עשרה אנשים מגיעים לאי מבודד בהזמנה מסתורית. הודעה מוקלטת שמושמעת להם כשהם מגיעים למקום מאשימה כל אחד מהם ברצח נורא אחר, ובזה אחר זה הם מתים. אף אחד מלבדם לא יכול להגיע לאי, ואף אחד לא יכול לעזוב. זוהי, בתמצית, העלילה של "ולא נותר אף אחד", אולי הרומן המפורסם ביותר של מלכת הרומן הבלשי אגתה כריסטי, שהפך לרב מכר ענק ועובד פעמים רבות למסך ולבמה.
"את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק", הסבירה כריסטי כיצד תכננה את מלאכת המחשבת שלה, שמצליחה עד היום להיות מטרידה, מפתיעה ומותחת לקריאה, "עשרה בני אדם צריכים היו למות, בלי שהסיפור ייראה מגוחך ובלי שזהותו של הרוצח תתברר מאליה". מלבד התחכום והנועזות של הרעיון בבסיסו, אולי הדבר המעניין ביותר ברומן הבלשי הזה הוא שחסר בו מרכיב משמעותי אחד – הבלש. הרומן, שראה אור לראשונה ב־1939 תחת השם "עשרה כושים קטנים" (וכבר ב־1945 שינה את שמו ל"ולא נותר אף אחד"), מתרחש בסביבה מבודדת שבה כולם חשודים וכולם קורבנות, ולא מופיע בו אף לא אחד מן הבלשים הידועים של כריסטי. כל אחד מעשרת האורחים הנרדפים שבאי הופך, בניסיון לשרוד, לבלש בלית ברירה, ונאלץ לבחון בחשדנות את האחרים תוך ידיעה שלמעשה, אחד מהם הוא מקור הסכנה.
כריסטי בונה את הרומן כאוסף של עשר נקודות המבט של עשר דמויותיה. הקורא נחשף לסירוגין למחשבותיה של כל דמות – נחשף לשקרים, לצביעות ולהונאה העצמית המאפיינים את כל הדמויות גם יחד. במופת זה של פסיכולוגיה אנושית בוחנת כריסטי את מהותה של אשמה, הכחשה, וכמובן – אימה: "אנחנו לא נעזוב את האי… אף אחד מאיתנו לא יצא מכאן… זה הסוף, הבנתם – הסוף המוחלט" (עמ' 98).
אך למרות האימה הלופתת את הדמויות, ואת הקורא בעבורן, הכתיבה של כריסטי אינה חפה מהומור וממודעות עצמית, והיא אף קורצת לקורא בתרגיל הווירטואוזי שלקחה על עצמה: "מה עם קצת רוח ספורטיבית?" שואלת אחת הדמויות רגעים לפני שהיא צונחת אל מותה, "אנחנו צריכים לפתור את התעלומה לפני שנעזוב. כל הדבר דומה לסיפור בלשי. ממש מרגש". כך משלב הרומן הבלשי הקלאסי הזה בין תחכום ממזרי ואפקט רגשי עוצמתי, במה שהפך אותו ליצירת מופת של סוגו.
לא נותר אף אחד, אגתה כריסטי, תרגום מחדש: מיכל אלפון, עם עובד, 277 עמ'
