התואר שר התעמולה נשמע מגוחך בעברית של 2018. תעמולה מקושרת לשטיפת מוח פרימיטיבית. הטפה בלתי פוסקת לסל ערכים קפוא. יוזף גבלס נחשב לאבי תורת התעמולה במשטרים טוטליטריים, אבל צפייה במפעל חייו מעוררת סימן שאלה: האם אז, לפני למעלה מ־80 שנים, ההמונים התמכרו לאופיום שסיפק להם גבלס? האם סרטיה של לני ריפנשטאל, העצרות המבוימות שבהן נאם היטלר במשך שעות, תשדירי הרדיו והכתבות המוזמנות בעיתונים השיגו את האפקט המבוקש?
פרופ' פטר לונגריך, ההיסטוריון הגרמני שחיבר את הביוגרפיה על גבלס, סבור שאין זה מדויק. לאורך דפיו הארוכים של הספר הוא מנסה להוכיח שממדיו של גבלס, וממדיה של התעמולה הגרמנית, קטנים ממה שהיינו עשויים לחשוב אחרי סיור ביד ושם. מעמדו של גבלס בחצר המלוכה של היטלר היה מעורער לעיתים, טוען לונגריך, כמו מצבו הנפשי. יריביו ניסו לגזול ממנו סמכויות והוא היה מגלומן נרקיסיסט ואכזר. אבל הטענה העיקרית היא שגבלס פשוט היה שר תעמולה בינוני.
למעשה, לונגריך רואה במיתוס התעמולה של גבלס – תעמולה בפני עצמה. לשיטתו, גאונותו של גבלס היא בכך שהצליח לשטות בכולנו ולגרום לנו לחשוב שהיה אשף תודעת המונים, בשעה שבפועל הישגיו מוטלים בספק.
זוהי נקודה חשובה, ואולי לקח ראשון בסדרה: אנשים שמנסים לעצב דעת קהל מעצבים קודם כול את עצמם כאנשים שיודעים לעצב דעת קהל. התעמולה מעבירה מסר, וגם מפארת את עצמה כסיפור הצלחה. חשבו על כך בשיחת הסלון הבאה שבה מוזכר אותו ארגון דאעש, ונסו לתהות כיצד הוא נעלם ממסכי הטלוויזיה שלנו (רמז: אולי השד לא היה נורא כל כך, אבל הצליח לגרום לנו לחשוב שהוא נורא כל כך). חשבו על כך, והפעם להבדיל פי אלף נוספים, בפעם הבאה כשיועץ אסטרטגי מדופלם יפאר את היכרותו המעמיקה עם נפש האומה.
ולמרות זאת, נראה שלונגריך הרחיק לכת. גבלס, על כל מגרעותיו הרבות, מונה בגיל 35 לתפקיד שר התעמולה, ופיקח על מערך רחב היקף שאפשר להיטלר לנהל את המערכה מול בעלות הברית מבלי שיחשוש מלחץ מבית. קל אמנם לנהל תעמולה כשהגסטפו מפקח על מדד האושר הלאומי, ועדיין, שר התעמולה בהחלט ראוי לציון ככלי מלחמה חשוב, לא פחות מהלופטוואפה הכושל של גרינג. לקח נוסף יש כאן, והוא הפוך מהקודם: היסטוריונים של השואה, אל תיתנו לעמדה המוסרית לשנות את הנרטיב. גבלס יישרף בגיהנום גם מבלי שנפחית באופן מגמתי בערכו למשטר הנאצי. נראה שלונגריך נסחף בנקודה זו.
לא אהב מלחמות
הספר מספר בהרחבה ולפרטי פרטים את סיפור חייו של גבלס, מילדותו ועד מותו. בהרחבה, אך מזווית צרה מאוד: הוא מסתמך באופן כמעט בלעדי על יומנו של שר התעמולה. זוהי עובדה רבת משקל. העלילה המובאת בספר מבודדת מההקשר ההיסטורי המלא שלה. למה הדבר דומה? לתיאור רצח רק על פי עדותו של הרוצח, מבלי להשתמש בעדי ראייה, תיעוד ויזואלי וראיות נוספות.
