קריאת ספרו החדש של הרב ישי שריג, המציג את מחקרו ההלכתי על תרומת כליה, מחזירה אותי שנתיים לאחור, עת עברתי אני עצמי את החוויה הייחודית הזו של קבלת כליה מאדם צעיר. מאיר הולץ מתקוע, אדם אנונימי לגביי עד ליום שבו נפגשנו ערב הניתוח. מאיר הציל את חיי כשהעניק לי איבר מגופו, ואינני יודע אם כל הלבטים, המהמורות, השאלות וההתחבטויות המופיעים בהלכה ובמוסר היהודי ומשתקפים היטב בספר של הרב שריג עברו גם עליו, כאשר החליט לתת חיים חדשים לאדם שאיננו מכיר, על בסיס אלטרואיסטי ווולונטרי טהור.
הספר מועצם עשרת מונים, כאשר מתברר שמחברו נאה דורש ואף נאה מקיים, כשהוא עצמו תרם כליה לאדם אחר. כך שהדיון כולו הוא בעצם בדיעבד, אחרי שעשה בעצמו את ההכרעה העילאית הזאת. אין ספק כי שאלת התרומה מרחפת בעולמם של אלפים אחרים, שרואים את חמש מאות תורמי הכליה בישראל שתרמו עד היום באמצעות עמותת "מתנת חיים" בראשות הרב ישעיהו הבר, כך שהדיון המופיע בספר הוא רלוונטי, חי ופועם בתודעתם.
נגד הלחץ החברתי
כבר בפרק ההסכמות הפותח את הספר אפשר להבין את עומק המחלוקת החוצה את עולם ההלכה באשר לתופעה המתרחבת והולכת של תרומות כליה, שאולי עשויות לפתור את בעייתם של מטופלי האנליזה וחולי הכליה בישראל, שמספרם מוערך בלמעלה מאלף איש. הרב שלמה דיכובסקי, לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול, משבח את הרב ישי על שהוא אומר ועושה: "רבים מאתנו עוסקים במקצועות התורה השונים, אולם רק מעטים מצרפים את המעשה להלכה ומקיימים בעצמם את מה שהטיפו לזולתם".
לעומתו, ראש ישיבת בית אל שבה למד המחבר, הרב זלמן ברוך מלמד, כותב במפורש כי "להלכה אינו ממליץ לשואלים לתרום כליה וגם אין דעתי נוחה מהלחץ הציבורי לתרום כליה שיוצר תחושה שמי שאינו תורם – יש בזה חיסרון מידת החסד והנתינה". לכן, מסקנתו היא "אין ברכתי לספר מכוונת אלא לכוונתך הטובה ועמלך בלימוד התורה בסוגיה זו".
הרב יעקב אריאל, רבה הראשי לשעבר של רמת גן, מגלה בהסכמתו בגילוי לב: "גם אני עסקתי בנושא זה עקב התעניינות של אדם קרוב". בתשובתו הוא נוגע בשאלת היסוד שבה עוסק הבירור ההלכתי, הרפואי־אתי, הפרוצדורלי והאישי בספר – שאלת הסיכון העצמי או החבלה העצמית של האדם התורם ובאיזה אופן הוא יכול להשתתף במצווה זאת.
הרב אריאל מבחין בין מי שכבר נמצא ברשימות המועמדים לתרום לבין מי שעדיין לא התנדב להירשם כמועמד לתרום. מי שכבר רשום ורקמותיו נבדקו ונמצא חולה שרקמותיו מתאימות לתורם, חובתו לתרום מדין "לא תעמוד על דם רעך" ואין מקום לחששות כלשהם. אין בדבר כמעט סיכון, גורס הרב, ולכן חובתו להציל את החולה המסוכן, הצמוד למכשיר דיאליזה כל כמה ימים ואשר הגדרתו ההלכתית היא "טרפה", אלא שהדיאליזה מצילה אותו. אין להשוות כלל בין ההשתלה, המחזירה אותו לחיים נורמליים, לבין הדיאליזה שהיא מכונה מלאכותית וחייו שאינם חיים ואינם מובטחים לאורך זמן תלויים בה. כמי שהיה תלוי מכונה לאורך שנה שלמה אני יודע מה פירושה של חוויה זו שמציין הרב אריאל: אתה יוצא ממנה סחוט כבגד שיוצא ממכונת כביסה, מותש וכתוש.
