אלמה קישון (רוטקופף) עוד לא מעכלת את התואר החדש שלה, שחקנית. “גם להגיד שאני רקדנית לקח לי הרבה זמן, ואני רוקדת מגיל קטן מאוד", היא מודה במבוכה.
עכשיו היא מככבת בסדרת הנוער דאנסטורי (ערוץ דיסני לצופי יס), בתפקיד הילי, רקדנית בת כפר שמנסה את מזלה בעיר הגדולה. במציאות, אלמה הגיעה לאודישן בעיקר בשביל החוויה. “אחרי שהוא נגמר שכחתי ממנו". ואז התשובה החיובית מהמלהקים הגיעה.
הילי מגיעה מעבודה בשדה הפלפלים, ואת נולדת וגדלת בתל־אביב. איפה החיבור שלך לדמות שלה?
“שתינו אוהבות טבע, וזה עזר לי מאוד להתחבר לדמות שלה. והיא גם מאוד היפרית, כמוני כשהייתי קטנה. גם עכשיו, יעידו האנשים על הסט, אני מנסה להיות מקצועית אבל אני גם עושה שטויות. אני גם מחייכת כל הזמן, כמו הילי".
הדמות של הילי מעריצה את הדמות של תום הלוי, הרקדן הכוכב. חווית גם הערצה כזאת כלפי מישהו?
“אני עצמי בחיים לא הערצתי ככה אף אחד. בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה. לא ידעתי איך לשחק אותה, אז התחלתי להסתכל על אחותי הקטנה ולקחת ממנה את התגובות שלה לאנשים מפורסמים. מצד שני יש בהילי משהו מלא תקווה. אין לה מחסומים. ההערצה שלה מניעה אותה קדימה והיא לא רק שם".
מדי פעם היא בכל זאת מאבדת פרופורציה. את מרגישה שיש כאן אמירה לצופים?
“אני חושבת שלהילי קשה לתפוס נכון את המציאות כי היא מגיעה ממקום רחוק, והיא חסרת ביטחון מול כל העירוניים שהחיים שלהם נראים לה זוהרים. היא צריכה להתמודד מול הדימוי של תום הלוי הכוכב ומול מי שהוא במציאות. כשהגעתי לסדרה פגשתי בפעם הראשונה שחקנים ששמעתי עליהם, וזה גורם ריחוק ויראת כבוד, אבל אז את מבינה שהם בני אדם. זאת העבודה שלהם, אבל יש להם חיים חוץ מזה. זה משהו שחשוב שילדים יבינו: כל השחקנים הם בני אדם. תום הלוי הוא גם דמות חשובה בסדרה, כי הוא לא רוצה את הפרסום. הוא לא רוצה להיות סלב, הוא פשוט רוצה לרקוד".
זה מסר חשוב בעידן שבו ילדים רק רוצים להיות מפורסמים.
“נכון. אני חושבת שיש בסדרה עוד כמה דברים חשובים, כמו הקשר בין הילי לסבתא שלה. היא משתפת אותה המון וזה משהו שלא עשיתי כשהייתי בגיל שלה. או החשיפה לעולם המחול. חשוב שמעבירים את כל הצדדים שיש בעולם הזה. ריקוד הוא נפלא אבל גם תובעני. כילדה רקדתי במלא מקומות, וזה קשה, וצריך לאהוב את זה. רקדתי שנים, ועד היום אני לא יודעת אם זאת לגמרי הייתה החלטה שלי או שפשוט העולם הזה מאוד תחרותי ודורש, ואת רוצה להצליח".
“הייתי שוקיסטית"
עד לפני שנה הייתה קישון במסלול הבטוח להיות רקדנית מקצועית. היא התחילה לרקוד בגיל צעיר מאוד, למדה בתלמה ילין, ואת השירות הצבאי עשתה כרקדנית מצטיינת. אבל הצילומים בסדרה גרמו לה לחשב מסלול מחדש. “האמת שהסדרה נתנה לי נקודת מבט חדשה. הבנתי שאני אוהבת לרקוד ואני גם ממשיכה לקחת שיעורי ריקוד, אבל לא בצורה מקצועית. הרגשתי שזה דורש מאה אחוז השקעה. וזה קשה, גם פיזית עם הרבה פציעות".
גם לשחק זה לא קל.
“עולם המשחק קשוח. יש מעט תפקידים והרבה נבחנים. רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה זה קשה. גם העבודה עצמה לא קלה. היום הראשון שלי על הסט היה קשוח מאוד. היו לי 14 סצנות, והייתי צריכה לבכות, ולריב, ולהיפרד לשלום מהחבר לפני נסיעה, והכול מול המצלמות. הייתי כזאת שוקיסטית. אבל זה היה כל כך קשוח, שהימים שבאו אחר כך כבר היו נראים קלים".
את לא היחידה שעשתה את המעבר הזה. יש בצוות שחקנים שיודעים לרקוד ורקדנים שיודעים לשחק. הרגשתם על הסט את ההבדלים בין מי שבאו מהמשחק למי שבאו מהריקוד?