ובתוך הזווית ה"צרה" הזו מסופר סיפור שמופיע גם בביוגרפיות של נאצים נוספים. מעבר מחיים עלומים ואלמוניים לעמדת כוח חסרת תקדים. מסלול חייו של גבלס מתחיל בחיים בינוניים וסבירים למדי בגרמניה ההרוסה – תסכול, חיפוש עצמי וקורטוב אנטישמיות – ונגמר כשהוא ממונה לקנצלר גרמניה ההרוסה בידי רודן גרמניה הדועך. המעבר בין שני חלקי חייו הקצרים יחסית של גבלס התבצע באמצעות הדבקות הטוטלית שלו בצעיר אוסטרי קיצוני בשם אדולף היטלר. כאן הביוגרפיה של לונגריך תורמת תרומה חשובה הן לשוחרי ההיסטוריה והן לשוחרי הפסיכולוגיה של הנאציזם ושל כל תנועה משיחית כמעט.
גבלס, אדם שאפתן שבתקופות מסוימות ראה בעצמו מנהיג אפשרי לגרמניה, ביטל את עצמו לחלוטין מול רצונותיו של הרודן: הוא דחק את הפרשנות שלו לנציונל סוציאליזם מפני זו של היטלר, והסכים בקושי רב לחלוק עם הרודן את אשתו מגדה. היטלר, שלא הסתדר בקלות בענייני זוגיות, חיבב מאוד את רעייתו של שר התעמולה שלו (לא ברור האם גם באופן אינטימי). גבלס, שרצה להתגרש מאשתו שנאפה עם גברים אחרים, הסכים לחזור בו בשל בקשתו המפורשת של היטלר. מה שהחזיק את חיי הנישואים שלו היה ההערצה המשותפת שלו ושל מגדה להיטלר, הערצה שהובילה אותם לרצוח את ילדיהם ולהתאבד ביחד, משום שלא ראו טעם לחיים בעולם שאחרי הנאציזם.
ההימור של גבלס השתלם והוא קיבל את התפקיד שחשק בו. גבלס לא ביקש להיות גנרל וכיוון משלב מוקדם יחסית להתמנות לתפקיד שקשור בעיצוב תודעת ההמונים. זוהי הכרעה חשובה משום שהיא מאפיינת את גבלס כאיש של מילים, של המדיום ושל המדיה. למעשה, גבלס לא אהב את המלחמה הממשמשת ובאה, ולא אהב אותה גם כאשר הוורמאכט השיג ניצחון אחר ניצחון. נראה שגבלס היה בשיאו דווקא לאחר התבוסות בסטלינגרד ובאל עלמיין. בשעה שהצמרת הגרמנית התקשתה להתמודד עם אימתה של המלחמה בשתי חזיתות, היה זה גבלס שהציע לספר לעם הגרמני את הבשורות הרעות כהווייתן כדי לגייס את תמיכתו. הוא גם היה בין הראשונים שאמרו מפורשות להיטלר שהגיע הזמן לחתום על הסכם לשביתת נשק באחת החזיתות.
זיהוי המהפכה עם הפרסונה
בשל המקום המיוחד שתפס היטלר בנפשו של גבלס, לא מפתיע שהאחרון היה זה שהתעקש על יצירת מיתוס הפיהרר, שעיקרו: זיהויה של המהפכה הנאצית עם פרסונה במקום עם רעיון. "הקריאה למנהיג, למשיח פוליטי, הייתה שכיחה בחשיבה של הימין באותן השנים שלאחר המלחמה…", כותב לונגריך. "גם בחוגי ההומניסטים נשמעו קולות אינספור שביטאו את התקווה ואף את הוודאות שהאישיות הגדולה הזאת, 'האחד', תופיע ותנהיג את האומה מן התבוסה חזרה אל הכבוד וההערכה העצמית".
