"אתם עדיין שם?" פונה הנשיאה קלייר אנדרווד אל הצופים, כמיטב מסורת שבירת הקיר הרביעי של הסדרה, והתשובה היא שכבר לא ממש. העונה החמישית הייתה מייגעת, עם דמויות לא סבירות כמו סגנית־תת־המזכיר־לענייני־סחר שבאה משום מקום, משתלטת על הבית הלבן ועונה תשובות אניגמטיות על סף המנותקות, וגם הנטייה הסבונית לסיים סצנות בדרמת־יתר נוסח הארווי ספקטר היא קצת מאוסה. בגלל כל אלו, לפרק הראשון של העונה השישית והאחרונה ניגשתי ללא ציפיות, שלא לומר אף עם מועקה קלה.
כותבי הסדרה אפיינו את קלייר במספר סצנות: באחת מהן היא טוענת שיש לה אג'נדה פמיניסטית, באחרת היא אומרת לצופים שכל מה שפרנק אמר להם היה שקר ושהיא תאמר את כל האמת, ובסצנה נוספת היא תופסת ביד ציפור וגורמת לנו לתהות האם תמעך אותה למוות או לא. בשלוש הסצנות האלו אני מרגיש שהציניות היא לא של קלייר, אלא של הכותבים – ושהיא על חשבוני. וכמו בכל עונה מתקדמת בהרבה סדרות, גם כאן גויסו פלשבקים מהילדות כדי לייצר קו עלילה חדש ובעיקר כדי למלא זמן.
וכאילו כל זה לא מספיק, לקאסט של העונה הזו הצטרף גרג קיניר, לא מקדם איכות גבוה במיוחד, שכבר חירב לי את "Rake", סדרה אוסטרלית מופלאה שזכתה לביצוע אמריקני עבש בכיכובו.
ויחד עם זאת, אם תצמידו לי אקדח לרקה, אצליח לומר את המילים הטובות הבאות: אני אוהב את דאג סטמפר, העוזר הנאמן של פרנק, ועוד יותר אוהב את דובר הבית הלבן לשעבר, סת' גרייסון, האנטיפת הבוגדני שנאמן אך ורק לעצמו. לשניים האלה היו כמה סצנות טובות בעונה הקודמת, והיה משהו נוגע ללב בלראות שני אנשים שלא יודעים איך להתנהג נאלצים להסתדר זה עם זה. ובכלל, בסדרה שמנסה להראות רשע גדול מהחיים, מרענן לראות גם סתם דושבג פשוט ואנוכי כמו גרייסון. זה נותן לסדרה טאץ' אמין. תחשבו: כמה פרנק אנדרוודים אתם מכירים, וכמה סת' גרייסונים?
בית הקלפים, נטפליקס, סלקום TV, יס והוט
