אורלי רון כבר הייתה מורגלת בשיחות טלפון מהגן. גם כשהגננת מעברו השני של הקו ביקשה ממנה להגיע היא לא הופתעה. היא ידעה שהבן שלה משתולל, צורח, שובר חפצים. וכאשר העניינים יצאו משליטה, כפי שקרה לא מעט, היא הוזעקה לקחת אותו הביתה. אבל הפעם היא נקראה לגן מסיבה אחרת. כשהגיעה, הגננת הציגה לה מכתב ממוען לעירייה ובו דרישה תקיפה לסלק את בנה מהגן לצמיתות. הורי הגן, שהיו חתומים עליו, כינו את בנה "ביריון" ו"טרוריסט", וטענו כי ילדיהם סובלים מסיוטי לילה ומחרדות בשל התנהגותו האלימה. רון הרגישה שעולמה חרב עליה. "בכיתי בלי הפסקה", היא מספרת, "אבל אז הגננת חיבקה אותי והבטיחה שלא תיתן להורים לשלוח את המכתב. לעולם לא אשכח לה את זה. היא הייתה נקודת האור שלי".
עכשיו חולמת רון להיות בעצמה נקודת האור של הורים במצבה, אבל בעיקר עבור ילדיהם. בספר הביכורים שלה "לאדם יש שמש בבטן", שנכתב אחרי שנים של ניסיון כמטפלת וכאם, היא פונה לכל הילדים, אבל בפרט לאלו שמגיבים בעוצמות רגשיות גבוהות לסיטואציות, אך נתקלים בסביבה שלא תמיד מבינה אותם או מכילה אותם. בדיוק כפי שקרה לבן האהוב שלה.
אנחנו נפגשות במקום שרון מכנה "הממלכה". הקליניקה שבה היא מטפלת בילדים – מצעירים מאוד ועד בני נוער – צבעונית ומזמינה, מוקפת דשא ירוק "להוצאת אנרגיה". היא בת 41, אמא לשלושה בנים (14, 11 ו־7) וקשה שלא להתרגש כאשר היא מגוללת את הסיפור האישי שלה.
"כשהבן המהמם שלי נולד, הוא היה ילד של אור. יפה, חייכן ושמח. אמרתי לבעלי 'אם אתה מבטיח לי שהבאים יהיו כמוהו, אני רוצה חמישה ילדים'", היא נזכרת בחיוך, "ואז הוא נכנס לגן עירייה, ודברים השתנו. הוא הפך לילד עצבני וצורח. גרנו מעל הגן באותה תקופה והייתי שומעת אותו משתולל, צועק. זה היה גומר אותי. וזה עוד היה השלב הרגוע. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הגן. הגננת הייתה חדשה ובכלל הייתה שם אווירה לא מסודרת.
"אבל אז עברנו דירה והגיע החופש הגדול, וגם ההתנהגות בבית התחילה להשתנות. ועכשיו כבר לא היה את מי להאשים. ואז נכנסנו לגן חדש, וההסלמה המשיכה, התחילו גם בעיות אלימות. הוא היה מפרק את הגן. עצבני נורא. דמייני קיפוד – ככה הוא היה. ומצד שני הוא היה נורא צמא לחברים, אבל לא מבין סיטואציות חברתיות. והגננת הייתה לגמרי איתי, ואפילו בנתה לו תוכנית מיוחדת. ואז הגיע המכתב מההורים.
"ילדים נוטים לדפדף, הם הרבה יותר סלחנים. הבעיה הייתה בעיקר עם ההורים. והתירוצים – הייתי מתקשרת לקבוע לו מפגשים אחר הצהריים, ותוהה איזה תירוץ האמא תמצא לי הפעם כדי להתחמק מהמפגש. והילד היה כל כך צמא לחברה, וכל כך בודד".
