שמונה עשר ספרים פרסם ליעד שהם עד כה, אחד עשר מהם משתייכים לז'אנר המותחן המשפטי. אם תרצו, ג'ון גרישם הישראלי. "יום הדין" הוא ספרו האחרון, וכמו קודמיו הוא קצבי, רב תפניות ובעל עלילה מורכבת, בעודו קל ופשוט לקריאה. שמו של ליעד שהם מופיע על העטיפה באותיות גדולות יותר מאשר שם הספר, אות לכך שמדובר במחברם של רבי מכר.
כמה דמויות מובילות את הספר, עולות ויורדות כמו סוסי עץ בקרסולה מהירה, כל אחת מהן מייצגת פן אחר של עולם הפלילים הישראלי: עירית פריאל, פרקליטת המחוז; דורון שפירא, עורך דין צמרת חלקלק; שמעון פארו, ראש משפחת פשע; ורד תדהר, שופטת בבית משפט השלום בתל אביב; מיכאל גונן, שוטר לשעבר שהפך לפעיל חברתי; רב פקד ערן צוק, קצין חקירות שכוכבו דורך.
פרקיו הקצרצרים של הספר נקראים בכל פעם על שמו של אחד הגיבורים הראשיים שפורטו לעיל, למעט שניים: פרקליטת המחוז עירית פריאל שנרצחת כבר בתחילת הספר, ורב פקד צוק שאוהב לפעול מאחורי הקלעים. את כוכבי הספר מלוות דמויות רבות נוספות, חלקן גיבורות משנה לרגע, חלקן האחר ניצבות על הסט. השימוש במונחים קולנועיים אינו מקרי. ניכר שהספר נכתב כשמחברו רואה לנגד עיניו סצנות מוסרטות, סרט קולנוע, אולי סדרת טלוויזיה. אין בכך פסול כלשהו. להיפך. הדבר יוצר קצב מסחרר ותמונה קליידוסקופית התורמים לקריאה מהירה ומהנה.
אקטואליה מול בדיון
שהם הינו מספר סיפורים מצוין. אך מעבר לכך, הוא בוחר לכל אחד מספריו מעין תמת־על. הספר תמיד עוסק בנושא חברתי־ישראלי ברקע התעלומה. פעם זה עולם ההתנחלויות, פעם אחרת זו קהילת מהגרי העבודה והפליטים בדרום תל אביב; והנושא הפעם הוא השחיתות של מערכת אכיפת החוק.
תיקים רבים מדי של פרקליטת המחוז שנרצחה נסגרו ללא הסבר סביר; עו"ד דורון שפירא כבר זכה לתואר "המזכה הלאומי". אך את הדרך שבה הוא מביא לזיכוי לקוחותיו, או למצער לשחרורם ממעצר, לא מלמדים בפקולטות למשפטים; אילן פריאל, בעלה של פרקליטת המחוז, הוא יזם עסקי כושל, אך חשבונות הבנק שלו מלאים בכסף; מיכאל גונן, שהיה שוטר והפך לרודף צדק אובססיבי, עבר על החוק גם כשפעל לכאורה לאכיפתו וממשיך לעשות זאת גם כחושף שחיתויות; השופטת ורד תדהר נושאת עמה סוד שחשיפתו תטלטל ואולי אף תמוטט את כס השיפוט שלה; רב פקד צוק מוכן לשחרר עבריינים כדי להגיע באמצעותם לעבריינים כבדים יותר, והכול כדי לקדם את הקריירה שלו. המערכת כולה נגועה בשחיתות, בחישובים ציניים של קידום אישי, בסגירת חשבונות ובשאפתנות ברוטלית.
המציאות הישראלית היא מקור ההשראה, אך גם גורם האיום הגדול ביותר על הספר. דמויות אמיתיות רבות צצות לנגד עינינו: פרקליטת המחוז רות דוד, עו"ד רונאל פישר, הפעיל החברתי ברק כהן, השופטת רונית פוזננסקי־כץ, ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה ועוד ועוד. אף דמות בספר אינה זהה לדמויות שעליהן קראנו כולנו בעיתונים, וברור ש"אין כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות" וכו', אבל היבטים ומאפיינים רבים של הדמויות בספר נראים לנו מוכרים מאוד, לעתים מוכרים מדי. הסכנה הגדולה היא שהמציאות הפרועה שלנו תעלה על כל דמיון ותהפוך את הבדיון הספרותי למשעמם וצפוי, למרות שחייבים להודות שדמיונו של שהם יצירתי ופורה מאוד.
