בין שני העולמות: שולי רנד צועק בשאלה

מה עובר על חסיד ברסלב אחרי שהוא מגיע אל האור, לובש שטריימל ומתחיל להתבגר אל תוך העולם החרדי? זו בעצם השאלה שמעלה שולי רנד באלבומו החדש "רצוא ושוב". אם לדייק רנד לא מעלה שאלה, אלא צועק אותה, מקירות ליבו, כפי שרק הוא יודע. באלבום הזה הכול פתוח בשיח אינטימי חשוף בין רנד לעצמו, כשלנו מתאפשר לעמוד שם ולהאזין. הוא מדבר בקול ומאפשר לנו לשמוע אותו ברגע שבעצם אף אחד לא היה אמור להקשיב. כמו ברסלבר אדוק הוא מכניס לשיח הזה גם את א-לוהים. הוא שואל ותוהה בקול רם, כשהשיא מגיע בצעקה "הלעולם רצוא ושוב בין שמיים וארץ?!"

אם האלבום הראשון של רנד נקרא "נקודה טובה", הפעם כבר לא הכול זוהר, זה רצוא אבל גם שוב. אצל בעלי תשובה נוהגים לדבר על "אורות" בתהליך ההתקרבות. אבל בשלב מסוים האורות נכבים ומתחילה ההצגה האמתית של החיים. שם מתחילות גם תהיות לא פשוטות ולא פעם גם הרהורים על ההחלטה הראשונית. בתורתה של ימימה אביטל ז"ל התהליך הזה מכונה "אבל" על ההחלטה הקודמת, זו שלפעמים נעשתה ללא שניתן מספיק שיקול דעת ומחשבה. אם הבחירה המקורית נעשתה מכוח חוויה חיצונית או התלהבות רגעית על האדם להתאבל ולהשתחרר מההחלטה הראשונה, כדי להסכים לבחור שוב מחדש, גם אם באותו דבר.

זה ההבדל בין האינרציה מכוח ההחלטה שהייתה, לבין הסכמת הלב להניע בתוכי תהליך של בחירה מחדש. וכדי שתהיה בחירה חייבות להיפתח שתי האפשרויות. כי בחירה היא רק בין שתיים, כשרק אז האדם פתוח לסיטואציה. כל עוד מגונן על ההחלטה הראשונית הוא כאן רק מכוח הקיים, אין כאן תהליך של התחדשות אמתית.

בתפיסתה של ימימה, ההחלטות שלנו נעשות פעמים רבות מתוך הישרדות, כלומר מצרכים עמוקים בתוכנו שמבקשים לקבל מענה והצרכים האלה מאיימים עלינו. אחד מהם למשל הוא הצורך בשייכות. זו כמיהה עמוקה ביותר שיש לכל אדם באשר הוא וכדי לקבל מענה לצורך הזה פועל אדם בצורת הישרדות. הבעיה מתחילה לאחר שהצורך מתמלא, השייכות החדשה כבר לא ממלאת אותנו כבתחילה ואז מתחילות שאלות קיומיות להיפתח.

באלבום "רצוא ושוב" רנד פותח את הפצע הזה לדיון אינטימי, כנה ובעיקר כואב. בשונה מהתדמית שדבקה בו, שולי רנד הוא לא בעל תשובה קלאסי. הוא גדל באליטה של הציונות הדתית, אביו היה פרופסור יעקב רנד, מי שהקים את בית הספר להוראה באוניברסיטת בר אילן וחתן פרס ישראל. אמו בלהה הייתה אחותו של פרופסור ראובן פוירשטיין והרבנים רפי פוירשטיין ושוקי פרידמן הם בני דודיו. אבל היום שולי רנד מזוהה יותר עם משה בלגנה, דמות הברסלבר החוזר בתשובה מאילת, אותו הוא מגלם בסרטו "האושפיזין" מאשר עם בנו של הפרופסור מבני ברק.