רון ובעלה הבינו שמשהו לא בסדר, אבל לא הצליחו להבין בדיוק מה. "הרגשנו שיש לנו בבית דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, והתחלנו ללכת לאבחונים. ומה לא אמרו לי על הילד שלי? רצו לדחוף לו ריטלין בגיל שלוש וחצי, רצו לתת לו תרופות פסיכיאטריות, ואני אומרת לבעלי 'לא יכול להיות, זה לא הוא'. עמדתי על הרגליים האחוריות וסירבתי לטיפול התרופתי. וכל הזמן התייחסו אליי כאל אמא היסטרית. נכון, הייתי אמא מגוננת, אבל לא היסטרית. ראיתי את הדבש הטהור הזה שלי, את הנדיבות, את לב הזהב. אבל בחוץ יוצאים דברים אחרים".
זו הייתה התקופה הקשה בחייה. "הייתי צל של בנאדם", היא מעידה על עצמה. ובמקביל, כל הדינמיקה המשפחתית השתנתה. "הכול התנהל סביב התקפות הזעם, מצד אחד את רוצה להבין אותו, מצד שני את לא יכולה לאפשר התנהגות כזו. והבושה של ללכת לאסוף אותו מהגן. זה דיסוננס מטורף, כי אתה מתבייש אבל מבין שאין לך במה להתבייש, אבל גורמים לך להתבייש".
"מה לא אמרו לי על הילד שלי? רצו לדחוף לו ריטלין בגיל שלוש וחצי, רצו לתת לו תרופות פסיכיאטריות, ואני אומרת לבעלי 'לא יכול להיות, זה לא הוא'. עמדתי על הרגליים האחוריות וסירבתי לטיפול התרופתי. ראיתי את הדבש הטהור הזה שלי, את הנדיבות, את לב הזהב. אבל בחוץ יוצאים דברים אחרים"
"אמאל'ה את צודקת"
מתוך המצוקה הזו והתחושה הנוראית של חוסר אונים, רון קיבלה החלטה. "לילה אחד אני יושבת ליד הבן הישן שלי ומלטפת אותו והוא נראה כמו מלאך, ואני אומרת לעצמי: איך אף אחד לא רואה את מה שאני רואה. מתייחסים אליי כאל אמא היסטרית? בסדר, אז אני אלך ללמוד ולהבין לבד".
החלטה אמיצה מאוד, לעזוב הכול ולהתמקד בבן שלך.
"הייתי אז מנהלת משאבי אנוש. היה לי תפקיד יפה, בכיר, עם גמישות בשעות העבודה ומשכורת טובה ורכב ובונוסים, ואהבתי מאוד את מה שעשיתי. אני גם מאוד בנאדם של יעדים, אז גם ראיתי את העתיד – מה אעשה בעוד שלוש שנים ומה אעשה בעוד חמש שנים. מתי אני אהיה סמנכ"לית. הכול היה בנוי. עכשיו הייתי צריכה לשכנע את בעלי שאני מוותרת על כל זה. שאני ארד בשכר, שבשנים הראשונות לא אכניס משכורת בכלל. אבל יש לי בעל מדהים והוא זרם איתי".
אז היא התחילה ללמוד. בתחילה עשתה הסבה להוראה כדי להיכנס לתחום החינוך. "הייתי יושבת שם ונואמת למרצות, שלא מבינים את הילדים האלו ושלא נותנים לנו כלים מתאימים להתמודד. אבל נאמתי נכון, מתברר". אחר כך למדה קידום והדרכה לילדי קשב וריכוז ולהוריהם, "ביופידבק" ותואר שני בחינוך מיוחד. כל אלה הצטרפו לרקע שלה באמנות פלסטית.
ומה הבנת תוך כדי הלימודים?
"אני מבינה שטוב מאוד שהתעקשתי לא לתת לו את התרופות בשלב הזה, כי זה היה פשוט לא נכון. ובאמת בשלב מסוים הגענו לעוד אבחון בתל־השומר, והתיישבתי מול הרופא באפיסת כוחות. אמרתי לו, 'אני יודעת שאתם מבינים יותר ואני יודעת שאני רק האמא ורק בתחילת דרכי בלמידה, אבל משהו כאן פשוט לא נכון'. והוא ביקש ממני לצאת ונשאר לדבר עם הילד, ואז הוא קרא לי ואמר לי את המילים שלעולם לא אשכח: 'אמאל'ה, את צודקת'. ופשוט התפרקתי".
