מתנחלת בלבבות

בעיצומו של אוקטובר האחרון מצאה עצמה איריס זכי בפוזיציה יוצאת דופן עבורה, כשנדרשה להגן על סרטה הדוקומנטרי "מתנחלת" דווקא מימין. היא, שגדלה בחיפה האדומה, אחותו היחידה של אורי זכי – לשעבר מנכ"ל בצלם ומנכ"ל מרצ, ובן זוגה של תמר זנדברג – עומדת מול קהל מתלהם ונדרשת להגן על זכותה להציג את המתנחלים כבני אדם. "בכל הקרנה מחדש עולה הנושא הפוליטי ומתחילים ויכוחים על רמת האנושיות שבה מוצגים המתנחלים בסרט", אומרת זכי. "התגובות לסרט נהדרות והאולמות מלאים – בארץ ובעולם – אבל לעתים קרובות יש מי שבא בעצבים, וטוען שמדובר בשיח של פריבילגים. יש רגישות גבוהה בעולם למה שמתרחש בישראל בכלל ולנושא ההתנחלויות בפרט. בכל סיום הקרנה אני מקבלת מבול שאלות פוליטיות, ורק מחכה שידברו איתי על הסרט ולא על הסכסוך".

אנחנו נפגשות בגן מאיר התל־אביבי לדבר על הסרט ולא (טוב, כמעט שלא) על הסכסוך, יממה אחרי שחזרה מפסטיבל לונדון הגדול ומפסטיבל נוסף ברומניה, שסרטה זכה בהם לשתי הקרנות "סולד־אאוט" ועוד אחת עם מכירות של למעלה מ־400 כרטיסים. בסיומה של כל אחת מההקרנות הללו נשאר הקהל לדיון כשהוא מגלה מעורבות ועניין. "מרגש מאוד לראות מה קורה באולם כשנדלקים האורות", אומרת זכי, שמקפידה להגיע לכל הקרנה של הסרט שלה כשמתקיים שיח בעקבותיו. "לסיים סרט זה כמו לידה, זה לא הסוף, זו רק תחילת הדרך. העריכה היא רק ההיריון. ההשפעה על אנשים, החוויה של צפייה עם הקהל והשיח איתו אחרי כן זו החוויה האמיתית שלי בהפקת סרטים".

איך את מסבירה את החיבור הזה לסרט מקבוצות שמאוד רחוקות מההוויה הישראלית?
"הסרט שלי מעלה דיון חשוב בנוגע לצורך בדיאלוג בין מחזיקי דעות שונות. זה נכון להרבה מדינות שקיימנו בהן הקרנות – קוסובו, פולין, אנגליה. אמנם הסרט שלי מאוד ספציפי, מאוד מקומי, אבל הוא גם מאוד אוניברסלי. הימין והשמאל מאוד מופרדים ולא מסוגלים לדבר ביניהם בכל העולם".

גם בארץ התגובות מחממות הלב לא איחרו לבוא, כשזכי נדרשה להעביר את ההקרנות מהאולם הקטן בסינמטק ירושלים לאולם גדול יותר עקב הביקוש הרב. "יום ראשון, שבע בערב, לא יום אטרקטיבי במיוחד לקהל שברובו המוחלט מורכב מבעלי משפחות צעירים, אבל האולם היה מלא בדתיים ובמתנחלים לסוגיהם שחייכו חיוך רחב כשנדלקו האורות", היא מספרת. "המתח שהסרט יוצר מורגש היטב הן בסינמטק תל־אביב והן בירושלים – כל אחד מהזווית שלו. אלה עם 'אל תוציאי אותנו רע', ואלה עם 'אל תוציאי אותם טוב'. זו החוויה שלי בעשיית הסרט. וזה המפגש שרציתי לייצר בסרט הזה".

את המפגש הראשוני שלה עם מתנחלים יצרה זכי ב־12 ביוני 2016, כשהגיעה ליישוב תקוע במטרה להישאר משך שלושים יום, מצוידת בשלוש מצלמות ובחצובות. לאורך כל הסרט עוקבת המצלמה, היתומה מצלם, אחר היוצרת כשהיא יושבת לצד שולחן קטן במרכז המסחרי ביישוב, ממתינה לעוברים ושבים שיסכימו לשוחח איתה. ולא, זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע.