במובן הזה רצוא ושוב מעלה שאלה של שייכות, בדיוק כמו סרט "הבלתי הרשמיים" שעלה בדיוק למסכים בצל ההכנות להשקת האלבום. אם סרטו הראשון של רנד נגמר כמו בסיפורי החסידים מהבעל שם טוב, כשהעמידה בניסיון הולידה נס פלאי והכל הסתדר בשלום, הרי ש"הבלתי רשמיים" הפך לסוג של פרק ב', מה קורה במערכה הבאה אחרי שהמסך יורד על המציאות הנוצצת. שם נותר לבדו בעל תשובה שנתלש מהעולם בו גדל, לפעמים ללא משפחה, ללא השייכות הקודמת שלו, כמעט עלה נידף. ישנם אמנם רבים שמצאו קהילות חדשות ועוטפות, אולם הטלטלה נותרת בין מכנסי הדגמ"ח לשטריימל, בין בית המדרש לגלישה בחופים, בין בוב דילן לי-ה אכסוף.

הקונפליקט הזה צף בגלים. לפעמים זה קורה ביום הזיכרון, בצפירה, או ביום העצמאות שמזכיר את האתוס המרגש מפעם. האם על בעל התשובה להתנתק באופן טוטאלי מחייו הקודמים? האם אין יכולת להכיל את שתי האוטוריטות של מרחב השייכות? בתחילת הדרך הכול נראה חד וברור וחד-גווני. הטוטאליות של תהליך התשובה נמדדת בשאלה עד כמה צמא האדם לשייכות חדשה. עד כמה חש חוסר שייכות בישות הישנה.

בין רבי נחמן לר' אשר פריינד

הטלטלה הנפשית שרנד מבטא באלבומו החדש אינה שייכת רק לו. היא מקפלת בתוכה שאלה תיאולוגית עמוקה לצד השלכות בעולם המעשה המתחדש. מחד, הרצון לדבוק וכמיהה למצבי קיצון של אטמוספרה רוחנית. ומאידך, השאיפה אל ההוויה, אל הריגוש והסיפוק היצרי. זו מהות היהדות, כפי שביטא זאת רבי נחמן בבקשתו מתלמידיו להיות בקיאים ב"שוב" כמו שהם בקיאים ב"רצוא". משמע החיים אינם חיזיון תעתועים חולף של אקסטזה רוחנית אלא דווקא חיבוט הנפש, ההתחדשות מתוך האפלה.

אבל משהו בשאלה הפנימית של רנד גם מסמל דור. אותו דור שבתחילתו היו ילדי הפרחים וההיפים ופסטיבלי הרוחניות ההמוניים כמו וודסטוק, וסופו בתנועת התשובה הישראלית. היהדות הופיעה כתשובה האולטימטיבית לחיפוש הרוחני, אך מנגד היא מאד מעשית, היא דורשת התמודדות יומיומית ושמירה של מתח אמוני גבוה. היא לא דת של חוויות אקסטרים בלבד, אלא מבקשת "מוח שליט על הלב".

אם באלבומו הראשון של רנד זו הייתה הצעקה "איכה"?! נדמה כי באלבום החדש זו השאלה "איה אני בכל הסיפור הזה של תשובה, אמונה ותורה ומצוות בעולם טובעני של גידול ילדים והתמודדויות עם פרנסה ומשברים". בזמן שהקהל שאל "איה" האלבום החדש של שולי רנד המתין 10 שנים, זמן נצח במושגים של אמנים ישראלים, לתהליכים הנפשיים של שולי רנד. בשנים האלה הוא עבר בין עולמות רוחניים ועיבד תהליכים כשגריר של דור בעלי תשובה שלם.

רנד עצמו סיפר בהזדמנויות שונות כי בשנים האחרונות הושפע מאד מתורתו של ר' אושר פריינד, הצדיק הירושלמי בעל הייסורים, אליו היה קשור בעבר. הוא שב אל תורתו של ר' אושר אחרי רומן מלא רומנטיקה עם רבי נחמן, שבמרכזו עמד אלבומו הקודם. באלבום ההוא הוא שר "איך בחושך הזה הייתי חותר וכוסף ומבקש", אבל בתורתו של ר' אושר המקום הגבוה יותר שייך למי שמוכן להפסיק לחתור, לעמוד ולהתכנס אל השתיקה והצעקה הפנימית וכל זה מתוך אמונה יוקדת.

ר' אושר פריינד שילב בתורתו מוטיבים מרבי נחמן יחד עם סכין חדה של תביעת אמת בלתי מתפשרת. סוג של חיבור בין רבי נחמן המחבק את "אינדיק" תרנגול ההודו השוכב מתחת לשולחן ולא מסוגל להרים את עצמו, לזעקה קוצקאית בה יש מקום רק לאמת אחת. אלו שתי פאזות אחרות לגמרי, אולם במתח של העולם הרוחני והטלטלה של בעל התשובה שתי המטפאזות האלה יכולות לרצד בכפיפה אחת. אולי לכן התקבצו סביב ר' אושר בעלי תשובה ושבורי לב. רבי נחמן לימד אותם לצעוק, ר' אושר הוסיף נופך נוסף לצעקה הזו כשהשית עליה את תביעת האמת הפנימית.