אז תרופות לא. מה כן?
"לילד יש בעיות בוויסות החושי, וקל מאוד להתבלבל עם דברים אחרים. ופתאום היה שם לדבר הזה. ויסות חושי הוא שפיזית אתה מרגיש דברים בעוצמות הרבה יותר חזקות. אז כשהיה לבן שלי קר הוא התפרץ, כשהוא היה רעב – הוא התפרץ. בגלל שהוא אוהב מגע חזק הוא היה מחבק ילדים חזק והם היו אומרים 'הוא הרביץ לי'.
"אצל הבן שלי זה לווה גם בוויסות רגשי, שזו היכולת שלנו לדעת לנהל את הרגשות שלנו. גם את העוצמות, גם את התגובות. למעשה, הילדים האלו נמצאים כל הזמן במצב של מגננה. במוד מלחמה. וכשאת במוד מלחמה את הרבה פעמים מגיבה בדרכים שלא ממש התכוונת. וכל 'המישמש' הזה מלווה בחוסר הבנה של 'מה שאני מרגיש'. באופן כללי אצל המון ילדים יש חמישה סוגי רגשות: אני אוהב, אני שונא, אני שמח, אני עצוב ואני כועס. אבל איך אתה מגיב כשאתה מתוסכל? ואיך אתה מגיב כשאתה נבוך? כשאתה מתבייש? רוב הפעמים הם לא יודעים ליישם את הרגשות האלו, והתגובה היא אותה תגובה. הצד השני מקבל את הכעס ואת התפרצויות העצבים, בלי להבין מה הילד בעצם מרגיש".
השלב הבא היה לנסות לתפור לבן שלה תוכנית טיפולית. "היינו הורים מודעים והיינו בהמון טיפולים. מאוד רצינו שהוא יהיה שמח. אבל שום דבר לא עבד, והוא הגיע לכיתה א' עם נזק עצום של מוניטין 'הביריון של הגן', ובודדו אותו חברתית. המנהלת השעתה אותו מבית הספר בכיתה א' שבועיים אחרי פתיחת שנת הלימודים. זו הייתה תקופה נוראה.
"במקביל, תוך כדי הלימודים כל הזמן עבדתי איתו בעצמי. ובסוף זה עובד. יש לי ילד מהמם היום, חיה חברתית, מצליח בכל מה שהוא עושה. הוא לא זוכר בכלל מה היה. אין לו שום זיכרון של התקופה הזו, כי הוא לא שם כבר המון שנים. כתבתי פעם פוסט על 'האמא של הביריון'. כי לי זה יושב, אני זוכרת את הכול, והוא לא".
בין פתיתי השלג
אחרי ההצלחה האדירה עם הבן הפרטי שלה ("אני עזרתי, אבל זו בעיקר עבודה שהוא עשה"), עברה רון לטפל גם בילדים אחרים. "בעלי קורא לי 'הלוחשת לילדים', וגם הורים תמיד שואלים אותי 'מה זה הקסם שעשית עכשיו?', אבל זה לא קסם, זו עבודה קשה. אני פשוט מבינה אותם. אני מבינה מה כל ילד או ילדה שנמצאים פה צריך, ואנחנו עובדים לפי זה. בזכות הילד שלי הבנתי שלפעמים לילד לא מספיק רק דבר אחד, צריך לשלב בין כמה דברים. ככה פיתחתי את השיטה שלי".
ואיך את מגדירה את מה שאת עושה?