אל תתבלבלו, הביקורת שמלווה את הסרט משמאל לא מעידה על שביעות רצון גורפת מימין. עוד בטרם צולם ולו פריים אחד לסרט היה לשכנים החדשים של זכי מה לומר עליו. בסצנת הפתיחה המבריקה נראית זכי כשהיא פורקת ציוד ממכוניתה על רקע הנוף ההררי עוצר הנשימה של תקוע, מבלי שפניה נראות כלל. בעוד היא מניחה ציוד כבד על הארץ ומתאמצת להתייצב בעמידת רגליים עטורות קעקועים, נשמע ברקע קולו המתלהם של אחד התושבים. במבטא אמריקני כבד הוא יוצא נגד כל שיתוף פעולה עם הזרה שהגיעה ליישוב, מתוך חשש שתציג את המתנחלים באור שלילי. והוא לא היה היחיד. "התוכנית הייתה להשתלב בפיצרייה המקומית כעובדת כדי שיהיה מפגש בלתי אמצעי עם התושבים", מסבירה זכי. "אבל כבר בשלב ההכנות, בעקבות תגובות ברשתות החברתיות הפנימיות ביישוב, היה ברור שזה עשוי להזיק למקום. וכך הוחלט על המרכז המסחרי, כשאני מתיישבת בפתח החנות האורגנית של שני אנשים מדהימים בשם חיים וכנרת טלקר, ובכל יום מחדש מכוונת שלוש מצלמות, מורידה כבל מסניף קופת חולים הסמוך דרך עץ בזווית הנכונה, ועובדת בתנאי גרילה. אני יושבת שם לצד שולחן קטן ואיש לא מתיישב לצידי, יום אחרי יום. וכל זה קורה ביישוב שיש בו רחוב 'הכנסת אורחים'".

נוכח הסיקור התקשורתי שהמתנחלים הורגלו אליו, את באמת לא מבינה למה לא רצו לשתף איתך פעולה?
"אני חושבת שהחדשות הישראליות והזרות מצד אחד והסרטים הדוקומנטריים מצד שני התעכבו מאז ומתמיד על המתנחלים היותר אלימים וקיצוניים. הייצוג היה ספציפי ולא חיובי, ולא בהכרח משקף. זה יותר מוֹכר, כמובן, ואם הייתי עושה סרט כזה הייתי ודאי מצליחה יותר וזוכה להזמנות ליותר פסטיבלים ופרסים ולתמיכה מקרנות בעולם, כך שאני לגמרי מבינה למה מתנחלים מפחדים ממצלמות. בניגוד לחרדים שלא רואים ריאליטי ולא דוקו ולא חיים טלוויזיה וקולנוע, המתנחלים מלומדים מאוד בנוגע לאיך הם נראים בסרטים ובחדשות. לא סתם הם באו בהמוניהם לצפות בסרט שלי בסינמטק, הם רצו לראות איך הוציאו אותם. אבל אני לא חיפשתי לעשות סרט שהוא הד לאג'נדה שלי, אלא סרט על מפגש בין אג'נדות שאולי לא ייפגשו לעולם. לא באתי עם תחקיר מוכן ולא במגמה קבועה מראש. רציתי פשוט לשקף את החוויה שלי מלמטה, מתוך המסע שלי".

כמו בסרטים רבים, גם במקרה של "מתנחלת", נוכחותן של זכי ושל המצלמות יצרה מציאות והביאה סיפור בפני עצמו. היא הובילה לכמה וכמה חברויות מרגשות שנותרו עד היום, אבל גם לחיכוכים לא נעימים. "שמתי לב במהלך השהות שלי בתקוע שכל האנשים שניסו לדחוק אותי הם לא מתנחלים מלידה", היא אומרת. "חלקם אמריקנים, חלקם מהגרים חדשים מירושלים, אבל הם לא גדלו בהתנחלויות. דווקא הדור הראשון של המקימים קיבלו אותי בכיף. את התחושה של אנשים ששלמים עם עצמם מצאתי אצל בני הדור השני שגדלו לתוך זה. אבל גם אמריקנים ישבו איתי – ימנים יותר ופחות – מכל הגילים".