הרב אריאל מסייג ואומר כי מי שעדיין לא נמצא ברשימות המועמדים לתרום, וממילא גם לא יודע אם רקמותיו מתאימות לחולה מסוים, לא חל עליו חיוב של "לא תעמוד על דם רעך", אך אין ספק, הוא מסכם, שראוי להתנדב ולהיכנס לרשימת המועמדים לתרום ולהציל נפשות, "כי מצווה זו גדולה מכל המצוות שבתורה ואשרי חלקו".
שאלות סיכון והתאמה
אין מקור או אסמכתא במקורותינו ובשדות הרב־תחומיים המקיפים את הנושא שהרב שריג לא נדרש להם בחיבורו המקיף והמונומנטלי, שבסופו של דבר מגיע אל מבחן התוצאה של תרומתו הנאצלת. וכלשונו: "אני עוזר לו (למושתל) כדי שהוא יֵצא מאפלה לאורה", או כדברי הרב פרופ' יגאל שפרן, ראש "מרחבים" ומרצה באוניברסיטת בר־אילן: "בתפילת יום כיפור קטן אומרים אנו: 'חלבי ודמי הנמעט בצומי – תמור חלבים ודמים', לשון רבים. כי אכן זכות גדולה לרב המחבר שכל אחד ממיליון הנפרונים המכילים את הכליה שתרם מרננים 'אשרי שגדלתי בגופו של צדיק ונתרמתי על ידי צדיק למעשה חסד נאצל זה'".
ואכן, אין אח ורע לתופעה של תרומה סיטונאית כזו בארצות אחרות. רוב התורמים באים מן המגזר הדתי לאומי והחרדי ובוודאי שמעבר לרצון לגמול חסד ולנתינה בדרגה הגבוהה ביותר, הם מתחבטים גם בשאלת הסיכון והחבלה.
הרב שריג מביא את דברי פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבית חולים בילינסון, הבוחן את הזווית הרפואית: "אנו כרופאים מנסים לעשות את המרב כדי לשמור על הפרדה בין טובת החולה לרצון של התורם לתרום ופועלים מתוך עיקרון שאל לנו לפגוע בבריאותו של נותן התרומה לטווח הארוך. החוויה האישית שלך (הרב שריג) מסמלת את הקשיים שבדרך ועל כל תורם להכין את עצמו לעיכובים, לבדיקות הרבות ואף לפסילה. עצם הפסילה אינה משנה את הכוונה הטהורה, גם אם לא הגיעה לכלל מעשה. הנך צודק שעלינו לתת את הדעת ולכבד את כל מי שבחר בדרך זו, גם אם לא הגיע למימוש התרומה".
ד"ר רותי רחמימוב, מנהלת השירות למושתלי כליה בבילינסון, אומרת: "דרך הטבע היא להיות עם שתי כליות ולא כל אדם יכול לתרום כליה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. תפקידנו כצוות רפואי למצוא מבין הצדיקים את אלו בעלי הסיכון הנמוך ביותר, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך, ולכן התהליך לקראת תרומת כליה הוא ארוך ומורכב".
ההלכה מתקדמת עם הרפואה
ההיסטוריה הרפואית המתפתחת והטכנולוגיות החדשות שינו גם את השקפת הפוסקים. הראשון שנשאל בדין זה ממש, מבהיר הרב שריג, היה הרב יצחק יעקב ווייס (תשכ"א). הוא השיב כי לאור המצב הרפואי, נכון לזמנו, אין היתר בדבר וזאת משום שאחוזי ההצלחה היו מעטים ביותר ואף שסיכון התורם לא היה גבוה.
לאחר מכן נשאלו בדבר שני פוסקים נודעים נוספים, הרב אליעזר יהודה ולדינברג, מחבר ספר "ציץ אליעזר" ורב בית החולים שערי צדק, והרב יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה "הסטייפלר". הראשון נטה לאסור, אך סייג את דבריו והתיר תרומת כליה באופנים מסוימים, כמו תרומה בין אם לבתה ובין אב לבנו. לעומתו, ה"סטייפלר" כתב שתרומת כליה מותרת ואף "מידת חסידות" יש בדבר. רוב הפוסקים אכן הולכים בעקבותיו ומציינים כי "מידת החסידות" היא המדריכה רבים מבין הנותנים, גם אם להלכה לא מצאו היתר להוציא איבר מגופם למען הזולת.
לאחר פסיקות אלו התקדמה יכולת הטיפול בתורם ובחולה, כך שכעשרים שנה לאחר מכן, בשנות השמונים, כשנשאל על כך הרב עובדיה יוסף הוא השיב בחיוב. כמוהו עשרות פוסקים נוספים שראו בתורם כמי שמציל נפש אחת מישראל שעליו נאמר – כאילו הציל עולם מלא.
