"למדתי במגמת תיאטרון, והיינו צריכים לצפות בהצגות, זה חשוב", היא משחזרת, "חיפשו עבורנו מאוד בפינצטה מה אפשר לראות, ובדרך כלל היה בסדר. אני זוכרת את עצמי ברגע ההוא יושבת באולם הגדול, כשסביבי תלמידים מהרבה מגמות תיאטרון מכל הארץ. למרות שהורדתי את הראש, שמעתי את שריקות התיכוניסטים הנלהבים. הרגשתי שהמעט שהספקתי לקלוט לפני שעצמתי עיניים, נצרב בי. פגע במקום מאוד תם ונקי שהיה בי. אני אומרת את זה בכאב". גם עכשיו, כאישה בוגרת, עולות דמעות בעיניה של מושקוביץ.
זה די מדהים. עוצמת הפגיעה שאת עדיין חשה בגלל סצנה אחת, שבעצם בכלל לא צפית בה. אנחנו חיים בעולם כל כך חשוף ובוטה. גם מי שחי בבועה מוגנת, בדרך כלל לא שמור עד כדי כך.
"אבל תיאטרון זו חוויה רב־חושית. לא דומה חוויה של במה לקריאת ספר, לצפייה בפרסומת או אפילו בסרט. בתיאטרון אתה נושם את הזיעה של השחקנים, אתה חי שם, אתה חלק מההתרחשות. אין מסך בינך ובין השחקנים".
סצנה כזו עדיין תשפיע עלייך בצורה כזו היום?
"את שומעת את הקול שלי שרועד עכשיו. הדמעות הן לא על מי שאני היום. הן על הרגע ההוא. בתיאטרון יש מקום ממית וגם מקום מחיֵה. אני רואה היום נשים שיוצאות מהצגה שלנו וקרה להן משהו. הן עברו משהו בנפש. בטח בקהל שהוא בראשיתי עדיין, שלא צורך תיאטרון באופן שוטף וכל דבר נוגע בו עמוק. ואני נזכרת ברחלי של אז, ואותו רגע השאיר חותם בל יימחה במי שהייתי. ואני באותם רגעים, לא יכולתי לסבול את זה. עם זאת, משהו בחוויה הזו הפך לחלק מהדברים שהובילו אותי בסוף לעשות משהו אחר. לומר לעולם שכדי לעשות תיאטרון אתה לא חייב לעבור דרך כל הג'יפה".
היא כמעט בת 32, נולדה בסן־פרנסיסקו, גדלה בנתניה ובקדומים. היום היא נשואה לאורן ואמא לחמישה. גרה במעלה־אפרים שבבקעת הירדן. אישה עדינה ומלאת הבעה. שחקנית, במאית, כותבת. מזה עשר שנים מנכ"לית תיאטרון "לחישה" שייסדה. ועכשיו, גם הזוכה הטרייה בפרס שר החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית, על שם אורי אורבך.
"הפרס מאוד מרגש. שנתיים הגשתי מועמדות ולא קרה. השנה אמרתי שאני לא מגישה. הגשה טובה זה הרבה עמל, ואז יש ציפייה. כל התהליך דורש הרבה אנרגיות. אמרתי כשיבוא, יבוא. ואז ציפי הוז, רכזת תרבות יהודית ברעננה, שאני לא מכירה אישית, החליטה שהיא מגישה אותי. כשביקשו מוועדת הפרס את קורות החיים, הבנתי שזה עומד לקרות, ובכל זאת החלטתי לא לפתח ציפיות. "אבל כשזה קרה, כשהשר בנט התקשר, זה היה רגע מיוחד. הוא הקריא את נימוקי השופטים, ומעיין הדמעות נפתח. אני רגשנית מאוד כמו שאת רואה. ופתאום את שומעת מבחוץ על הדברים שעשית בעולם. השופטים דיברו על דברים שיקרים לי, כמו סלילת דרך עם השפה שלנו והכשרת דור חדש של יוצרות בשפה הזו".
יש משהו משעשע בעובדה שהשר בנט, מעניק הפרס הרשמי, לא יכול לצפות בהצגה שלך, מפאת היותו גבר.
"נכון, אבל השופטות צפו. בכלל לא ידעתי שיש שופטות בקהל. היצירה עבור נשים היא עניין מהותי. היצירה שלי יכולה לעוף לגבהים דווקא בגלל שיש לה קהל נשי".