פוטנציאל בדמות העבריין
הספר עוסק בפענוח הרצח של פרקליטת המחוז, ואין זה הרצח היחידי, אך באופן לא מקובל בספרות הבלשים אין בו דמות אחת החוקרת את הפשע ומובילה לבסוף, כמו בכל ספר מתח טוב, לפענוחו. כל אחת מהדמויות נוגעת בפשע בדרך אחרת, ומובילה את העלילה בדרכה שלה. הפסיפס המורכב נבנה אט אט, ובסופו מתבהרת התמונה והופכת לשלמה וקוהרנטית. האם היא גם אמינה ומשכנעת?
כאזרחים ישראלים לא היינו רוצים להאמין שמערכת אכיפת החוק שלנו כל כך מסואבת ומושחתת. נקודות האור האנושיות מוצעות לנו בקמצנות רבה, והאמונה שטבע האדם הוא טוב מנעוריו חוטפת בספר הזה חבטות קשות. אבל יכול להיות שהמצב אכן מזעזע כמו שמספר לנו שהם, ובסופו של דבר הרי מדובר בספרות בדיונית, לא בתיעוד דוקומנטרי. אם נצליח להשעות את ספקנותנו, נוכל ליהנות מספר קודר ופסימי, שאין בו הרבה תקווה. אולי מעט.
אם מעלותיו של הספר הן עלילה מהירה ומותחת ואסקפיזם כתוב היטב, חסרונו הוא שיכולת ההזדהות שלנו עם הדמויות קטנה מאוד. הדבר נובע לא רק מתכונותיהן מעוררות הדחייה של רוב הדמויות, אלא גם מכך שהן מאופיינות באופן פלקטי למדי, ואין להן מספיק עומק כדי ליצור הזדהות רגשית. אני מקווה שהדבר לא ייזקף לחובתי, אבל דווקא בדמותו של העבריין הכבד שמעון פארו מצאתי יותר עומק ועניין מכל הדמויות האחרות, ויש בו ובבני משפחתו פוטנציאל לדרמה גדולה עוד יותר מזו שסופרה. אבל כמה אפשר להזדהות עם מי שמותיר מאחוריו שובל כה ארוך של גופות?
בין הורים וילדים
לצד נושא העל של הספר – השחיתות של מערכת אכיפת החוק – עוסק הספר בנושא נוסף: יחסי הורים וילדים. מיכאל גונן והנער תום פנחסי שאימץ לו לבן; שמעון ואיילת פארו ובתם תמר; השופטת ורד תדהר ובתה גליה; ואפילו עורך הדין המבחיל דורון שפירא, החושב רבות על הילד שנושאת בת זוגו ברחמה, שהוא האדם היחיד בעולם שכלפיו יש לו מחשבות טהורות.
יחסי הורים וילדים הם נושא עמוק, רחב יריעה ונצחי בספרות, וכמובן בחיים של כולנו. הנגיעות של שהם בנושא זה עדינות ויפות – וגם כאן, הטיפול הטוב ביותר ניתן לטעמי ליחסים של שמעון פארו ובתו תמר – אך הן כפופות לקצבו המהיר של הספר ולמורכבות עלילתו. כך שבסופו של דבר הספר אמנם נוגע בנושא, אך לא באופן מעמיק במיוחד.
כתיבתו של שהם קולחת. השפה תקנית ובהירה, ולמרות שגיבורי הספר באים ממקומות ומרקע שונים דיבורם דומה. בכמה מקומות בספר צצות להן התחכמויות, מעין פרפרזות: "הוא היה גאון ואכזר, אך בהחלט לא נדיב" או: "לצדקן אין בגד, למאבק בשחיתות אין בית", או: "מחר הוא יסתכסך עם השופטת, יקום עם שיר חדש בלב, יחליט שהוא עם ויתחיל ללכת…". טרם החלטתי אם זה חינני או מיותר. במקום אחר נכתב: "ואז הוא הבין – אין כלום כי לא היה כלום".
יום הדין
ליעד שהם
כנרת, 2018, 304 עמ'