בסיום השקלא וטריא מסיק הרב שריג שאף לאוסרים חבלה בעצמו, הותרה החבלה כאשר בא על ידה תיקון מצד אחר, ואין היא כלולה בקטגוריה של "מצווה הבאה בעברה". חבלה לצורך ריפוי מותרת.
בשאלה האם חייב אדם לסכן את עצמו כדי להציל את חברו, קושר המחבר את ההכרעה למחלוקת הידועה המובאת במסכת בבא מציעא (דף סב ע"א) על שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. "אם שותין שניהם – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם – מגיע לישוב". לדעת חלק מהפוסקים חייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה משום "ודאי סכנה" של חברו, וחלקם גורסים שאין חיוב כזה, אך מנגד קיימת מידת חסידות בדבר. דיון נרחב מובא בספר בנושא הצלת החבר על־ידי מכירת אבר, ודין תרומת כליה בכלל זה.
הרב שריג מציין כי השינוי שחל בפסיקה מקורו בעובדה שככל שעוברות השנים מתקדמת הרפואה בצעדי ענק. אחוזי ההצלחה בתרומות הכליה עומדים על מעל תשעים אחוז, וכן גם זמן ההתאוששות של התורם הולך וקטן מאז שהחלו לבצע את הניתוח בצורה לפרוסקופית.
כליה תמורת תשלום
שאלות שוליים נוספות עולות כפועל יוצא של ריבוי התרומות בימינו, המחייבות התייעצות בפני ועדה ממשלתית הבוחנת פיזית ונפשית את מוכנותו של התורם לצעד הדרמטי שהוא עומד לבצע. בבירורים אלו, כשלעיתים פוסלת הוועדה את התורם, עלתה גם התהייה מדוע לא יקבל תורם כליה פיצוי כספי הולם על תרומתו.
רבנים כמו הרב ישראל מאיר לאו והרב יצחק זילברשטיין אכן צידדו בצורך לתגמל תורם כליה לפחות באופן כזה שבו שיקול כספי לא יהיה פקטור בשיקוליו של התורם. עוד שאלה שנדונה היא האם כהן רשאי לתרום כליה. ולאחר הדיון בה פורש הרב שריג את כל הרקע של תהליך התרומה: מי יכול לתרום, ההתאמות בין התורם לנתרם, הפגישה והקשר ביניהם.
תוך כדי קריאה ועיון בספר (ובעשרות סיפורי חיים ודיונים ומכתבים ומובאות וציטוטים של התורמים) לא יכולתי שלא לחזור אחורנית, אל הרגע שבו הובלתי אני עצמי אל חדרי הניתוח הזוהרים בשלטים אדומים: "אין כניסה". התורם היקר כבר הניח את כלייתו עבורי במקרר של המחלקה. אני מלמלתי כל הדרך "בידך אפקיד רוחי". כל כך רציתי שהניתוח יצליח ושאוכל לצאת ממלתעות הדיאליזה המצמיתה, אבל יותר רציתי שלא אאכזב את מאיר (ואת מוריה רעייתו והילדים שתמכו בו) שזכו לקיים את המדרגה העליונה של גמילות חסדים כפי שנתגלתה בדורנו, או כפי שאומר הרב ישעיהו הבר, "להדר בהליכה בדרכיו – מה הוא נותן חיים אף אתה".
חודשיים מתום ההשתלה אתה כבר מתהלך בכוחותיך, נוהג קצת, יוצא לעבודה מוגבלת, אבל הפכת בעצם לאדם שונה. קשה לקלוט עדיין את גודל המתנה שקיבלתי מהתורם, אבל התחושה היא עילאית. כך, אני משוכנע, גם האדם שנתרם על ידי הרב שריג. בתודעה מחלחלת ההכרה שעם כל התחושות המקננות לעיתים של מי האפסיים ובאשת הביבים של מה שקורה במדינה – יש בקרב העם איים של הומניות זורמת, של טוב לב מתפרץ ושל אהבה, ליטוף, חיזוק ונתינה אינסופיים.
עכשיו יש לכך גם תימוכין בספרו רחב הדעת של הרב שריג. ומי שתוהה אם להעניק כליה מגופו לאחר – נכונה לו עכשיו דרך מוצקה. כל היריעה על נפתוליה ושביליה פרושה לפניו.
בוחן כליות ולב
תרומת כליה
הלכה – רפואה – למעשה
ישי שריג
ספריית בית אל, 2018, 287 עמ'
