אחת מסדרות הקיץ שלא זכתה לחשיפה מרובה בחודשים האחרונים היא "ביטים", על אף שהיא עולה בתזמון מושלם מכל הבחינות. הדוקו־ריאליטי – שאפשר בהחלט לפקפק במידת היותו דוקומנטרי – עוקב אחרי שבעה מוזיקאים צעירים שמנסים את מזלם בתחומי המוזיקה השחורה בישראל, בדגש על היפ־הופ. בניגוד לסדרות דוקו־מוזיקלי אחרות שעלו ועולות כאן בשנים האחרונות, "ביטים" מראש לא מתיימרת לספק אמירה חדשה על מקומה של מוזיקת שוליים במדינת מיינסטרים; היא בעיקר מיועדת להעניק חווית צפייה קלילה לקהל צעיר בהכרח, שמן הסתם גם יכיר מקרוב את מושאי התיעוד.
הסדרה עוברת בין תיעוד של דמות אחת לאחרת מבלי לטוות קווים מחברים ביניהם, ולרוב גם אין קווים שקושרים את הנושא הכללי של הפרק. היא ממשיכה לא לציית לחוקי הז'אנר גם מבחינת חוסר ההצמדות המובהק לפשטות הדוקומנטרית – רוב הסצינות מתוסרטות ברמה זו או אחרת, והן כמעט אף פעם לא אותנטיות. המוזיקאים לא "משחקים" בה, אבל היא בהחלט לא נותנת למציאות להכתיב את הטון, אלא בוחרת להכתיב את הטון למציאות. במובנים האלו, "ביטים" לא עובדת כחווית צפייה תיעודית.
אבל היא כן נושאת בשורה מסוימת, והיא החד פעמיות של התיעוד בזמן הנכון. סצינת ההיפ־הופ והראפ בישראל הופכת בשנים האחרונות לגדולה יותר ויותר. ממוזיקאים כמו אסתר רדא ו"קפה שחור חזק" ועד לטונה ונצ'י נצ' שהפכו לכוכבי ענק – קשה לזכור שפעם לא היה פה קהל למוזיקה שחורה. המגמה היא כמובן עולמית, והתחום בישראל קטן מאוד, אבל דווקא בגלל שהוא כל כך קטן ועושה כל כך הרבה רעש, שווה לתת את הדעת על המגמה הזו. הסדרה התלוותה במשך תקופה לא קצרה לכמה מוזיקאים מעניינים מאד בז'אנר, ורק העובדה הזו מספיקה כדי לספק זהב טלוויזיוני.
שתי המוזיקאיות מתוך השבעה, למשל, הן שתיים מהאמניות הכי מעניינות שפועלות כאן לאחרונה. הראשונה היא אקו, שכבר חוותה סוג של פריצה כחלק מהצמד "אקו וטיטו" לפני כמה שנים, והסדרה עוקבת אחרי תחילת הרומן שלה עם מוזיקה בעברית. החשיפה אל אחורי הקלעים של התהליך שעברה עם המוזיקה מסקרנת ונותנת ערך מוסף לסדרה – ואולי מדובר ביותר מזל משכל. האמנית השנייה היא עדן דרסו, ראפרית צעירה מרחובות, שחוותה מאז התיעוד בסדרה פריצה כמעט מטאורית. שם היא מופיעה עדיין בשיער חלק, לצד המשפחה, בשכונת קרית משה בה גדלה; מאז צילומי החומרים, הפכה דרסו ליקירת הז'אנר בלב תל אביב, אמצה את הראסטות ולבשה תדמית קשוחה ולוחמנית. היא חברה לאחד מהמפיקים הבולטים בתחום – די.ג'יי מש – ושחררה אלבום בכורה מכונן בהקשרי ההיפ־הופ הישראלי־שחור־נשי. המתעניינים בתחום ההיפ־הופ יעריכו את התפיסה של הרגעים החשובים האלה בזמן אמת.
תיעוד מהנה הרבה פחות הוא זה העוקב אחרי עופרי קירל, אחיה הגדול של כוכבת הפופ נועה קירל, ברגעים שלפני שחרור שיר ראשון. במקרה שלו, החשיפה אל אחורי הקלעים של העשייה המוזיקלית עושה רק רע. התיעוד של ישיבת התכנון שלו עם צוות המנהלים שעומדים מאחורי הקריירה של נועה, פשוט מבהיל. "התותחים הכבדים" מחליטים עבורו שהקליפ לשיר שכתב יהיה פרובוקטיבי כהצהרה, כדי לייצר רעש תקשורתי, ודורשים ממנו להצניע את העובדה שכתב שיר על המוזיקה ולהגיד בתקשורת שהשיר נכתב על בחורה. הדבר הטוב היחיד בתיעוד הזה הוא היותו, עצוב להניח, אותנטי למדי. על כל פנים, החיבור של קירל מבחינה נושאית לתעשיית ההיפ־הופ הוא מראש לא נכון – מרגיש כאילו "הוט" פשוט רצו לחזור לעוד סיבוב אצל המשפחה שהתחילה בדוקו־ריאליטי אחר שלהם, "פושרז".
ביחס לסדרה שמייעדת את עצמה באופן די מובהק לבני נוער, "ביטים" ככל הנראה עונה על הציפיות של קהל היעד. חבל שלא נעשה נסיון להרחיב קצת את הפרספקטיבה ולייצר אמירה משמעותית על הז'אנר הזה, כשחומרים כל כך טובים מונחים על שולחן העריכה.
ביטים, HOT VOD
