האורסטיאה היא טרילוגיית טרגדיות יווניות שכתב אייסכילוס, הקרויה על שם אורסטס, אחד מגיבורי ההצגה. הסיפור מתחיל עם חטיפת הלנה על ידי פאריס לטרויה. אגממנון מוצא עצמו בראש הצבא שיוצא להחזיר את הלנה החטופה, במה שעתידה להפוך למלחמה בת עשר שנים. אולם הרוחות לא נושבות, והספינות מחכות ליציאה לשווא בנמל. בעצת הנביא, אגממנון מקריב את בתו איפיגניה, הרוחות מנשבות והוא יוצא בראש צבאו אל מעבר לים. בחלק השני של הטרילוגיה הוא חוזר עטור ניצחון בחזרה לביתו, שם מחכה לו קליטמנסטרה אשתו, שלא סלחה לו על רצח בתם ורוצחת אותו כנקמה. בחלק השלישי בנם אורסטס – בעידוד אלקטרה אחותו – רוצח את אמם כנקמה על הרג אביהם, כך שסוף טוב (כמו גם התחלה או אמצע) אין כאן.
רוברט אייק הבריטי עיבד את שלושת המחזות וכתב את הגרסה המוצגת בימים אלו בתיאטרון גשר, בבימוי של יבגני אריה ובתרגום של רועי חן. בעיבוד של אייק, ההצגה נפתחת בשיחה של אורסטס – שכנראה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי – עם הפסיכולוגית שלו. בקו העלילה הזה מנסה אורסטס לשחזר את האירועים שהביאו אותו עד ההווה העגום. ההחלטה למקם את הסיפור בהווה אמנם מעניינת, אבל היא לא מצליחה להאיר פנים חדשות בסיפור. גם שחזור הסיפורים נדמה מודבק וחיצוני, ונסמך רק על כך שהפסיכואנליטיקאים בחרו לגייס את אותם הסיפורים להצדקת התיאוריות שלהם. בנוסף, ההחלטה לדחוס את כל הטרילוגיה לשעתיים וחצי כולל הפסקה, מקפחת את ההתעמקות בכמה חלקים של המחזות.
יחד עם זאת, השילוב בין הסיפור הקשה והשחקנים המיומנים של גשר יוצר תמונות חזקות. כך, מיקי ליאון בתור אגממנון, מציג היטב את הקרע בין המחויבות למשפחתו לבין המחויבות לעם שהוא מנהיג, וחוזר מהמלחמה אדם שבור. אפרת בן־צור מצוינת בתור קלימנסטרה, שהאבל מפורר אותה לאט־לאט. עוד בין המשתתפים נועה הר־ציון כאלקטרה, הנרי דוד כאורסטס ומאיה גמזו הצעירה מאוד כאיפיגניה, שתמונת הקרבתה מותירה רושם רב (יש לציין שלרוב התפקידים יש ליהוק כפול).
בנוסף למשחק, ההצגה מצטיינת גם בעיצוב במה מרשים של סמיון פסטוך. כך למשל ישנה מראה ענקית שעולה ויורדת, ומשקפת את דמויות השחקנים והופכת שקופה, ואולי מסמלת את הקשר בין היחיד למשפחתו, שמהדהד את משפחתו אך נפרד ממנה. בנוסף ישנם כיסאות לבנים פשוטים, שבשינוי זווית הופכים למצבות קבורה, וכמו כן גם הקרנות וידאו. בשורה התחתונה, למרות שהעיבוד הנוכחי לא מצליח לרדת לעומק התהומות של חומרי המחזה הקשים, יש בו כמה וכמה תמונות שילוו את הצופים גם לאחר ירידת המסך.
אורסטיאה, תיאטרון גשר