"הגדרות זה דבר בעייתי. אבל אנשים נורא אוהבים אותן, אז הגדרתי את עצמי כ'מאמנת חינוכית'. אני תופרת חליפה טיפולית לכל ילד שמגיע לפה. גם אם הסימפטומים זהים – הטיפול לא בהכרח יהיה דומה. כל ילד הוא פתית שלג, ייחודי. אני תמיד אומרת להורים 'אצלי זה לא חוג, עובדים כאן קשה' וזה נכון גם לילדים בני החמש שמגיעים אליי וגם לבני ה־14. עושים כאן המון פאן אבל עובדים קשה כי אני נוגעת בדברים שקשים להם.
"בשלב מסוים הגענו לעוד אבחון בתל–השומר, והתיישבתי מול הרופא באפיסת כוחות. אמרתי לו, 'אני יודעת שאתם מבינים יותר ואני יודעת שאני רק האמא, אבל משהו כאן פשוט לא נכון'. והוא ביקש ממני לצאת ונשאר לדבר עם הילד, ואז הוא קרא לי ואמר לי את המילים שלעולם לא אשכח: 'אמאל'ה, את צודקת'. ופשוט התפרקתי"
"החלל הזה הוא מקום לא שיפוטי. בכלל, אצלנו אין בעיות. היה אצלי השבוע ילד חדש, הוא התיישב ואני שאלתי אם הוא יודע למה הוא בא. הוא עונה לי 'כי זה נגד קשב וריכוז'. אבל פה אין דבר כזה נגד. אני גם לא משתמשת ב'בעיות קשב וריכוז' אלא ב'קשב וריכוז' ולא ב'בעיות ויסות רגשי' אלא 'ויסות רגשי'. המצב הוא מצב נתון. ומפה אנחנו ממשיכים. זה הבסיס. שום דבר הוא לא בעיה, זה מה שיש לנו ומפה אנחנו מתמודדים ומוצאים את העוצמות והיכולות שלנו. אני מאוד מאמינה בלראות את מה יש לי ולא מה אין לי, ומתוך החוזקות אני יכולה להתמודד עם כל מה שנוצר מסביב".
ובכל זאת, את אומרת שהשיטה שלך שונה מכל מה שהכרת כמטופלת. מה השוני?
"לא המצאתי שום גלגל. בניתי מכונית. לקחתי גלגל מפה וגלגל משם ומנוע משם. מכל דבר אני לוקחת משהו לגישה שלי. כשעושים גם מזה וגם מזה אז מקבלים המון כלים בבת־אחת.
יש ילדים שדמיון מודרך לא עובד להם אז לא נשתמש בזה, ויש כאלה שהמגע ב'ביופידבק' לא נעים להם, אז לא נעבוד עם זה. לכן קשה לי עם ההגדרות. אני משתמשת במגוון של שיטות – שכולן היו כאן לפניי ואני לא יכולה לקחת עליהן קרדיט. פשוט עשיתי את החיבורים שבעיניי הם נכונים. גם העבודה עם הילד ולא עם ההורים זה משהו שאני מאוד מאמינה בו".
ההורים לא מוזמנים לכאן?
"זה לא שהם לא מוזמנים. יש שיחת הורים ראשונה שבה אני מציבה יעדים ומטרות עם ההורים, ואחר כך עושה אותו דבר גם עם הילד. ואני תמיד אומרת להורים: היעדים והמטרות של הילד קודמים לשלכם. כי אם הוא לא יטפל במה שיושב עליו, אנחנו לא נוכל לטפל בשום דבר אחר. בסוף הילדים מקבלים את הכלים וכל הסביבה משתנה.
"אני גם מאוד מאמינה בלגדל ילדים שהם עצמאיים, שיודעים להתמודד לבד. כי הרבה פעמים בדור שלנו ההורים מגוננים מדי, מנסים למנוע מהילדים התמודדויות ואתגרים, וכך הילדים גדלים בלי יכולת להתמודד בעצמם. ההורים צריכים להיות שם רק בשביל הדברים הקשים, כדי שהילדים יגדלו להיות עצמאיים".