המסע של רנד הוא מסע נוקב וחודר. הוא מוכן להתערטל בכיכר העיר, חושף את הקרביים שלו. אלבומו החדש מזכיר את סיפורו של אלי ויזל על אותו חסיד ברסלב שהסתובב בין התאים במחנה ההשמדה וצעק "רבנו שאג אין ייאוש בעולם כלל". באחת הפעמים שאל אותו מישהו מה הרבי שלך היה עונה לשאלה הגדולה הזו שכאן? הוא חשב לרגע והרהר ואז ענה "מי אמר שמה שקורה כאן זו השאלה, אולי זו התשובה". זו תפיסה שונה מרבי נחמן הקלאסי שאומר "הכול לטובה". שם הוא אומר מותר לך לצעוק והשאלה עצמה היא התשובה. הזעקה ללא מענה היא עצמה מענה עבורך. כי מותר לך לצעוק ובלבד שתמשיך להאמין שיש מישהו לצעוק עליו. סוג של "למה הרעות לעם הזה?!" בגרסה המודרנית, ששוברת לתרבות המערב את הצורך התמידי בתשובה לכל דבר.

אחרי השירים הנוקבים כמו "צדיק" שמספר כמה אתה אינך צדיק, שיר "הספינה" שמספר כיצד הספינה טובעת ולאיש לא אכפת שאתה עליה וסדרת שירים נוקבים, מגיע שיר הנחמה:

הם יספרו לך שמליבי נעקרת

ומעל שולחני גליתַ לעד

הם יזכירו לך דברים שהסתרת

עד שכל גופך מבושה ירעד

הם יעמדו היטב על כל טעויותיך

טיפשותך, חיבתך אל הרע

הם ינודו לך זה היה בידיך

ועכשיו אין לך דרך חזרה

 

ואתה תקשיב להם

ואתה תאמין להם

 

הם יוכיחו לך לרחמנותי יש גבול

אותו חצית בפחז רגליך

שום צעקה שום אנחה שום תעלול

לא יחזירו את פניי אליך

הם יספרו לך על בת קול שלוחשת

שובו בנים שובבים

כולם חוץ ממך

הם יציעו לך

משנלכדת ברשת

עכשיו פרפר בה להנאתך

 

אל תקשיב להם

אל תאמין להם

 

דע בני אהובי

כי מליבי לא נעקרת

לעולם אתה לי

ילד חן בן שעשועים

 

מדבריהם האמת לא נעדרת

הן יש לך על מה להכות על חטא

דברים שיכולת לבחור אחרת

ולא מצאת את העוז להתחרט

אף על פי כן אהובי הרחק מליבך

כל מחשבת פחד בעתה

מתחת כל אמת דוקרת מסתתרת

האמת לאמיתה

 

אל תקשיב להם

אל תאמין להם

 

דע בני אהובי

כי מליבי לא נעקרת

לעולם אתה לי

ילד חן בן שעשועים

נכון שאני אוהב את הצדק

אבל למעלה מזאת

אני אוהב את הרחמים

בסיפור של רנד יש גם סוף טוב. המסע מסתיים בסופו במפגש מחודש עם נקודת אמונה גבוהה יותר. אחרי המחשבה על כך שנעזבת בידי א-לוהים, ישנה הרמוניה מחודשת. כמו בכל שיריו של רנד א-לוהים הוא נוכח-נפקד. כך למשל בקליפ המושקע לשיר, נראה מסע של בעל תשובה אל בית הוריו החילונים. כך ניתן לפרש את האב המדבר אל בנו כאב הביולוגי או אב הרחמים שבשמיים. בקליפ הבן קם בביתו בתפאורה חרדית, מניח תפילין ומתפלל, ואחרי שהכין לעצמו כריך כשר למהדרין הוא נוסע אל נקודת השייכות הקודמת שלו. שם הוא מחובק ומאחד את שני העולמות.

בסוף השבוע יתפרסם ריאיון בלעדי עם הזמר שולי רנד