מכוניות המירוץ התקרבו לנקודת הזינוק במסלול זולדר שבבלגיה, במירוץ המכריע של העונה. בעמדה הקדמית – ה"פול פוזישן" בשפה המקצועית של העולם המוטורי – ניצב הנהג הישראלי אלון דאי, שזכה בה לאחר ניצחון באותו המירוץ יום קודם לכן. המירוץ יצא לדרך ודאי, שידע שניצחון יוביל אותו להישג מדהים, הוביל את החבורה שדהרה אחריו. 45 דקות מאוחר יותר התברר שהוא עמד במשימה, ולאחר שחצה את קו הגמר ראשון, בהפרש של ארבע שניות מהרכב שדלק אחריו, הוא זכה בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה במירוצי הנאסקר היוקרתיים.
"הגעתי לסוף השבוע האחרון של התחרות בידיעה שאני חייב לנצח כדי לגבור על שלושת המועמדים האחרים", משחזר דאי, "שניים מהם נשרו כבר במירוץ הראשון בגלל בעיות טכניות, מה שרק הוסיף עוד לחץ למירוץ השני, מחשש שזה יקרה גם לי. מבחוץ זה אולי נראה קל, כי הייתי ראשון מההתחלה ועד הסוף, אבל הלחץ היה מאוד גדול. התקשיתי לישון בלילה שלפני ובמהלך הנהיגה הייתי צריך לשים לב שהרכב בסדר מבחינה מכאנית ולדאוג שלא יעקפו אותי מאחור. להגן על תואר קשה הרבה יותר מלהשיג אותו, כי יש לך מה להפסיד. זו תחושה מדהימה לזכות באליפות אירופה, ודאי שבפעם השנייה ברציפות ואחרי עבודה כל כך קשה ותחרות מול נהגים קשוחים ומוכשרים. הזכייה הביאה איתה תחושה של נחת, שמאפשרת לי עכשיו להירגע ונותנת זמן לעכל את הדברים".
כמה מירוצים לאחר שהחלה העונה הנוכחית, נראה היה שדאי יתקשה מאוד לשחזר את ההישג האדיר שלו מהשנה החולפת. "התחלתי את העונה הנוכחית בצורה מעולה עם שני ניצחונות בספרד ולאחר מכן עם שני ניצחונות נוספים באיטליה. מה שגרם כנראה למחשבה שאגרום לחוסר עניין באליפות אם זה ימשיך ככה, ופתאום נפסלתי בבדיקה טכנית על חלק ברכב שלטענת האחראים היה עבה ב־2.7 מילימטר מהמותר. הפסילה לקחה ממני את אחד הניצחונות, והנקודות שאיבדתי דרדרו אותי מהמקום הראשון, בפער אדיר, למקום שישי. הפסילה נתנה לי סוג של נוק־אאוט, שלשמחתי הצלחתי לקום ממנו. זה גם מה שהפך את התואר הזה לכל כך מתוק, כי באמת נלחמתי עליו בשיניים עד הרגע האחרון".
זמן קצר לאחר שרשם את ההישג המרשים, ניצב שוב דאי על פודיום המנצחים. "זו הזכייה השלישית שלי באליפות בינלאומית ובכל פעם זה מרגש באותה מידה לעמוד על הפודיום, לראות את הדגל ולשמוע את ההמנון. בקרוב אסע לקבל את הפרס בטקס שיתקיים בארצות־הברית".
"להגן על תואר זה הרבה יותר קשה מלהשיג אותו, כי יש לך מה להפסיד. זו תחושה מדהימה לזכות באליפות אירופה, בטח בפעם השנייה ברציפות ואחרי עבודה כל כך קשה ותחרות מול נהגים קשוחים ומוכשרים"
גמל בתוך רכב
כדי להבין את ההיסטוריה של מירוצי הנאסקר, שעל הגרסה האירופית שלהם השתלט דאי בשנתיים האחרונות, צריך ללכת כמה עשורים אחורה לתקופת "חוק היובש" בארצות־הברית, שבה נאסר השימוש במשקאות אלכוהוליים. האיסור הזה הוליד שוק שחור פופולרי, שהתנהל באמצעות מערך הברחת משקאות שהוקם. המבריחים השתמשו במכוניות שעברו שיפורים מכניים כדי לעזור להם לחמוק מכוחות החוק בשעת הצורך. המכוניות המשופרות הפכו גם את הנהגים לטובים יותר, וזמן קצר לאחר שבוטל האיסור על השימוש במשקאות חריפים החלו הנהגים הללו להתחרות בינם לבין עצמם – בהתחלה בצורה פיראטית ובהמשך באופן מוסדר יותר. עם השנים חלו שינויים רבים בתקנות וכמובן גם באיכות המכוניות, שהפכו למכוניות מירוץ עוצמתיות עם שלל של תקנות מחמירות.