ובכל זאת, מתוך המון אנשים שבסופו של דבר התרגלו אלייך וישבו לדבר איתך, בסרט מופיעים שישה אנשים בלבד עם מאפיינים די דומים – לכולם יש מורכבות ימנית עם לא מעט נגיעות שמאלה, ולרובם רקע של נערי גבעות.
"לא לכל השיחות היה ערך דוקומנטרי שווה. מי שיש לו גישה סתומה ומוחלטת אולי מעניין במהלך השיחה אבל לא מעבר לכך. כשאת יושבת עם העורך לבחור שיחות, את צריכה בסוף איזו שפה אחידה שתתגבש בסרט. תהליך ברירת החומרים היה קשה מאוד. בסוף התברר שהשיחות הכי מרתקות היו עם אנשים שהם פחות או יותר בגיל שלי, שגדלנו על אותן תוכניות טלוויזיה ושאנחנו חברים באותן קבוצות פייסבוק כמו 'יורדים לסיני'. רובם דור שני בהתנחלויות ואפשר לדבר איתם בלי שהם קופצים ונבהלים מהמילה 'כיבוש' או 'מתנחל'. רוב האנשים שדיברתי איתם הכירו בבעיה במצב מול הפלסטינים, וזה היה הרבה יותר מרענן עבורי מאשר לדבר עם מישהו שאנגלית היא השפה הראשונה שלו או עם דור מקימים שעוד מתווכח איתי בסיסמאות. אותי ואת העורך, אורן יניב, עניין להכניס לסרט שיחות מורכבות".

כאמור, הסרט הצליח לפרוץ בהקרנות רבות על אף שלא זכה לתמיכת קרנות הקולנוע, אולם תאגיד השידור "כאן" אימץ אותו ונתן לה תמיכה ובית. ביום שני 12.11 ב־21:00 הוא יוקרן במסגרת רצועת הדוקו "סרטים מכאן" בכאן 11 ובדיגיטל. "הרבה פסטיבלים לא מקבלים אותי כי אני מראה מתנחלים בצורה אנושית", אומרת זכי, "הרבה מהם אמרו לי: 'הסרט שלך מדהים, אבל בפסטיבלים ובערוצי הטלוויזיה יש הרבה מאוד אנשים שהם נגד המדיניות של ישראל בשטחים, ואנחנו לא רוצים סרט שפותח דיון מורכב ומעניין. אנחנו מעדיפים לחתוך. מתנחלים זה רע וזהו'".

אבל את אומרת שמתנחלים זה רע וזהו.
"זו הדעה שלי בחלקים מסוימים בסרט. מנגד, המתנחלים בסרט אומרים את שלהם".

השיטה: היטמעות בשטח

זכי נולדה וגדלה בשכונת נווה־שאנן החיפאית לפני ארבעים שנה לעובדת סוציאלית ממוצא אירופי ואב פסיכולוג ממוצא מצרי. סבה וסבתה מצד אמה היו ניצולי שואה, והסב מצד אביה היה מוזיקאי מוסלמי שנפרד מסבתה הזמרת היהודייה, כשהשניים שבו זה אל זו לעת זִקנה. אבל זה כבר נושא לסרט הבא של זכי שהיא מבטיחה שבוא יבוא. כשהייתה בת שלוש נפרדו הוריה, ועל אף שכל אחד מהם המשיך בחייו, הם מקפידים עד היום לקיים חגים ביחד, להופיע באירועים של ילדיהם היחידים – אורי ואיריס – ולהעמיד את צורכי המשפחה בראש סדר העדיפויות.

לפני כעשור החליטה בת הזקונים שהיא רוצה לגור בלונדון, וכדי להשיג ויזת סטודנט נרשמה ללימודי קולנוע. "בחרתי במסלול סרטים דוקומנטריים מתוך מחשבה שמדובר במשהו יותר קל וכיף, הרי לא באתי בשביל זה", אומרת זכי. "כזרה באנגליה קשה למצוא עבודה, כך שמצאתי את עצמי עובדת כפקידת קבלה במלון חרדי בעיר, כי זה נראה לי מפתח לעולם קסום ומעניין. לבעלת המקום החב"דניקית לא היה אכפת מי אני ומה האמונה שלי. היא הייתה צוחקת עליי שאני לבושה יותר צנוע ממנה. זו הייתה חוויה נעימה של צניעות שאחריה היה קשה להיחשף. קיימתי שם שיחות מאוד מעניינות עם האורחים והגענו לעומקים מדהימים על החיים, על דת ועל אהבה. כך נולד סרט הגמר שלי, 'המשמרות הכשרות שלי', שהוא למעשה השיחות שלי עם האורחים. רציתי להעתיק לתוך הסרט את הדבר הפשוט הזה של שיח בין אנשים.