“הריקוד הוא מרכז הסדרה. ולכן בחרו גם רקדנים לשחק בסדרה. אני מרגישה שעל הסט הייתה אווירה מדהימה: השחקנים עזרו לרקדנים לשחק והרקדנים עזרו לשחקנים לרקוד. הרגשנו שכולם מתחברים סביב הריקוד. על הסט יצא לי לרוב לעבוד עם מי שבאו מעולם המשחק, כמו גל פופולר ומיכאל גבעתי, וזה היה מדהים כי למדתי מהם המון. עם מיכאל היו לי הרבה סצנות, ונפגשנו ועבדנו על הטקסטים לפני הצילומים. זה מאוד עזר. העבודה מולם נתנה לי הרבה ביטחון".
“בסדרה מעלים דברים חשובים, כמו הקשר בין הילי לסבתא שלה, או כמו החשיפה לעולם המחול. חשוב שמעבירים את כל הצדדים שיש בעולם הזה. ריקוד זה נפלא אבל זה גם תחום תובעני"
כמה שונה לרקוד מול מצלמה ולא על במה?
“מאוד שונה. בגלל שאנחנו מדברים תוך כדי וצריך לשמוע אותנו, הרבה פעמים לא הייתה בכלל מוזיקה על הסט. קשה לרקוד בלי מה שמניע את הגוף. וגם התהליך שונה לגמרי. בלהקה עובדים חודשים על ריקוד אחד, לומדים ומנקים, ופה יש חזרה של כמה שעות וזהו – כי בטלוויזיה אם מפשלים, זה באסה, אבל אפשר פשוט לצלם שוב".
מה מפחיד יותר – לפשל בריקוד או בטקסט?
“אני יותר התפדחתי לפשל בריקוד, כי זה אמור להיות התחום החזק שלי, אז לא נעים לפשל. במשחק, אחרי כל הטקסטים שצריך לזכור בעל פה, אם מפשלים זה יוצא מצחיק. צריך לעשות פרק של פספוסים, כי היו המון פספוסים בסדרה. לא רק בטקסט, גם בריקוד – נפילות, התהפכויות. בריקוד הפותח של הסדרה, רקדנו בשדה של פלפלים. בנינו את הריקוד בסטודיו וכשהגענו לשדה היינו צריכים לבנות את כל הריקוד מחדש, כי הערוגות היו גבוהות מדי והשיחים ענקיים ונשרטתי מהם כל הזמן. הייתי עם נעליים כבדות והאדמה הייתה קשה. יש שם המון טייקים שלי עושה גלגלונים ומתרסקת לאדמה".
הסדרה יוצאת דופן בנוף סדרות הנוער. אין קסם, אין אקשן פלילי. רק נוער שרוקד ומה שקורה לו.
“זה משהו שחששנו ממנו. כי ילדים התרגלו לדברים מסעירים. והסדרה מאוד אמיתית. היה ליוצרים חשוב שהסדרה תהיה קרובה למציאות. לדייק בהרגלי התזונה הבריאים של רקדנים, בחימום לפני ריקוד, בשקיות של נעלי הבלט. דברים שרקדנים יודעים. גם אנחנו, הרקדנים, הערנו על דברים. למשל, שבלובי לא ילכו בנעלי בלט אלא ישאירו את הנעליים בסטודיו".
סיפורי סבא
המעבר בין עולם המשחק והריקוד היה מפתיע, אבל התקבל במשפחתה של קישון בהבנה. “האמנות תמיד הייתה בבית", היא אומרת. "המשפחה שלי תמיד תמכה בי, אף שקריירה של רקדן אינה קלה. אין בזה כסף, זה דורש המון השקעה ויש המון פציעות. והם תמיד תמכו. אז עכשיו במשחק הם גם תומכים".
האמנות בהחלט נוכחת בביתה של קישון, בתה של המעצבת רננה קישון, ונכדתו של הסופר, הבמאי והסאטיריקן המשפיע אפרים קישון, שנפטר ב־2005. “הוא נפטר כשהייתי בת שמונה", היא מספרת, “אז אני לא זוכרת ממנו יותר מדי. בעיקר את ההומור שלו. ההומור שלו מלווה את החיים שלי עד היום. כשהייתי קטנה הייתי מציירת ציורים כמו כל ילדה, והוא היה כותב בצד הציור פרשנות מודרנית: 'הציור הוא פורטרט עצמי מאת אלמה קישון, נעשה בעט על גבי נייר'".
הוא היה סבא מצחיק?
“הייתי מתארת את הדמות שלו כאיש מאופק ואלגנטי ומצד שני ציני וחד. הוא לא היה מספר בדיחות סטנד־אפ, אבל היה לו הומור חד ורגיש".
במה את מרגישה מחוברת אליו?
“אני מכירה אותו יותר מסיפורים או מדברים שקראתי עליו. אבל כל המשפחה מעורבת במורשת שלו, ואני מרגישה שאני צריכה להמשיך את המורשת. עצוב לי שלא זכיתי להכיר אותו יותר, והייתי שמחה לדבר איתו עכשיו בגילי. הוא היה סבא שלי, וזה נותן לי דרך".