"האליפות באירופה מורכבת מ־12 מירוצים, 45 דקות כל אחד, שמתקיימים בשישה סופי שבוע, פעמיים בכל פעם, במקום אחר באירופה. לזכות בגרסה האירופית של התחרות, זה שווה ערך לזכייה ביורוליג", מסביר דאי, שבשנתיים האחרונות נוהג עבור קבוצת CAAL האיטלקית. "שילוב בין ישראלים לאיטלקים הוא תמיד מוצלח, ומבחינתי האיטלקים הם הישראלים האירופאים מבחינת הטמפרמנט. הקבוצה מעמידה לרשותי שבעה מכונאים, שני מהנדסים ורכב טויוטה, שמבחוץ נראה כמו המכונית שאתם מכירים אבל מבפנים מדובר במשהו אחר שמותאם למירוצים".
לנאסקר מספר סדרות של מירוצים, והיוקרתי ביותר מביניהם מתנהל בארצות־הברית. לאחר הזכייה הראשונה בתואר האירופי, זכה דאי להיות הישראלי הראשון שמתחרה במסגרת הזו, שנחשבת לקשוחה הרבה יותר. "נאסקר זה הפורמולה 1 של האמריקנים ונחשב לספורט הכי דרומי והכי אגרסיבי, ויש להם חוקים משלהם. באירופה למשל, אם רכב נוגע ברכב אחר, אז שופט בודק את זה בסוף המירוץ, רואה את הווידאו ומחליט אם להעניש מישהו. בארצות־הברית זה לא מעניין את אף אחד ויש חוק לא כתוב, שאם פגעת במישהו, מותר לו לפגוע בך בחזרה וזה משהו שצריך להתרגל אליו. גם העומס שם שונה לחלוטין ומירוץ בארה"ב יכול להימשך גם שלוש וחצי שעות, וזו מעמסה אדירה, שבמהלכה אתה מאבד בין שניים לשלושה קילוגרמים".
עד כמה קשה להתמודד עם קושי כזה?
"החשש הגדול ביותר של המארגנים הוא שנהג יאבד את ההכרה בגלל החום ודווקא כאן, בתור ישראלי, היה לי יתרון. לקסדה שלי מחובר צינור, שבלחיצת כפתור על ההגה הזרים לי מים לפה, וצינור נוסף שהזרים אוויר קר לפנים, כי הזעתי ברמות שקשה להסביר. הרגשתי כמו גמל שעולה לרכב ופשוט שרדתי את זה. יש נהגים אחרים שלא רגילים לטמפרטורות האלה וקשה להם הרבה יותר".
איך הייתה החוויה כולה עבורך בארצות־הברית?
"אני מתחרה כבר 16 שנה אבל עד היום בעיקר באירופה, ובארצות־הברית הכול הרבה יותר גדול, המנטליות שונה והיה קשה להתרגל. מתייחסים אליך כרוקי שם, לא משנה מה עשית לפני כן באירופה, ולמרות זאת, בשלוש הפעמים שהשתתפתי שם בתור אורח, שלא מתחרה על התארים ועל הכסף, ולמרות ששילבו אותי עם קבוצה גרועה וציוד בעייתי, הצלחתי לסיים במקום ה־13, עם רכב שעד אז לא הצליח לחצות את המקום ה־35. זה פתח בפניי את הדרך לעוד מירוצים ועכשיו המטרה הגדולה היא להפוך לנהג רשמי בתחרות האמריקנית".
מה צריך לקרות כדי להגשים את זה?
"המשימה הראשונה והקשה ביותר היא להביא ספונסרים, כי עלות מירוץ בנאסקר האמריקני עומדת על רבע מיליון דולר, וגם הפרסים שהם נותנים הם בהתאם. אם הזכייה בגרסה האירופית מעניקה 50 אלף אירו, שם משלמים מאות אלפי דולרים לזכייה במירוץ, ויש 36 כאלה בשנה, בנוסף למיליונים לאלוף. הצוות שלי ואני עסוקים עכשיו בחיפוש אחרי גורמים כלכליים שיסייעו לנו, בתקווה שחברות עם רקע יהודי או ישראלי ירתמו לעניין. יש גם סיכוי גדול שאעבור בשנה הבאה לגור בצפון־קרוליינה, מלכת הספורט המוטורי בארצות־הברית, כדי שיהיה לי קל יותר לקיים פגישות ולקדם דברים כשגם האופציה לחזור לעוד עונה באירופה בהחלט קיימת".