לרקוד על הבלטה
היא למדה תיאטרון במכללת אמונה, ומנסה להבהיר את הנקודה באמצעות דוגמה משם. "היה לנו במכללה שיעור תנועה על במה. באחד השיעורים, נדרשנו במשך שעתיים לרקוד על מרצפת אחת. לא לצאת ממנה. בהתחלה חשבתי שאני נטרפת. כי טוב, את עושה ככה", היא מפתלת את היד, "את עושה ככה", היא מניעה את הראש בסיבוביות. "מה עוד את כבר יכולה לעשות? אבל אין לך ברירה. צריך שעתיים לרקוד על אותה בלטה. ומה שבסוף נפתח שם, היה בשבילי שיעור בבשר החי. מה שהצלחתי לרקוד מתוך הבלטה היה ריקוד שלא הייתי מצליחה להוציא משום מקום אחר. זה השאיר אצלי אדוות. פתח אותי ליצירה מעמיקה ואחרת.
"והיום, בתיאטרון, חשוב לנו מאוד לפעול לאור ההלכה. אני לא רואה לרגע את הנאמנות להלכה בתור עול מכביד, בתור משהו מקטין או מכווץ. אני רואה אותה בתור הזדמנות לכניסה של היצירה שלי למקומות אחרים. יש לנו למשל הצגה ששמה 'עד סוף העולם'. הצגה, שאפרופו החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי, מדברת על קשר בין בחורה יהודייה לבין בחור מקסים, עדין ורגיש, ולא יהודי. חשבנו איך אנחנו יוצרות את ההצגה בלי גבר על הבמה. איך מביאים סיפור. שנתיים עבדנו על ההצגה הזו, וזה הביא אותנו ליצור משהו שמתחוללים בו המון קסמים תיאטרליים על הבמה. הרבה מקוריות יצאה מתוך זה".
תמיד כשמדברים עם יוצרים ועולה בשיחה המילה "מסר", הם מיד נזעקים ואומרים שאין "מסר". אבל בסוף כצופה, את מבינה מה רוצים לומר.
"כל אמן ביודעין או שלא ביודעין, מביא אמירה".
ואם את אומרת שיש לך הצגה על רומן בין יהודייה ללא יהודי, ברור לי מה האמירה שלך.
"כן, אם אני אומרת לך שיש לי הצגה בנושא התבוללות, אז את יודעת. אבל אמנות היא כמו קליידוסקופ. הצצה אחת, והמון השתקפויות. הרבה דברים צפים ועולים, וזה משאיר הד של מחשבה אצל כל צופה".
"יש לנו הצגה ששמה 'עד סוף העולם', שאפרופו החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי, מדברת על קשר בין בחורה יהודייה לבין בחור לא יהודי. חשבנו איך אנחנו יוצרות את ההצגה בלי גבר על הבמה, וזה הביא אותנו ליצור משהו שמתחוללים בו המון קסמים"
הצגת היחיד הראשונה שלה נולדה בשנה שלישית של הלימודים באמונה. "בחיים לא חשבתי להיות יוצרת, אבל ה' פתח דלת לפניי ופשוט דחף אותי לשם. אמר לי לכי. התחתנתי בסוף שנה א', עברנו למעלה־אפרים. מתישהו אמרו לי ביישוב, 'את שחקנית, נכון? תעשי לנו ערב'. אז מצאתי סיפור והתחלתי לספר".
ככה נולדה "שלא מדעת", הצגת היחיד המספרת את סיפורה של אישה צעירה שמוצאת את דרכה מאשראם מזרחי אל היהדות. "באחת ההצגות הייתה לי חתיכת בד ביד, והתחלתי להשתמש בה. ואז התחלתי לפתח דרמטורגיה להצגה. עוד לא הייתי אפילו בשנה ד' שמכשירים בה ליצירה, אז לא ידעתי כלום. זה היה כמו ליצור בעצימת עיניים. הופעתי עם זה בערב נשים ביישוב, ולחברות, ולבנות שירות לאומי. היום אני יודעת שזה היה מאוד בוסרי. אבל אז הייתי בטוחה שיש לי הצגת יחיד בנויה לתלפיות. הייתי ילדה בת 21, הייתה לי הצגה, אמרתי יאללה. הלכתי למס הכנסה ופתחתי תיק. הלכתי לקרביץ וקניתי פנקס קבלות. ככה התחלתי בלי תוכנית עסקית, בלי תשתית כלכלית, בלי להבין שום דבר. למכור הצגות".
ההמשך היה בפרויקט גמר ייחודי. "זו הייתה יצירה שמבוססת על מדרשי חז"ל. על נשיות, עקרות, פוריות. יצרנו את זה במשך שנה, כל הבמה הייתה מורכבת מקוביות עץ שבנינו בדיוק של סנטימטרים והרכיבו תפאורה שהשתנתה לכדי חפצים שונים. יצאנו עם זה לקהל, עשינו שתיים־שלוש הופעות, אבל הקהל לא ידע איך לאכול את זה. אז גנזנו את ההצגה. זה היה מאוד קשה. היינו שלוש שותפות בהצגה, אחת מהן היא שני שח"ם, שעד היום אנחנו שותפות לאורך כל הדרך. כיום, אני מנכ"לית התיאטרון, ושני היא מנהלת בית הספר למשחק שלנו שקיים כבר ארבע שנים באריאל".