"הבנתי שלהביא צלם זה לשנות את האינטימיות שבשיחה, ודבר דומה היה קורה אם הייתי עומדת בעצמי מאחורי מצלמה. לכן, ברשות בעלת המקום הצבתי מצלמה מאחוריי, כשאני ממשיכה לעבוד בעמדת פקידת קבלה. למרבה ההפתעה, המון אורחים הסכימו לשתף פעולה בקלות, תוך כדי שאני נותנת להם מפתח לחדר או מזמינה להם מונית. התוצאה הייתה אסופה של שיחות עם חרדים, כשמתברר במהלך הסרט כמה הם שונים. אתה רואה שהם מסכימים על כמה עקרונות כקבוצה, אבל מסיבות שונות לחלוטין. תמיד תפסתי חרדים בצורה מסוימת, וגיליתי פתאום שזה פשוט לא 'חרדים', זה אנשים. הבנתי שקהילה זה לא משהו מונוליטי אלא צירוף של אנשים. רציתי להעביר את אותה חוויה לצופים, וזה עבד".

לימים העתיקה זכי את אותו מבנה לסרט "מתנחלת", כשהיא מבקשת להעביר את אותה אינטימיות אותנטית של שיחה אישית לצופה באולם. "מרגע שעשיתי את הסרט על החרדים הבנתי שאני באמת רוצה לעשות סרטים, ולא רק כי רציתי להיות בלונדון", היא אומרת. "המשכתי לדוקטורט כשאני מבינה שיש לי משהו שהוא שלי – המבנה של סרט שיש בו שיחה שגם אני חלק ממנה, ולא ריאיון עם מבט חיצוני המקובל בסרטי דוקו. בטכניקה הזו אני גורמת לאנשים להשתחרר מהמתח הזה של הצגה למצלמה ומהדינמיקה של ריאיון".

אחד הסרטים שיצרה במהלך לימודי הדוקטורט, שטופל באותה שיטה, החזיר אותה לעיר הולדתה הצפונית. הסרט "חפיפה" צולם במספרת נשים ערבית־נוצרית בוואדי ניסנאס שבחיפה, סלון ששואב אליו גם הרבה לקוחות יהודיות. "התקיימה שם בועה נשית של חבורת מקסימה, ואני עמדתי במשך חודש בעמדת החופפת, כשמעל לכיור החפיפה מוצבת מצלמה", היא נזכרת. "סרט הגמר לדוקטורט כבר המשיך את הטכניקה הזו כמתבקש. אמנם כמעט ירדתי מהרעיון של התנחלויות, אבל המנחים שלי אמרו שזה יכול להיות מעניין. הרגשתי ששני הסרטים הראשונים שלי הלכו לי די בקלות, ושווה לבדוק אם השיטה שלי עובדת גם בקהילה שהמתח שלי איתה הוא ברור וחד יותר. רציתי לבדוק האם אפשר להעתיק את הדבר הזה לשם ולייצר שיחה קלילה ונעימה שניתן להכיר דרכה קהילה מתוך הפרטים שלה. עניין אותי ללכת דווקא על מקום שיש לי אליו הרבה רגשות, סטריאוטיפים, ודעות קדומות".

למה דווקא תקוע?
"כל כתב שטחים שהתייעצתי איתו הבטיח לי שבתקוע לא יהיה לי משעמם. למרות שמדובר בשעה נסיעה בלבד מתל־אביב, החלטתי לשכור שם בית ולגור שם ממש, גם כי זה נוח לוגיסטית אבל בעיקר כי רציתי לחוות מה זה לישון ולהתעורר בהתנחלות ולנסוע בכבישים שלה. אם יש משהו משותף לכל הסרטים שלי, זה הניסיון להיטמע בקהילה".

