ל"מלכות", הדרמה הקומית החדשה של הוט, יש לכאורה כל מה שצריך כדי להפוך ללהיט הענק הבא. קאסט נשי לחלוטין עם ריטה בתפקיד הראשי, קצב מהיר כיאה לסדרות פשע אקסטטיות, הומור עממי במינון נכון ואינספור רפרנסים לסדרות כמו "עקרות בית נואשות" ו"פארגו". אבל בהתבסס על צפייה בפרקים הראשונים, קשה לקבוע בנחרצות שהצלחתה אכן מובטחת. אחרי "זגורי אימפריה", "הבורר" ו"מטומטמת" – כולן, אגב, שודרו בהוט – התחושה היא כאילו ראינו כבר את כל מה שיש לז'אנר להציע. "מלכות" מתיימרת להיכלל בנשימה אחת עם הרשימה הזאת, וכמעט מוזר שלא נעשתה כאן עדיין. ועדיין, חסרים בה התחכום והסכנה שבת־חן סבג הביאה ל"מטומטמת", למשל.
כל סצנה ב"מלכות" כוללת בדיוק את מה שאפשר לצפות לו. המשחק מזכיר את הטלנובלות שהיו בכל מקום בתחילת העשור הקודם – לא במקרה יוצרי הסדרה, לימור נחמיאס וגל זייד, חתומים על סדרות כמו "האלופה" (נחמיאס), "טלנובלה בע"מ", "משחק החיים" ו"מיכאלה" (זייד). הכול מוגזם – המשחק, המוזיקה, פיתולי העלילה. זה נהדר עבור מי שאוהב את הסוגה הספציפית הזו, כלומר עדיין מתגעגע לטלנובלות כמו שהן צריכות להיות. אבל מי שכבר הורגל באיכות השקטה של "זגורי" או "מטומטמת", יתקשה לחזור בחזרה אל פנים אמריקניות מודאגות של מלי לוי.
"מלכות" מביאה את סיפורה של משפחת פשע שבה כל הגברים נרצחו בהתנקשות על יאכטה, ונשותיה נותרו לנהל את המאפיה לבדן. שמיל בן־ארי, אבי משפחת מלכה, ילווה בעיקר בפלאשבקים את הסדרה, אבל אשתו – בגילומה של ריטה – מובילה את המשפחה והעלילה על כתפיה. אין ספק שהתפקיד הזה נתפר במדויק למידותיה של ריטה: מי אם לא היא תגלם ראש משפחת פשע חסרת פחד. היא נראית מעולה בתפקיד, אבל קשה לומר שהמשחק שלה אמין. לעומתה, דאנה איבגי – שמגלמת את בתה – משחקת מעולה כמו תמיד, והיא מהווה סוג של הפוגה דרמטית בתוך ים של קומיות. מי שלגמרי נושאת את דגל ההפוגה הקומית היא אורלי זילברשץ, שנדמה שבשנים האחרונות הבינה את הטייפקאסט שהיא ממלאת באופן קבוע והתחילה לשחק עם ההבנה הזו. נכון לפרקים הראשונים, חשיבותה לעלילה מזערית והיא בעיקר זורקת הערות כמו "איך העוגות? טעימות אה? עלה ים כסף". מה עוד צריך.
בעיה מרכזית שמתעוררת בשלב די מוקדם של הסדרה היא הגישה שלה לנשים. אמנם הנשים מניעות את העלילה ו"גוברות" על האנטגוניסטים פעם אחר פעם, אבל לא ממקום פמיניסטי או מעצים. המלכות פשוט נקלעו לסיטואציה אומללה ונאלצות להתמודד עם האירועים בעצמן, אבל אין להן שום שאיפה לבטא כוח נשי חזק או להיות הגיבורות של הסיפור. נדמה שאפילו להן, מלבד לסביבה שלהן, היה נוח במקום הקטן והכנוע בתוך המאפיה. ייתכן שבהמשך הגיבורות ייקחו בהכרה את הפרונט ויצעדו קדימה בהחלטיות, אבל כרגע נדמה שהנשים הללו בעצם די שוביניסטיות.
הכוח הנשי כאן אינו מופגן, הוא בא לעומת המון סצנות של יחס מזעזע שהנשים זוכות לו במה שנדמה כחיי היומיום עבורן. רק הפרק הראשון כולל שתי הטרדות מיניות, אלימות פיזית ואלימות מילולית – הכול בידי גברים, כמובן. אז אמנם בסוף הפרק המלכות כבר עומדות באקדח שלוף מול מאפיונר שאיים עליהן, כשהוא מתחנן על הרצפה, אבל הדרך לשם הייתה רצופה בסבל איום.
סף ההכלה הסובייקטיבי שלי לסדרות בבימוי גברים שמציגות יחס מתעלל – רגשית או פיזית – בנשים, מתחיל להגיע לקצה. כולי תקווה שבקרוב כבר לא נצטרך לרחם על נשות ההרמון או לקוות שיפסיקו להרביץ לבנות משפחת מלכה, אלא נוכל לקבל ייצוג נשי ראשי שלא עומד לעומתו של גבר.
מלכות, HOT
