מדי שנה מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודעה מיוחדת לתקשורת, ובה היא מדווחת כי השמות נעה ונועם (כמה מקורי) הם שוב השמות הנפוצים בקרב בנים ובנות יהודים שנולדים בישראל, ושהשם מוחמד שומר על הבכורה כשם הנפוץ ביותר במגזר המוסלמי בארץ ובעולם המוסלמי כולו כבר 1,500 שנה. אך לפני שש שנים נפל דבר. אל העשירייה הפותחת של שמות הבנות היהודיות, שמורכבת בעיקר משמות מודרניים כמו שירה ומשמות מסורתיים יותר כמו שרה, הסתנן שם בעל צליל זר ושונה: אדל. בשנה האחרונה, למשל, נקראו בישראל למעלה מאלף תינוקות בשם זה.
העלייה בפופולריות של השם התרחשה במקביל לעלייה בפופולריות של זמרת בריטית בעלת קול נפלא ושם זהה. ייתכן ששמה ופרסומה של הזמרת הקלו על התקבלותו של השם בציבור הרחב, אך הוא ודאי לא היה הסיבה העיקרית לתופעה. הגורם המרכזי לקריאה בשם אדל היה הגאות בפופולריות של תורת ר' נחמן מברסלב, שסבתו וכן בתו נקראו אדל.
על שם סבתו של ר' נחמן, שהייתה בתו של הבעל שם טוב, נקרא גם ספרה החדש של יוכי ברנדס. ברנדס, בתו של מי שהיה אחד מאדמו"רי ביאלא, לקחה על עצמה לתאר בספר הזה את תקופת ראשית החסידות ואת דמותו של הבעל שם טוב. בכך, היא ממשיכה במסורת ספריה, שרבים מהם עוסקים בהצגה סמי־תיעודית של תקופות ודמויות מן ההיסטוריה היהודית והישראלית.
גם בספרה החדש משלבת ברנדס מחקר מעמיק של המקורות התורניים והאקדמיים בנוגע לאדם, לזמן ולמקום, יחד עם חירות ספרותית בהמצאת דמויות, מקרים ודיאלוגים. את כל אלה היא עושה תוך כבוד רב לדמויות, אך עם מקום לביקורת עליהן, ובלי חשש לייחס להן מעשים שאינם מתיישבים עם המעשה הדתי הרצוי והמותר בימינו אנו, ואולי גם בימיהם.
הספר מחולק לשני חלקים. הראשון מתאר את קורותיו של הבעל שם טוב הצעיר, והשני, שמתחיל לאחר לידת בתו אדל, מתאר את קורותיו ואת קורות משפחתו דרך עיניה של הבת. בניגוד לספריה האחרים של ברנדס, המתאפיינים בריאליזם ובניכוי הממד המיסטי מן הדמויות, "אדל" אפוף רוח מאגית ומיסטית. לכאורה מדובר בבחירה טריוויאלית, שהרי הבעל שם טוב, כשמו כן הוא, "בעל שם", כלומר אדם היודע את השמות המפורשים ועוסק בריפוי חולים בעזרת שימוש בשמות הללו. למרות זאת, רבים ממבקשי החסידות בימינו מתעלמים מן ההיבטים המאגיים, שקשים לעיכול עבור האדם המודרני. אפשר היה לצפות כי גם ברנדס תנהג כך בניסיונה להתאים את הסיפור לאוזן המודרנית. הבחירה שלה לפנות לדרך אחרת היא בחירה מעניינת, הקרובה יותר לתיאורו של הבעש"ט בספרות המועטה שנכתבה עליו, כמו בספר "שבחי הבעש"ט".
מן הצד השני, ברנדס מכוונת חלק מדמויותיה לסטות מהאופי המסורתי והמוכר, ושותלת אצלן סט ערכים כמעט מודרני. הדבר בולט, למשל, בעיסוק של הספר בפמיניזם. הפמיניזם עובר כחוט השני בספר, החל משמו הנשי, עבור בדמותה המרדנית והגאה של המספרת ובסיפורה של אמה, וכלה בהתנהגותו של הבעש"ט עצמו. נדמה לי כי גם בספר הזה בוחרת ברנדס לסטות מן ה"אמת" ההיסטורית לטובת קריאה חתרנית, שכמו גואלת את הדמויות בראי המודרניות. זו בחירה לגיטימית שערכה בצידה, אך לטעמי היא מעט מקשה על הקורא להאמין לסיפור, ולחוש שהוא יכול היה להיות אמת.
"אדל" הוא ספר עב־כרס המונה למעלה מ־500 עמודים, שנקרא בצורה שוטפת, מהירה ונעימה. כל קורא המכיר מעט את הספרות המדרשית והמחקרית לא יכול שלא להתרשם מרוחב היריעה של הידע המשוקע בספר, אך לפעמים נדמה שהקונקרטיות המודגשת שלו, שאינה משאירה קצוות בלתי פתורים ומעשים או מילים היכולים להתפרש לכמה כיוונים, גורמת לאובדן של חלק מהקסם המלווה את הספרות הזו באופן כללי, ואת דמותם ותורתם של הבעש"ט ושל החסידות באופן מיוחד.
אדל, יוכי ברנדס, כנרת זמורה–ביתן, 525 עמ'