כדי לקדם את מיתוס הפיהרר ואת המשטר הנאצי, גבלס השתלט במהלך שנות ה־30 על שלוש המדיות החשובות של אותה העת: הרדיו, העיתונות והקולנוע. הוא ניסה בתחילה לאפשר יצירה עצמאית ומוכוונת מלמעלה, אך "הדיקטטור הפסיכולוגי", כפי שכינה את עצמו, לא סמך על אף אחד. הוא הלאים בזו אחר זו את התעשיות השונות שעליהן היה אחראי, רק בשביל לגלות את הלקח שלומד כל סטודנט שנה ראשונה בקורס "דיקטטורה למתחילים": יותר קל להפיל את הממשלה מאשר לעמוד בראשה. כשאתה עושה הכול לבדך, אתה עושה פחות ופחות טוב.
צבירת הסמכות בידיו של גבלס לא התרחשה בקלות. קרבות הסמכויות המייגעים שניהל גבלס מתוארים באופן מייגע למדי בספרו של לונגריך, שלא מצטיין בברירה בין עיקר לטפל. הם מלמדים שיש מקום להטיל ספק בדימוי "המכונה הנאצית" שהפכה במהלך המלחמה למפלצת בירוקרטית. גבלס עצמו ערג יותר ויותר לימי "המהפכה" שלפני תפיסת השלטון. למומחים: הוא העדיף את עידן האס.דה. על פני עידן האס.אס. אולם ככל דיקטטור, גם הוא לא נהנה לקרוא את המחמאות ששפכו עליו העיתונאים (כפי שהונחו), לקרוא את הביקורות המהללות (המוזמנות מראש) לסרטים שהפיק, ולהתענג על שמיעת נאומיו ברדיו (ששודרו בהוראתו).
במהלך הספר עולה השאלה עד כמה התקשורת הגרמנית ואנשי התרבות ניסו לעמוד בפרץ. למרבה הצער לונגריך לא מתייחס לנקודה זו. הזווית הצרה שממנה מסופר הסיפור לא מאפשרת לבחון עד כמה כלבי השמירה של הדמוקרטיה, האמנים והיוצרים נאבקו כדי להגן עליה. דווקא כחוקר דמותו של מי שניהל את תחום התעמולה, היה ראוי שלונגריך לא יסתפק בתיאור מהלכי ההשתלטות של הדיקטטור התרבותי על תחומי התקשורת והתרבות, אלא יבחן גם האם נתקל בהתנגדות; האם מוסדות אלו גילו עמידות בפני ההשתלטות הדיקטטורית ששללה את חופש היצירה, הביקורת והמחשבה.
מודעות עצמית לברבריות
לאחר שסיים את ההשתלטות על המדיומים שמאפשרים הפצת תעמולה, גבלס לא היסס לרגע. את שנאתו ליהודים לא רכש גבלס מהפיהרר הנערץ עליו. הוא טיפח אותה בעצמו. גבלס היה מהמטיפים והמסיתים הקיצוניים ביותר נגד העם היהודי והיהדות. הקריאה בספרו של לונגריך עשויה לגרום לתחושות קבס לנוכח שנאה מטורפת ואלימה זו. גם אם לא שותף בתחילה בפרטי "הפתרון הסופי", גבלס החרה החזיק ולעיתים – כמו במקרה של ליל הבדולח שאותו יזם – הוביל את הקו הרעיל והארסי ביותר נגד היהודים.