אבל לא צולמת נטמעת בתקוע. הגעת לחודש, בפועל נשארת כחודשיים, ובכל זאת לא רואים אותך בארוחות אצל שכנים, טיול בוואדי או שיחה עם חברות. הכול מתרכז לשיח שבו את באופן בולט הזרה כשמולך יושב תושב מקומי.

"המצלמה היתומה והשיחות הם אכן הלב של הסרט, אבל חייתי איתם ממש. אם הייתי מסתובבת שם עם מצלמות, כשיש אנשים שלא רוצים להצטלם, הייתי עפה משם הרבה לפני שהיה מסתיים החודש. כמו שכיבדתי את החרדים בלבוש הצנוע במלון, כך כיבדתי את המתנחלים שפוחדים ממצלמות. אני לא אוהבת לצלם ולא יודעת לצלם יפה. את צילומי הנוף, לדוגמה, נתתי לצלם המחונן אור אזולאי לבצע. אני אוהבת אסתטיקה ולא רציתי לחוות את החיים שם מאחורי מצלמה. רציתי לגור שם, להעלות טרמפיסטית ולדבר עם מישהי שייווצר איתה קשר. השיחות בשולחן זה משהו שהרווחתי בזכות זה שלא הסתובבתי עם המצלמות".

רחוב אהבה ושלום

הכוכב הבולט של הסרט הוא מתניה פרוינד, איש חביב שמצליח להשרות רוגע לא רק על האורחת יוצאת הדופן אלא גם על הצופה. לזכי הוא נתן תמיכה בכל פעם שהתסכול גבר או שהעוינות בסביבה התחילה לאיים, ולצופה הוא מהווה מעין עוגן שמבטיח אווירה נעימה ורגועה, גם כשהוא מצליח לעצבן את זכי. הוא ואשתו הפכו לבית חם עבור היוצרת וגם מגן אנושי מדי פעם. "בגלל שמתניה הוא דמות חוזרת, הדיבור בינינו בסרט הוא כבר יותר משוחרר", אומרת זכי. "למעשה, עברנו יחד את אותו מסע. בפעם הראשונה באתי לפגוש אותו עם אחי אורי, ומתניה עשה לנו סיור שהסתיים אצלו בבית, וראיתי שהוא לא נבהל, להפך. התשוקה שלו לדבר עם אח שלי הייתה מרשימה. היה להם ויכוח שנגמר בחיבוקים. כל זה בימים שבהם דף הפייסבוק היישובי מלא בהודעות עליי, בהתנפלות עליי ועל הצלמת שהגיעה ליום, ובדיונים שלמים בקבוצות ווטסאפ שהיו מאוד לא נעימים לי. היו שכנים שראו אותי וצעקו: 'שוברים שתיקה! שוברים שתיקה!'. אמרתי שאני ממהרת, ואז אחד מהם החזיק את הדלת של הרכב שלי ולא נתן לי לצאת, וזה כבר אלים מבחינתי. דפק לי הלב. זה לא יפה. מצד שני היו תמיד אנשים מקסימים שהזמינו אותי אליהם, שחגגו לי יומולדת שחל כמה ימים אחרי שהגעתי. ממש הייתי צריכה לבחור בין ארוחת ערב עם חברים או קומזיץ עם חבר'ה אחרים שהכינו לכבודי".

שני מקרי מוות מופיעים במהלך הסרט, שניהם מוצגים בעזרת ידיעה ברדיו. הראשון שבהם הוא דיווח על צעיר פלסטיני שנורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל בהקשר לא ברור. רק אחריו יבוא הרצח של הרב מיכי מרק וגם ניסיון הרצח של מיכל פרומן, שמופיעה בסרט.

זהו סדר הדברים מבחינתך – צה"ל יורה סתם, אז יש פיגועים בתגובה?
"נסעתי המון בכביש 443 ואכן לקחתי מאוד קשה את הירי המיותר שם על נער פלסטיני שחזר ממסיבה, ואף אחד לא מתייחס לזה. אני שמחה שקיים המתח הזה בסרט. רציתי להראות ששני הצדדים משלמים מחיר. הייתה לי בעקבות זה שיחה עם נאוה, שלא נכנסה לסרט, והיא אומרת לי: 'בסדר, ירו עליו כי זרקו שם אבנים'. אמרתי לה: אבל לפני שתי דקות סיפרת לי שעשיתם תנועות כאילו אתם זורקים אבנים בכפרים כשהיית נערת גבעות, אז מה ההבדל? והיא ענתה: 'וואלה'. הסרט שלי מראה המון היפיות ופסטורליות של תקוע, ואת ההרים המהממים, בניגוד להרבה סרטים שמראים וילות ורובים. לי היה חשוב להראות את היופי שכל אחד יכול להתחבר אליו. אבל יש קונטקסט לשלווה הזו, ויש אלימות. והעברתי אותו דרך הדיווחים ברדיו".

