לכל אחד יוצא מדי פעם להיקלע לקניון. לא חשוב איזה קניון. הרי בכולם יש חנויות גדולות שהולכים בהן לאיבוד, ובכולם אורות חזקים שעושים כואב בעיניים, ובכולם מסעדות גרועות עם אוכל של קניונים. ולא חשוב לאיזה קניון הגעתם – הרי בסוף הסיבוב תהיו רעבים ותמצאו את עצמכם במזנון המשותף עם מגש פיצה ומוצרלה מפלסטיק, שהריח שלה כשהיא נמסה יזכיר לכם את הילדות.
אני יכולה להבין את זה, כי גם אני "נקלעת" לקניון, בערך אחת לשבועיים, וכל האידיאולוגיות הקולינריות שאני מטפחת בגאווה כבר שנים נעלמות בן־רגע. אבל זהו, לא עוד. מצאתי מקום במלחה שעושה אוכל שהוא סיבה מספיק טובה כדי להגיע עד מלחה, למצוא חניה, לעבור את כל הקניון עד למתחם האוכל "מלחה מרקט", לחצות את המתחם עד לפינה השמאלית שלו ולהתיישב על הבר.
שם, על הבר של JUST MEAT, אחד הטבחים יסביר לכם ברצינות גמורה שמגישים פה שלוש מנות בלבד, ובכל מנה שמים כך וכך דברים, ואי אפשר לשנות את זה. כי יש דברים שחייבים לבוא עם הסינייה, ויש דברים שחייבים לבוא עם הרוסטביף, וכל שינוי קל משנה את המנה לגמרי.
בהתחלה זה מעצבן, לא כי לא בא לי עגבניה צלוייה עם הסינייה, אלא כי זה הסנדוויץ' שלי ואני אחליט עליו. אבל כשלוקחים ביס מבינים שהבחור הרציני צדק לגמרי. נתחיל מההתחלה: התפריט מורכב כאמור משלוש מנות – אנטריקוט, רוסטביף וסינייה. את כל אלה אפשר לקבל בפרנה, בצלחת או בסלט.
ברור שפרנה. שכבות של רוסטביף, עגבנייה טריה, איולי טימין־חרדל ואיולי צ'יפוטלה (ממרח פלפלי חלפיניו מיובשים ומעושנים). הסועדים מקבלים פרוסות עדינות של סינטה צלויה בתוך שני חצאים של פרנה חלומית, שמחזיקים בשתי הידיים, בלי נייר ובלי גינונים. שאריות של קמח מהפרנה עוברות לאצבעות ושאריות של איולי נוטפות עליהן. אבל אין צורך להילחץ, כי תוך ביס אחד כבר לא יהיה אכפת לכם משום דבר חוץ מלתת ביס נוסף בדבר המושלם הזה.
הסינייה עשויה בשר שפונדרה טחון שעשו ממנו קציצות, צלו אותן על הפלנצ'ה ואז פוררו לתוך הפרנה. בתוך הפרנה שידכו לבשר המפורק עגבנייה צלויה, בצל צלוי, שום קונפי וטחינה. ואם תבקשו בלי אחד מכל אלה, ישלחו אתכם לאכול דגים בדוכן השכן. למה זה כל כך מושלם? כי אלו חומרי גלם פשוטים שמשודכים זה לזה כך שכל אחד מהם מגשים את עצמו הכי גבוה שאפשר.
לחמניית הפרנה שמנמנה ורכה, סופגת את המיצים אבל לא נרטבת לגמרי, כי המעטה שלה קשוח ופציח ושומר את הכול בתוכו. העגבנייה צלויה בפלחים כך שמבחוץ היא סגורה ומבפנים היא נוטפת מיצים. השום־קונפי רך ועדין והטחינה לימונית וטובה. ועוד לא אמרתי מילה על הצ'יפס, שהיה רגיל בסך הכול, אבל מתפוחי אדמה אמיתיים, כאלה שחתוכים כל אחד באורך ובעובי קצת אחר, שחומים ורכים, כמו שמכינים בבית ולא בקניון.
בתוך המולת הקניון הצלחתי לשמוע לרגע מישהו נוגס במשהו פריך, וסובבתי את הראש לכיוון הרעשים המגרים. בדוכן הדגים שממול מישהי נוגסת בסיגר ארוך ושמנמן שנראה כמו עוד בשורה קולינרית לטובת קניון מלחה. לא רציתי להרוס לעצמי את החוויה המעולה, אז את הסיגר שמרתי לפעם הבאה שהבטן שלי תצעק אליי כשאני בתא ההלבשה, מודדת מעילים לחורף.
רוסטביף היא אחת המנות המפורסמות בעולם, וגם אחת הפשוטות ביותר. השם שלה מתאר אותה במדויק: בשר צלוי (אנטרקוט, צלעות או כל נתח שומני אחר). טכניקת ההכנה פשוטה: הנתח מקבל מכת חום חזקה בתנור ולאחר מכן ממשיך להיצלות בחום נמוך. יש כאלו שמתחילים דווקא עם הצלייה מבפנים בטמפרטורה נמוכה ואז עוברים בסוף למכת החום. יש שמורחים על הנתח תבלינים שונים לפני הצלייה, כמו חרדל או שומן כלשהו, כדי לשמור על מעטפת פריכה. נהוג לצלות את הרוסטביף לדרגת עשייה של מדיום–רייר כדי שהחלק הפנימי יישאר בצבע אדום. כאשר הרוסטביף חם נהוג לאכול אותו עם חזרת, וכאשר הוא קר נוהגים להכניס אותו לסנדוויץ' עם עגבנייה, חסה וחרדל.