מה אתה עושה בימים אלה?
"כרגע יצאתי לפגרה שלי, אני בחופש הגדול למרות שבענף הזה אתה אף פעם לא מפסיק להתאמן. בנוסף, אני מדריך נהגים לנהיגה על סימולטור, בבית הספר שלי שהקמתי עם שותף בתל־אביב".
"בגרסה האירופית של המירוץ, אם רכב נוגע ברכב אחר, אז שופט בודק את זה בסוף המרוץ, רואה את הווידאו ומחליט אם להעניש מישהו. בארצות־הברית זה לא מעניין את אף אחד ויש חוק לא כתוב, שאם פגעת במישהו, מותר לו לפגוע בך בחזרה"
שיכור מניצחון
דאי בן ה־27, שחי כיום עם בת זוגו בתל־אביב, נולד וגדל באשדוד, הצעיר מבין ארבעה אחים. "לא הייתי ילד שהתעניין בספורט אבל מאוד רציתי לחקות את האחים שלי ולהיות כמותם, והם אהבו מאוד לגלוש", הוא מספר, "בגיל צעיר הפכתי לפריק של משחקי מחשב וכל היום הייתי יושב ומשחק, כשחלק מהמשחקים היו של מכוניות מירוץ. אני זה שהכניס בסופו של דבר את כל המשפחה לספורט המוטורי".
בגיל עשר, אולי כדי להוציא אותו קצת מהכיסא מול המחשב, קיבל דאי במתנה ליום הולדת קורס בנהיגה על רכבי קארטינג. "באותו הזמן היה מסלול בנחשונים, התחלתי להתאמן וכבר באותה שנה התחרתי באליפות הארץ. בבר מצווה ההורים קנו לי רכב קארטינג במתנה ושם באמת התחלתי את הקריירה". בשנת 2006, כשהוא בן 15, זכה דאי בסגנות אליפות הארץ בקארטינג והחל גם להתחרות לראשונה באירופה. "במקביל לקארטינג, נסעתי מדי פעם להונגריה להתאמן על נהיגה במכוניות פורמולה רנו, הדגם הראשון של מכוניות המירוץ הפתוחות, למרות שלהתחרות מותר היה רק מגיל 16. ההורים תמכו והאמינו בי לאורך כל הדרך, אבא שלי בא איתי אז לכל המירוצים, דחף אותי קדימה ובלעדיו אני מניח שלא היינו מדברים היום. אני אהיה אסיר תודה להם על זה לתמיד".
איך הסתדרת עם לימודים בשלב הזה?
"הייתי צריך תגבור של הרבה מאוד מורים פרטיים באותן שנים אבל בסופו של דבר סיימתי תיכון עם בגרות מלאה. לפעמים אני חושב להתחיל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה אבל כרגע אני מאוד עסוק ומשקיע את כל כולי בקריירה".
דאי המשיך להתאמן במסגרת הפורמולה־רנו וב־2009 הצטרף לקבוצה סינית־איטלקית בשם TOP SPEED RACING הממוקמת בשנגחאי, סין. באותה שנה הוא התחרה בסבב האסייתי של סבב הפורמולה־רנו, השתתף ב־14 תחרויות, ניצח ב־6, עלה לפודיום עוד 7 פעמים ובסיום העונה זכה באליפות הסבב ובתואר הבינלאומי הראשון שלו. "זו הייתה חוויה אדירה. הייתי עדיין תלמיד תיכון ולקח לי זמן לעכל מה עשיתי. במהלך העונה בכלל לא חשבתי על הגודל של כל זה ואחרי הניצחון נחַתּי ישר בארץ למסיבת עיתונאים וזה היה מטורף. באותה תקופה עשיתי מבדקים לקורס טיס אבל אחרי שזכיתי באליפות אסיה בגיל 17 הבנתי שאלו החיים שלי ושזה מה שאני רוצה לעשות בהם".
ההצלחה הגדולה הובילה את דאי לשנות כיוון ולהגיש בקשה למעמד של ספורטאי מצטיין בצבא. הבקשה התקבלה והוא הפך לנהג המוטורי הראשון בישראל שזוכה למעמד זה. "הזכייה באליפות אסיה פתחה את העיניים לגורמים הרלוונטיים בצה"ל. היא גם פתחה את הדלת להרבה כישרונות שהגיעו אחריי, ועד היום יש כאלה שמנצלים את העניין כדי לסייע לקריירה שלהם ואני גאה שיש לי חלק בזה. ברגע שהפכתי לספורטאי מצטיין, זו הייתה גם החותמת עבורי שאני מתכוון להפוך למקצוען ברמה הגבוהה ביותר. שירַתּי בחיל האוויר בחצור והם נתנו לי את כל האופציות שאפשר היה כדי להקל על הקריירה".