לאורך כל הדרך הוא לא נטש את ההסתה הפרועה נגד היהודים: הטלאי הצהוב, "היהודי זיס", "היהודי הנצחי", כתבות, שידורי רדיו, נאומים, כרזות, חוקים. עד לסוף המלחמה ניסה גבלס להטמיע את השנאה ליהודים בתודעתם של אזרחי גרמניה. הוא השתמש בשנאה ליהודים בניסיון להסיח את דעת האומה הגרמנית מהתבוסות הנוראיות בחזיתות השונות. גבלס תמך בהשמדת היהודים, גם אם עמד, באופן די יוצא דופן, על כך שמדובר בפעולה היסטורית חד פעמית וקיצונית.
"מופעלת כאן שיטה ברברית שאין לתאר אותה לפרטיה. מהיהודים עצמם לא נשאר הרבה… היהודים מקבלים עונש שהוא ברברי אך לחלוטין מגיע להם", סיכם בינו לבין עצמו, באותו ריחוק של מי שלא עוסק במציאות עצמה אלא רק בייצוגים שלה. "לדורות הבאים כבר לא יהיו הדחף והאינסטינקט לכך, לכן טוב שאנו פועלים באופן קיצוני ובהחלטיות". ציטוטים אלו חושפים את הקלות שבה דילג גבלס על הקשיים המוסרים הנובעים מהשמדת עם אחר, שככל הנראה העסיקו אפילו אותו.
פרופיל מזויף ופייק ניוז
לונגריך שם לו למטרה להראות שמאחורי הדימוי של התועמלן המבריק מסתתר אדם בינוני שהישגיו פחותים בהרבה מאלו שאנו מייחסים לו. הוא מבקש לטעון שגאונותו של גבלס היא לא בהשפעתו על העם הגרמני, אלא בהשפעתו עלינו, היסטוריונים, יהודים ויתר המתעניינים בתחום, ובכך שהצליח לשכנע אותנו באותה גאונות שמיוחסת לו.
ייתכן שסגנון הכתיבה הארכני, האפרורי והמייגע לעיתים של לונגריך נועד להעביר את המסר הזה. לונגריך לא מקל על הקריאה בספרו, ולא מספק הוכחות ברורות הנוגעות לאפקטיביות של מפעל חייו הנתעב של גבלס. אבל למרות חולשותיו, הקריאה בספרו צריכה לעניין כל בן תרבות שחי במאה ה־21. אין הכוונה כמובן ל"יאיר גולניזציה" של הביוגרפיה על גבלס, ולא לנפילה לפשטנות הפרובוקציה הלייבוביצ'יאנית המכנה את חיילי צה"ל "יודונאצים" ודומיהן, אלא שיש מקום לחשוב על משמעותו של המונח "תעמולה" בשנת 2018, במנותק מהקשרו השואתי.
מאז ימי התעמולות הדיכוטומיות של המשטרים הטוטליטריים של המאה ה־20 התעמולה עברה אבולוציה משמעותית: תוכן שיווקי, פרסום סמוי, פרופילים מזויפים, בוטים, פייק ניוז, מניפולציות, גנבת זהויות, שטיפות מוח, עדריות ומשטור דעות. כל אלה מתבצעים היום בין השורות של עמוד הפייסבוק של כולנו, ולא בעצרת המונים. האלגוריתם חזק ומתוחכם יותר מעוד עצרת המונים או ממאמר דעה ב"דאס רייך" (להבדיל, כמובן).
היכולת לשמור על דעה צלולה וחשיבה ביקורתית הפכה בימינו לאתגר של ממש. ועולה התהייה עד כמה המחשבה שלנו, הפוליטית, החברתית והאישית, חפה מהשפעות חיצוניות (היא לא, כמובן). גם אם התעמולה של גבלס לא הייתה אפקטיבית כפי שטוען לונגריך, חשוב שנזכור כיום את האיש שלכל הפחות התיימר לשלוט במחשבות של מיליוני בני אדם. תמיד יהיו כאלו.
גבלס, ביוגרפיה של רוצח במילים, פטר לונגריך, מגרמנית: יכין אונא ואביה אונא־ברוכי, דביר, 2018, 784 עמ'
