לפני כמה ימים פנתה אליי חברה משכבר הימים שעובדת כעוזרת מחקר של פרופסור באוניברסיטת תל־אביב. היא ביקשה להתייעץ ולברר עבור מחקר שהוא עושה, איזו להקה נחשבת הכי פופולרית היום בישראל.
כשנדרשו לי כמה דקות לענות, היא החלה לזרוק שמות של הרכבים שקיימים אצלה בתודעה עוד מילדות, כמו היהודים, הדג נחש, משינה. אחר כך העלינו יחד שמות פופולריים מעודכנים יותר כמו התקווה 6 וג'יין בורדו, אבל שנינו לא הרגשנו שהם עונים במאת האחוזים על ההגדרה. בניגוד לפריחה העצומה שיש בעולם הזמרים – תוצר ישיר של תרבות יוצאי הריאליטי – המציאות בגזרת ההרכבים בליבת המיינסטרים הישראלי עגומה למדי, ובמרכז הסצנה נמצאות עדיין אותן להקות שמככבות פה שניים או שלושה עשורים אחורה.
יוצאת דופן היא סצנת האינדי, שממשיכה לבעבע ולנפק קולות חדשים ומעניינים. לצערנו הרב כמעט אין הלימה בין הפוריות של הסצנה לבין הצלחה מסחרית, אבל זה קורה בעיקר בגלל חוסר פתיחות וסקרנות של המאזין, ולא בגלל איכות החומרים או מידת הקומוניקטיביות הפוטנציאלית שלהם.
דוגמה להרכב כזה – שיוכל להשתלב בקלות במרחב של חובב המוזיקה הממוצע אם רק תינתן לו ההזדמנות – הוא "גן הפעמון", עם אלבום הבכורה שלהם "אביב קצר". כמו הרבה דברים טובים שקרו במוזיקה הישראלית בכלל וברוק האלטרנטיבי בפרט, גם חברי "גן הפעמון" מגיעים מירושלים ומהסצנה שסביב "הצוללת הצהובה".
נקדים ונציין, שבאלבום הראשון שלהם "גן הפעמון" נשמעים כאילו ירדו מהמדף המוזיקלי של הרכבים כמו אלג'יר או אביב גדג', ויכול בקלות לעמוד בהשוואה מול חומרים מסוימים של כנסיית השכל, או מול טקסטים חדים כמו של "הבילויים", ואפילו פורטיס קופץ מדי פעם לראש במהלך ההאזנה.
אבל חשוב שהרשימה הזו לא תבלבל את קוראי שורות אלו – היא נועדה למקד את הסגנון, אך בשום אופן לא להעיד על האופי של ההרכב שנשמע עצמאי, רענן לחלוטין ועם הרבה סטייל, כמו במקרים שבהם הם לא מפחדים להלביש סולמות ערביים על הרוקנרול שלהם.
קולו הנעים והחודר של הסולן גיל שפירא מתבלט לצד המוזיקה עצמה, והעבודה המצוינת של המוזיקאי יהוא ירון שהפיק את האלבום ושיחק נהדר עם כל שאר הקוביות שבו.
הקול של שפירא מצליח לרכך את המאזין בלי שיאבד את הפוקוס על האלמנטים האחרים שנשמעים סביב, והוא נשאר מסונכרן היטב עם שאר ההרכב. קשה שלא לחשוב לאורך כל הרצועות שזהו מסוג האלבומים שמכבדים את המאזין ומעניקים לו תחושה שהוא יכול לצלול אל תוך העולם הפנימי של המגישים.
באלבום תמצאו טקסטים שמתעסקים בזוגיות ולא חוששים להפנות זרקורים לפינות מהורהרות יותר בהקשר הזה. הם שואלים שאלות שתואמות הרבה יותר את המציאות מאשר האשליות הקבועות שאנחנו רגילים לצרוך.
יש גם נגיעות לא מעטות בנושאים יותר אקטואליים, כמו בשיר "ברלין" שמדבר באופן ישיר למדי על איך זה הגיוני שדווקא העיר הזו, עם כל ההיסטוריה שלה, משמשת כמקלט הטבעי ללא מעט ישראלים בשנים האחרונות. אלו אמנם לא טקסטים מזן יוצא דופן שלא ראינו קודם (וגם על מרכיב האומץ שממהרים לייחס לכל מי שכותב שירים עם טקסטים ביקורתיים אני לא בהכרח חותם), אבל "גן הפעמון" עושים את זה מעניין מספיק בשביל שלא נרגיש שיש כאן מנה שהוגשה כבר קודם ועכשיו מחממים לנו אותה מחדש.
כמו בכל אלבום, יש כאן רצועות שאפשר להתאהב בהן בקלות יותר ופחות. על כולן עולה לטעמי "שיר נוסף", בלדה יפהפייה עם ניחוחות שמימיים ואפוקליפטיים. שתיים וחצי דקות שאליהן מתנקז כל מה שיפה באלבום הזה: שירה מלטפת, טקסט נהדר ומעורר, גיטרות מעולות, תופים עם נוכחות מדויקת ומעטפת כללית שאפשר להגדיר אפילו כמושלמת.
לצערי הרב, מהיכרות עם הטעם הישראלי, סביר שגם בשיחת טלפון עם אותה חברה בעוד שנה מהיום, "גן הפעמון" לא יוזכרו כלהקה גדולה במונחים מסחריים וגם לא כחביבי הפלייליסטים. אבל הם בהחלט יקבלו מקום של כבוד בהמלצת ההאזנה לה ולפרופסור שלה.
גן הפעמון, אביב קצר