בשלב הבא עבר דאי להתחרות בפורמולה 3, שהוא דגם גדול ומשופר יותר של הפורמולה־רנו, התחרה פעמיים באליפות גרמניה וסיים במקומות התשיעי והרביעי. ב־2011 זכה לפרגון גדול על היכולת שלו, לאחר שנבחר עם 11 נהגים צעירים נוספים, מתוך 120, לאקדמיית מצטיינים של הפדרציה הבינלאומית לרכב, ה־FIA, שמכשירה נהגי מירוץ לתחרויות ברמות הגבוהות ביותר. "זה היה הישג אדיר לקריירה שלי ותחושה שמכירים ביכולות שלי כנהג. בכל חודש במשך שנה נפגשנו למחנות אימונים במקום אחר באירופה ונהגי פורמולה 1 באו לעבוד איתנו. פעם זה היה בגרמניה והדגש היה על נהיגה, פעם אחרת בהרי האלפים, שם רצתי בשלג כמו טירון. זה מאוד עזר להתפתחות שלי ועד היום אני משתמש בכלים הרבים שקיבלתי שם".
ב־2013 עבר דאי להתחרות ברכבי GT סגורים לאחר שעבר מבחנים מוצלחים בכמה ענקיות רכב והוחתם לבסוף במרצדס. "התחריתי עבורם באליפות העולם וסיימתי במקום החמישי, עם ניצחון אחד וארבעה מעמדי פודיום, מתוך 12 מירוצים. הסיבה למעברים בין ההרכבים והקבוצות השונות לאורך השנים נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ומספונסרים שהצלחתי לגייס, זה פשוט חלק מהעניין".
"הזכייה באליפות אסיה פתחה את העיניים לגורמים הרלוונטיים בצה"ל. היא גם פתחה את הדלת להרבה כישרונות שהגיעו אחריי, ועד היום יש כאלה שמנצלים את העניין כדי לסייע לקריירה שלהם ואני גאה שיש לי חלק בזה"
יש סיכוי שתחזור בעתיד לרכבים פתוחים ותגיע לפורמולה 1?
"לא, ואני לא חושב לכיוון הזה. ברגע שעברתי לרכב סגור, עם גג, החזרה לפורמולה עם גג פתוח היא כמעט לא קיימת והאמת שאותי היא פחות מעניינת. המטרה הגדולה היא כאמור להתחרות בנאסקר האמריקני – הפורמולה 1 של האמריקנים".
אתה נוהג במהירויות מאוד גבוהות, עד כמה גורם הפחד מעורב פה?
"הנהיגה הזו היא כבר משהו יומיומי בשבילי, כשתחושה של מהירות מתערבלת עם אדרנלין ומערפלת את כל החושים של הפחד. יש לי ניסיון של הרבה מאוד שנים ואת האמת שאני מפחד היום הרבה יותר לנהוג בתל אביב מאשר במסלול מירוצים. במסלול אני יודע שאני בטוח באלף שכבות של הגנה, ומסביבי נהגים מקצוענים כמוני וכולנו נוסעים לאותו כיוון. אף אחד לא מתעסק בפלאפון, אף אחד לא שיכור או צריך להתעסק ברמזורים, הולכי רגל ואופניים חשמליים מכל כיוון".
אתה צריך לקבל החלטות במאית שנייה, זה כישרון שאפשר לפתח?
"זה חלק מהסיפור כולו. קשה לי לדעת אם זה משהו שהוא מולד או משהו שרק ניסיון של שנים ואימונים מביא, למרות שאני בטוח שכל מי שיתאמן על הדברים האלה בגיל הנכון, יכול להגיע רחוק. אני מתאמן המון וממשיך להתקדם כל הזמן מבחינת זמני תגובה וקורדינציה".
עד כמה כושר הוא מרכיב חשוב עבור נהג מירוצים?
"מרכיב חשוב מאוד. האימונים שלי מורכבים מתרגול סיבולת לב ריאה ומעבודה בסימולטור. יש הגבלה גדולה מאוד מצד האיגודים על אימונים ברכבים עצמם, במטרה ליצור כמה שיותר שוויון בין הקבוצות ולמנוע מקבוצה מבוססת כלכלית להתאמן יותר מקבוצה אחרת, מה שהופך את הסימולטור לכלי האימונים המרכזי לנהגים".