והדברים לא היו קורים, היא אומרת, בלי שני, ובלי השותף המרכזי לדרך, בעלה אורן. "הוא עוזר לי לכוון את המצפן הפנימי שלי, מחזיר אותי כל הזמן לנקודת האמת, לפשטות הישרה. בהתחלה, היינו זוג צעיר עם תינוקת. בלי אוטו. הוא לקח את הכסף שקיבלנו לחתונה וקנה מערכות תאורה וסאונד. אמר 'אם הולכים על זה, אז יאללה'.
"כשהתחלנו, הקהל הטבעי שלנו היה זה שבתוכו ישבנו. אולפנות, ערבי נשים. מהרגע שהחלטנו שהיצירה שלנו צריכה להגיע ליותר מזה, את רואה איך מסתכלים בעין עקומה על הרצון לשמור על ההלכה. אבל זו חלק מהמהות שלי כיוצרת. וזה ריסק אותי. למה אמנית ערבייה שבאה לפסטיבל מקבלת כל כך הרבה הערכה למורשת שלה, ולמורשת שלי בזים? אני לא רוצה להישמע מתבכיינת או מקטרת. זכינו לדרך מפותלת, עולה ויורדת, גשמים ורוחות. אתה עובד לפעמים כמו חקלאי. זורע ואין לך מושג אם יֵרד גשם".
כשהיא מדברת על הבראשיתיות שהייתה אז בתיאטרון שלהם, על הניסיון להביא יצירה בימתית מקורית ומקצועית לקהל נשים דתי, היא נזהרת כל העת שלא לפגוע בכבודן של אלו שהיו שם לפניה. אלו שהתוו את הדרך שגם היא הייתה שותפה לסיזיפיות החציבה בסלע שלה. "לא המצאתי את הגלגל והיו יוצרות לפניי, אבל השפה שלנו ב'תיאטרון לחישה' היא משהו חדש. היא אחרת. וכן, יש לנו אמנות ויש גם הצגות פשוטות ומסחריות, כי יש קהל שצריך את זה".
נשמע מהצד שיש בביצה הקטנה הזו של יוצרות דתיות הרבה רגישויות.
"דווקא יש הרבה עין טובה. משנה לשנה יש יותר ויותר יוצרות, הביקוש בקהל לא תמיד גדל בהתאם, אבל יש הרבה פרגון. לא נדיר בכלל שאם מישהי לא יכולה להיענות היא תמליץ על עמית שלה. בכלל, אני מאמינה שהתרבות היהודית שצומחת כאן, זה פלא. אם מסתכלים 25 שנים אחורה, על קולנוע, מוזיקה, ספרות, מחול, היה היצע דל מאוד. היום יש המון. אפילו מעצבות אופנה. זו רוח חדשה, וזו זכות להיות חלק מהדבר הזה. מהפרח שצומח מתוך האדמה המבוקעת.
"זכו לפניי בפרס היצירה היהודית רחל קשת ונועה אריאל, נשים שמביאות יצירה נשית, שמגדלות במקביל ילדים ומשפחות. זו זכות להיות חלק מהפריחה הזו ולהביא את הקול שלי בתוכו, ולגרום לנשים נוספות להיות חלק מהמסע הזה".
שחקן בית
ישנה בכל זאת הצגה אחת, שבה משחק לצידה גבר. "ביקשו ממני לבנות הצגה על קשרים זוגיים. אמרתי מה, אקח שחקנית שתשחק גבר? היה נראה לי עקום. לימדתי אז תיאטרון קהילתי למבוגרים. ואמרתי לעצמי שיש לי את אורן, שהוא אמנם יועץ חינוכי במקצועו, אבל יש לו את הטאץ'. אז הוא למד תיאטרון. אצלי. כל ערב אחרי שהשכבנו את הילדים, הסלון שלנו הפך לבית ספר. סטניסלבסקי ושיכרון חושים, עבודת פרטנר, עבודת גוף ווקאליות ומרחב וחלל".
סליחה על השאלה, איך יוצאים ביחד להופיע? יש בייביסיטריות במעלה־אפרים?
"את מבינה שלא. ואורן יוצא איתי כשחקן, או שהוא יוצא כסאונד-מן, ויש גם הצגות שבהן אנחנו רוקדות וזה לא שייך, אבל הוא היה בא כדי להרים ולפרוק את כל הציוד הכבד, ומחכה בחוץ לסוף ההצגה. זה באמת אתגר לגדל ילדים כשזו רמת הקצב של החיים. מתישהו אמרתי סטופ. בסוף יש רק אישה אחת שיכולה להיות האמא של הילדים שלי. אני גם כותבת ב'בשבע' ובמגזין 'פנימה', גם הוצאתי ספר לאור. זה נכון שיש לי המון חלומות, אבל צריך גם להיות ערנית בבוקר לילדים. אז גייסנו שחקניות".