ובכל זאת הרצח של הרב מרק הכה בה קשות, שכן בדירה הסמוכה אליה בתקוע גרה הבת שלו. "הבת שלו, שירה חריף, היא הדבר הכי מהמם בתקוע", אומרת זכי. "היא ובעלה קיבלו אותי בצורה מדהימה. שמעתי את הצרחות שלה כשהודיעו לה על מותו, בכי נוראי, ולא הבנתי מה קורה. היא הייתה הפנים שהכי אהבתי בתקוע. כשהוציאו אותי מקבוצת הווטסאפ של הרחוב, בעלה והיא הקימו לשלושתנו קבוצה בשם 'רחוב אהבה ושלום', כדי שארגיש בבית. הפכנו לחברים. תכננתי שתהיה בסרט אחרי שבעלה אמר לי: 'אין מישהי מדהימה כמו אשתי', אבל כבר אי אפשר היה. הבכי הזה שלה שבר לי את הלב. נסעתי באותו יום לתל־אביב והיה לי סוף שבוע מאוד קשה. בראשון הייתי בהלוויה הגדולה שהייתה שם, כשברקע נשמעות קריאות לא יפות על ערבים. בני המשפחה לקחו את המיקרופון, והבהירו: 'אנחנו לא מאמינים בקריאות האלה. אבא שלנו תמיד ניסה לקרב בין פלסטינים ויהודים'. באתי אליה בנימוס בהלוויה, היא חיבקה אותי בטירוף, ואמרה לי סליחה על קבלת הפנים ברחוב. זה מה שהיה חשוב לה לומר. אמרה לי: 'לאבא שלי תמיד היה חשוב לחבר בין אנשים, וגם את רוצה לחבר בין אנשים'".

הסלנג אותו סלנג

בין משתתפי הסרט נמצאים גם אסף מלחי, איש שמאל שגר שם בגלל אשתו ובגלל בתי הספר של תקוע ("איש מדהים. מתנחל בקונפליקט, כי כמו רבים שם זו לא האידיאולוגיה שלו"), נאוה וולקר – נערת גבעות בדימוס שמצליחה להקסים את זכי כמו גם את הצופה ("פתאום מתברר שמדובר בנוער שוליים שהתגלגל ממסגרות. נערת הגבעות זו בכלל ילדה ירושלמית משועממת שהסתובבה עם חבר'ה כאלה"); מוריה קניאל, נכדתו של הרב משה לוינגר – אבי ההתיישבות בחברון – שמספרת על המורכבות ביחסים עם הערבים בעיר המסוכסכת שבה גדלה ("היא הכי הפוכה ממני בדעות, אבל היא אחת האהובות עליי ביותר") ומיכל פרומן, שאליה נגיע בהמשך.

"אחרי זמן קצר בהתנחלות הייתה לי רשימה של מה יגידו לי המתנחלים: 'תראי מה קרה בעזה', 'מה ההבדל בין 48' ל־67', 'בזכותנו הפיגועים פה ולא אצלכם', 'אתם לא מכירים ערבים'", מסכמת זכי בחיוך. "כשהבנתי שהוויכוח לא פותח דיון אלא סוגר אותו, חיפשתי אנשים שידברו פתוח. אני חושבת שמרוויחים הרבה יותר בשיח. מוריה ואני, לדוגמה, כל כך רחוקות בדעות שאפילו אין מה להתחיל להתווכח".

