לפני הצפייה בהצגה "דם דם דא דם" של תיאטרון מיקרו, ערכתי לעצמי תרגיל בדמיון מודרך, על מנת להוריד את מפלס הציניות. הסיבה להסתייגות מההצגה בטרם ראיתי אותה הייתה שורה בולטת בכרזת ההצגה: "עם ניר (נירו) לוי בתפקיד עצמו". ללוי אמנם יש היסטוריית משחק מכובדת, אבל אני חושד בתפקידים מז'אנר "בתפקיד עצמם", וללוי יש נטייה לשחק בתפקיד עצמו גם כשהוא משחק דמויות אחרות. אם זה חפר שובר הלבבות/ וומנייזר מרמזור, מיקו שובר הלבבות/ וומנייזר ב"הפוך", ואפילו הבחור ששובר את הלב/ מתעלל במשך שלוש דקות בשרון חזיז בקליפ לשירה "הולכת ממך".
אבל זה לא רק הליהוק של לוי שגרם לי להרים גבה.גם תקציר ההצגה – זוג הורים (בני שיף ומירי גורלניק) שחוטפים את ניר לוי, כוכב הטלנבולה שאהובה על בתם הפגועה (נועה צנקל), על מנת שיישא אותה לאישה – נשמע מעבר לגבול המופרך.
אבל ההכנה הזאת הייתה מיותרת, שכן מספר דקות אל תוך ההצגה כבר היה מרוח על פניי חיוך של פליאה והנאה שנשאר מקובע שם רוב ההצגה, תוך שאני נזכר שניר־נירו לוי משחק את עצמו די טוב, והוא בעל כישרון קומי לא מבוטל. החיוך נשאר בעיקר בזכות המחזה החכם והממזרי של רועי מליח־רשף, והבימוי של יפים ריננברג (שגם משתתף בקולו בתור המספר), שהפכו את הסיפור על משפחה שגרה במושב בצפון הארץ, ביער מוקף זאבים, לאגדה שמתרחשת באמת. נדמה שהיוצרים היו מודעים להליכה על גבול הבלתי ייאמן של סיפורם ורגעים מסוימים בהצגה נדמים כסוג של אפולוגטיקה, שכאמור מיותרת, שכן ההצגה מוכיחה את עצמה מהרגע הראשון.
מפגש מקרי וממוזל בין אב המשפחה לשחקן המפורסם נגמר בזה שהאחרון מוצא עצמו כבול וחסר הכרה, כשהאב משתמש בו כמין מריונטה בגודל טבעי, באופן שמהדהד שאלות על מידת האוטונמיה של שחקנים על דמותם. מכאן העלילה הולכת ומיטרללת ונעה בין אזכורים של אגדות האחים גרים דרך סרטי טרנטינו (הדם מכותרת ההצגה) ולטקס כלולות יהודי בניצוח רב מיוחד במינו (יוסף אלבלק).
רכבת ההרים הזו מצליחה לעבוד למרות המופרכות שלה בזכות היסודות האיתנים עליהם היא בנויה, והיא נוגעת בדרכה המיוחדת בנושאים שמצויים בדי־אן־איי הישראלי העכשווי: שאלות של סמכות הורית, השאיפה המייסרת לראות את הילדים מסודרים והמירוץ אחר טקס החתונה המושלם, לצד שאלות שהעסיקו את המחזאות והאמנות מימי קדם, כמו שאלת הבחירה בין אהבה למשפחה (הדם מכותרת ההצגה פעם שנייה), וכל זאת דרך הפריזמה משוחררת־העול של קומדיית אימה.
המחיר של הבחירה בדרך זאת הוא בנייה מוגבלת ומעט סכמתית של הדמויות, כך שאנחנו מתקשים לדוגמה לחמול על נעמה, הכלה הפגומה והפגועה.
למרות זאת, מדובר בהצגה מצחיקה מאוד בזכות עבודת המשחק של המשתתפים, התפאורה המוצלחת של איליה קוץ, התלבושות של ולנטינה סטץ, התאורה של אנדריי יודשקין ועבודות הווידאו והסאונד המדויקות של יבגני לשצ'נק. ההצגה מפעילה את צופיה, ועם קצת מזל תהפוך להצגת קאלט, כזאת שאוהדים יגיעו לצפות בה פעם אחר פעם, ויֵדעו לזרוק אחד לשני שורות מתוכה ברגעים מתאימים.
דם דם דא דם, תיאטרון מיקרו