עד כמה קשה להתמודד עם הלחץ?
"זה משהו שתמיד היה ויהיה גבוה ואם לא, אז כנראה שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי. זה מה שמדרבן אותך להתאמן ולהשקיע יותר".
יש בעיסוק הזה גם משהו ממכר?
"התחרותיות אצלי היא ההתמכרות העיקרית והרגשת הניצחון היא הדבר החזק ביותר בשבילי, יותר ממהירות נהיגה או אדרנלין. אני מניח שגם אם הייתי מתחרה בכל ענף ספורט אחר, הייתי נהנה מניצחון באותה מידה".
"במסלול אני יודע שאני בטוח באלף שכבות של הגנה ומסביבי נהגים מקצוענים כמוני וכולנו נוסעים לאותו כיוון. אף אחד לא מתעסק בפלאפון, אף אחד לא שיכור או צריך להתעסק ברמזורים, הולכי רגל ואופניים חשמליים מכל כיוון"
למרות כמות ההצלחות המסחררת שדאי רשם, הוא מעיד שהיו בדרך כמה מהמורות. "היו לי כמה משברים. היו פעמים שכבר הייתי מותש ולא היה לי חשק לעלות על הרכב, כי ידעתי שהוא לא טוב מספיק ושאין לי סיכוי לנצח איתו. הרגשתי כאילו אני נעלם".
ההישגים המרשימים של דאי הובילו לבחירה שלו לספורטאי השנה בישראל, 2016, יחד עם אורי ששון, ירדן ג'רבי ואליניב ברדה. "הזכייה הזו היא הוכחה להערכה שיש בישראל לפעילות שלי ולהתקדמות בהכרה שיש לספורט המוטורי אצלנו. כמות אנשים אדירה בארץ החלה לעקוב אחר מירוצי הנאסקר מאז שאני מתחרה שם, והאמת שהופתעתי שלא זכיתי בתואר גם בשנה שעברה. אני מקווה שהשנה זה יקרה שוב".
עם הישגים כמו שלך, היית מצפה להכרה גדולה יותר בישראל?
"מי שעוקב אחרי התחום מכיר אותי, אבל אשמח שהוא יעבור ממקום של ספורט נישה, שבדרך כלל כותבים עליו במדור רכב, לענף מרכזי יותר שתופס מקום גם במדורי הספורט. זה ענף ספורט לכל דבר אבל כנראה יש אנשים אצלנו שעדיין לא הבינו את זה. כשזה יקרה, גם החשיפה לאנשים וגם הגישה כולה תשתנה".
מה דעתך על מצב הספורט המוטורי בארץ כיום?
"יש התקדמות מעודדת בשנים האחרונות, עם פתיחה של כמה מסלולים חדשים, אבל אלו עדיין לא מסלולים שמתאימים לי ולתשתית שאני צריך לאימונים שלי והלוואי שזה ישתנה בעתיד. אך לצד ההתקדמות יש עדיין הרבה קשיים, הרבה בירוקרטיה ופוליטיקה שמעכבים התפתחות גדולה יותר ואני מאחל שדברים טובים ימשיכו לקרות".
על מה אתה חולם?
"קריירה של נהג יכולה להימשך גם עד גיל 50, והחלום הגדול שלי מאז שאני ילד הוא לזכות באליפות עולם בתחרות בארצות־הברית, ואני רוצה להגשים אותו".
רוי ניסני מתחרה במקביל אליך, הוא כרגע בפורמולה 2. יש ביניכם תחרות?
"אין בינינו שום תחרות, כל אחד נמצא במקום שלו ואני פחות יודע מה קורה איתו כרגע. אין בינינו קשר".
איפה תרצה להיות בעוד חמש שנים?
"אני מאמין שאתחרה בנאסקר בארצות־הברית או באחת האליפויות בעולם, שאמשיך לחיות ולעבוד בתור נהג שמתחרה ומשיג כמה שיותר תארים. אני גם לא שולל להתחרות במקביל שוב במירוצי GT. באתי משם, זה עולם שאני מכיר ושאני טוב בו. שוב, הכול זו שאלה של ספונסרים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אתה שואל את זה בנקודת זמן שאני שמח להגיד שאני בחמש. אני מאושר מהמקומות שהגעתי אליהם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. אני לא יכול לשלוט במקרים שהיו ושיהיו, ויכול רק להמשיך לעשות את המקסימום שאני יכול".