והיה גם עקיבא. בתוך כל השיחות, הקשר של זכי עם עקיבא עמיאל הוא יוצא דופן ונותן תחושה של כמעט חיבור שמתעלה על ההבדלים. עמיאל, גרוש ואב לילד בעל עבר של נער גבעות, מצליח להוציא מזכי ניסיון נואש לטהר את השרץ, כשהיא מבקשת להבין כמה גרוע היה עברו כימני קיצוני. "עקיבא הוא בחור מדהים ואנחנו חברים עד היום, אבל זוגיות לא יכולה לצמוח כאן", היא מבהירה. "עניין אותי העבר שלו כי כשאני יוצאת עם בחור, אם אני שומעת שהוא הרביץ לילד בבית ספר כשהיה קטן או התעלל בחתול, זה מלמד אותי משהו עליו ואני מתרחקת. עקיבא הקים מאחזים, הוא לא הרביץ לערבים. הוא באמת גבר חלומות בהרבה מובנים. הוא חם, מצחיק, רגיש ועם ביקורת עצמית איפה שצריך, אני מאחלת את זה לכל אישה. אבל הפער בינינו גדול מדי".

עקיבא מדבר על הבועה התל־אביבית מול הבועה של תקוע, וזכי מעידה שאכן הרגישה כאילו מדובר בשתי בועות שנפגשות. "תל־אביב היא בועה ללא ספק. הערבים הם ביפו, אז גם אם האנג'דה היא מגוון, לא נתקלים בהרבה מגוון בעיר. כששתי בועות נפגשות, זה טיפה מאוורר את הבועה ופותח אותה. יש לי חברים שמאלנים שהם נגד הקונספט הזה שלי של ללכת להקשיב ולדבר, כי יותר נוח שהדעות קובעות את ההפרדה הזו. אני חושבת שאם אתה שלם עם הדעות שלך, אתה לא צריך לפחד. תראי מה קרה במספרה שצילמתי בה. אני היחידה שדיברה פוליטיקה, הנשים שם דיברו על נסיעות לחו"ל, על הבן שמתחתן ועל דיאטה".

רק בדקה 52 של הסרט בן 70 הדקות עולה למסך דמות שניתן לזהות כמתנחלת – כיסוי ראש, שרוולים ארוכים ותינוקת בת שבועיים וחצי בחיקה. וזו לא סתם עוד מתנחלת. זו מיכל פרומן, כלתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, שנפצעה בפיגוע דקירה בחנות ביישוב כשהייתה בהיריון, ואושפזה עם חור בריאה. לאחר הפיגוע אמרה שהיא לא כועסת על המחבל ושעצוב לה על המצב, אמירות שהובילו לביקורת רבה נגדה מצד אחד ולתמיכה וגיבוי מצד שני. "מיכל היא הדמות היחידה שהזמנתי להצטלם לסרט", אומרת זכי. "לא היה מישהו שלא אמר לי לדבר איתה. לי דווקא הייתה רתיעה להכניס את הפרומניות לסרט. עם כל זה שאומרים שתקוע זה הרב פרומן, אני לא חושבת שהם מייצגים את תקוע בכלל. אני כן חושבת שזה קול יפה ומעניין, והיא נכנסה בגלל הקול המיוחד שלה והחוויה האישית שלה".

מעבר לחברויות החדשות, מה הסרט שינה אצלך?
"החוויה שלי עם חלק מהחבר'ה בתקוע הייתה של געגוע לבית. הרגשתי שאנחנו ישראלים, אותו הדבר. הסלנג אותו סלנג, העניין אותו עניין, לפעמים שכחתי שם שאני לא בתל־אביב. זה גרם לי לרצות לחזור הביתה. אחרי שמונה שנים בלונדון חזרתי לתל־אביב".

היית יכולה לעשות סרט כזה בכפר ערבי, ולהוציא משם מורכבות וכמה פרומנים או זורקי אבנים לשעבר שחושבים היום אחרת ומוכנים להכיר בקיום היהודי בישראל, נניח?
"לגמרי לא. כאישה יהודייה־ישראלית אני לא יכולה ולא רוצה לייצג קהילה שאני לא חלק ממנה – והמתנחלים והחרדים בחו"ל – הם חלק מהחברה שלי. אני לא מרגישה בנוח לייצג פלסטיני. הרבה יותר פסטיבלים וכספים היו נזרקים לעברי לו הייתי עושה את הסרט שלי ברמאללה, אבל ההיטמעות שלי יכולה להיות רק במשהו שאני חלק ממנו, חלק מהשפה שלו. פלסטיני יכול לעשות את אותו סרט, ואני מקווה שיעשה, אבל זה לא הסרט שלי".