לצאת מהבועה
"לאדם יש שמש בבטן", הספר החדש שכתבה רון, נכתב במטרה לתת עוד כלי ולהרחיב את מעגל הילדים שבהם היא יכולה לגעת. הספר מספר את סיפורו של אדם, ילד בגיל הגן, שכאשר הוא כועס, מתרגש או מאוכזב, השמש שבבטן שלו הולכת וגדלה עד שהלהבות שלה פורצות החוצה כמו מתוך פה של דרקון. החברים והגננת כועסים על אדם, עד שבחלומו נגלה אליו דרקון ומלמד אותו ללכוד את הלהבות באמצעות בועות סבון.
וזו בעצם טכניקה שאת באמת משתמשת בה?
"שימי לב שבספר אני לא מדברת על ילד קשב וריכוז אלא פשוט על ילד. הוא לא חייב להיות מאוד לא־מווסת כדי להיתקל בסיטואציות האלו. 'אדם' היה כתוב על דפי A4, זה סיפור שהייתי משתמשת בו המון בקליניקה. לצעירים קל יותר להתחבר אליו ככה.
"בועות הסבון זו טכניקה מאוד בסיסית שאני משתמשת בה הרבה בטיפולים. זו טכניקה של נשימה לא מבית החזה אלא מהבטן. באמצעות בועות הסבון מתאפשרת נשיפה איטית ומרוקנת שמשקיטה את המערכת הפיזית של הגוף. כשאומרים לילד לספור עד עשר הוא לא באמת מסוגל לזה, אין מצב שהוא יצליח. אבל דרך הנשימה אפשר לשלוט באימפולסיביות. זה הכלי הראשון שאני מלמדת, ועל הכלים הבאים אני מקווה לכתוב כבר בספר הבא".
אז "אדם" הוא בעצם חלק מסדרה?
"אם הספר יצליח זו התוכנית. כי אני רק אחת, ואני רוצה להגיע לכל כך הרבה. מבחינתי אם הייתי יכולה לנדוד בארץ ולפתוח קליניקה בכל מיני אזורים, זה מה שהייתי עושה. כי זו באמת שיטה שעובדת. אז הדרך שלי כרגע להגיע ליותר ילדים היא לקחת את 'אדם' ולהוציא אותו מהקליניקה. ומפידבקים שאני מקבלת על הספר, זה מדהים איך ילדים מגיבים לזה. לוקחים איתם לבית ספר בועות סבון או את הספר עצמו. וזה נורא כיף להבין שהם מסייעים.
"מבחינתי זה ספר שצריך להיות בכל בית ולהגיע לכל ילד בלי קשר להגדרות שאני מאוד לא אוהבת. הייתה איזו סבתא שקנתה את הספר לנכדים שלה, ואז היא שלחה לי ווטסאפ שהסיפור מאוד מתאים לנכדה שלה, אבל גם לבן שלה. וזה נכון, כי יש גם המון מבוגרים שיש להם שמש. והיא זורחת לפעמים קצת יותר מדי".
לילדים כבר יש לך איך להגיע, מה המסר שהיית רוצה להעביר ל"אמא של הביריון"?
"נורא קשה להיות האמא של הביריון. זר לא יבין זאת. אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת כי יש לי כמה כובעים: גם כובע האמא של הביריון, ואחר כך הכובע מהתקופה שהייתי גננת ומורה בחינוך המיוחד והרגיל, וגם הכובע של המטפלת. אני אומרת קודם כול לסמוך על האינסטינקט האמהי, בכל דבר. רוב הפעמים אנחנו יודעות הכי טוב. ואחר כך לאבחן ולטפל. להורים רבים קשה לקחת את הילד לאבחון כי זה יתייג אותו. ונכון שלפעמים זה קורה, אבל צריך לתת לכך שם, לדעת מה יש לילד, כדי שהטיפול יהיה נכון.
"והכי חשוב, לא לומר נואש, להאמין בילדים. אני חושבת שהמשפט הכי חזק שמלווה אותי, ואמרתי אותו לבעלי באחת התקופות הכי קשות, הוא שצריך לאהוב את הילד שיש לך ולא את הילד שפנטזת עליו. אם יש משהו אחד שאני רוצה להעביר להורים – זה המסר הזה".