"ביקשו ממני לבנות הצגה על קשרים זוגיים. אמרתי – מה, אקח שחקנית שתשחק גבר? יש לי את אורן, בעלי. אז הוא למד תיאטרון. אצלי. אחרי שהשכבנו את הילדים, הסלון שלנו הפך לבית ספר. סטניסלבסקי ושיכרון חושים, ועבודת פרטנר ועבודת גוף"
כיום, לתיאטרון לחישה יש 12 הצגות ברפרטואר, שמונה שחקניות באנסמבל ומלבדן עוד שותפה אחת מיוחדת – רות בנאי. בשנה החולפת, מושקוביץ ובנאי מעלות יחד ערב משותף בשם "אל אשר תלכי", שבו מושקוביץ מציגה את "שלא מדעת", ואז בנאי, גרת־צדק ורעייתו של אביתר בנאי, מספרת את סיפור דרכה אל היהדות.
רות אמנם רק יושבת על כיסא על הבמה ומדברת, אבל יכולת הסיפור שלה, על הצעירה מדנמרק שחרשה את העולם בחיפוש אחר מענה רוחני, ומצאה לבסוף את היהדות וגם את אביתר, סוחפת לא פחות מהפקה מושקעת. "בדיוק אתמול בערב, העלינו לראשונה מופע משותף חדש. הצגה שלי שנקראת עברייה, ויחד עם רות זה ערב עבריות. האמת היא שרות למדה הרבה שנים משחק. אמרתי לה מזמן, למה את רק יושבת, אולי תשחקי. אבל היא מאוד קשובה לקצב הפנימי שלה, ובינתיים טוב לה ככה. אני יודעת שהחיבור בינינו יוצר משהו מיוחד גם כשהיא רק יושבת ומספרת. זה מכפלת כוח. הדברים מתחברים במסע נשי".
החיבור ביניהן החל כמעט במקרה. "בעלי ואני היינו באיזו שבת השתלמות, במסגרת התנדבות שאנחנו עוסקים בה. הביאו את אביתר בנאי ומשפחתו כאורחי השבת. ובתפילת ליל שבת ראיתי אישה שלא הכרתי, שפשוט נראתה כאילו הגיעה מעולם האצילות. מטפחת לבנה פשוטה. התיאור 'יפה כלבנה' קטן עליה. הפנים שלה נקיות מאיפור, ויש בה משהו כל כך מאיר, זורח. בהמשך השבת הבנתי שהיא אשתו־של, ייחוס שחוטא לה כי היא כל כך מיוחדת בזכות עצמה.
"והיה באותה שבת שיעור לנשים של הרבנית נעמי שפירא, שאמרה שאסור לוותר על חלומות. אז אמרתי לעצמי שהחלום שלי הוא שרות בנאי תצפה בהצגה שלי. בסעודה שלישית ניגשתי אליה, ואמרתי שיש לי תיאטרון נשים ואני מזמינה אותה לראות. היא הגיעה אחרי שבועיים וקצת התביישתי, זו הייתה הצגה לתיכוניסטיות, אולם מאולתר. אבל רות ישבה בשורה הראשונה והעיניים שלה היו איתי על הבמה. הצגתי את 'שלא מדעת'. לא ידעתי אז בכלל מה הסיפור האישי שלה.
"בסוף היא ניגשה אליי, הייתה מאוד נרעדת, ואמרה שמה שהיה על הבמה זה החיים שלה. המסע, טלטול הנפש, האשראם, המקומות הפנימיים שדורשים מענה ולא מרפים. ואז נבט בנו הרעיון ליצור משהו יחד. הגעתי אליה הביתה, ישבנו כמה שעות. היא סיפרה לי את כל סיפור חייה. זה היה חיבור של לבבות, רק הכרנו וכבר שפכנו את הלב אחת לשנייה. התחלנו להופיע, ובאותו בזמן התפרץ סרטן אצל אחותה, והקדשנו מופעים לרפואתה. הקשר הלך והתהדק. אני יכולה לשמוע את הסיפור שלה שוב ושוב. כל פעם הוא פותח מקום חדש".
בערב "עבריות" שהועלה לראשונה על הבמה בשבוע שעבר, הייתה רות על הבמה בזמן שאביתר קיבל בבית את ההודעה כי גם הוא זוכה השנה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית, במקרה שלו בקטגוריית מפעל חיים, ועוד מעגל קטן נסגר. "זה היה עוד צעד בדרך לכך שתרבות יהודית לא תהיה עוד נישה, אלא חלק מהמיינסטרים התרבותי עצמו. זה נהדר".
