נער מתעורר משנתו בבהלה בפנימייה יוקרתית באוקספורד שבה הוא לומד, ומיד מעביר ידו על המצעים הלבנים וכתונת הלילה הצחה שהוא לובש כדי לראות שחלומותיו לא השאירו סימני פיח. מכל בני האדם עולה עשן כאשר הם נתקפים ברגשות עזים כמו כעס, שנאה, אהבה ותשוקה; כאשר הם מתגברים על האדם – בגדיו, עורו, קירות ביתו וכל סביבתו נעשים מעושנים ושחורים. אלא שהעשן הוא חטא, ביטוי חיצוני לכל הנתעב והמסוכן שברגשות האדם, גילוי הזוהמה המוסרית השוררת בלבו, ויש בו ממד מדבק: עיר או אדם אפופי עשן ופיח מעוררים את החטא גם בטהורה שבנפשות. התאולוגיה והפילוסופיה מנסות ללמד את האדם כיצד להימנע ממנו, אך החינוך הזה אינו מיועד להמונים הנבערים, השקועים בחיי החטא תחת עריהם אפופות העשן, אלא לבני מעמד האצולה, שבגדיהם הלבנים מעידים על תומתם וטהרתם.
אלא שהלבוש הלבן מתאפשר רק אחרי חינוך קשה ומשמעת קפדנית. מגיל צעיר שוכן החטא באדם, ואפילו בכיו של תינוק בעריסה ממלא אותה פיח. כל ג'נטלמן חייב ללמוד כיצד לשלוט בכוחותיו ולעולם לא לגלות אפילו שמץ מהרע שבו; זוהי גם הסיבה לכך שהממלכה נמנעת מקשר טכנולוגי או פוליטי עם ארצות אחרות. מדינות היבשת נהנות מיתרונות טכנולוגיים כטלפון ומכונת כתיבה, אבל באנגליה שולט הפחד מפני קדמה שתוביל לשחיתות מוסרית. תומאס, נער מתבגר הנאבק בפיח ובשדים שבתוכו, יוצא עם חברו צ'רלי למסע בעקבות העשן, סוגיו השונים והכוח שהוא מעניק לאלה שמנסים לשלוט בו, או להיכנע לו.
בהמשך לתאולוגיה הנוצרית
לונדון הוויקטוריאנית, המהווה בסיס למתואר בספר, הייתה מקום מזוהם, אפוף ערפל ופיח, שבה נאבקו כחיות המוני עניים מרודים על קיומם הבסיסי, בעוד העשירים נהנו מחיי נוחות ופאר. המציאות המוסרית שאותה מתאר הסופר דן וילֶטָה קיצונית מאוד, אך אינה רחוקה מזו שתיאר דיקנס ברומנים שלו, שבהם הביא עמו העוני ניוול וניוון מוסרי, למעט מקרים נדירים.
הרעיון שרגשותיו של האדם עולים ממנו כעשן או כאד גופני הוא רעיון פסידו מדעי שרווח באותה תקופה, והופיע בכתביו של דיקנס: "אלו הלומדים את מדעי הטבע ורותמים אותם לחקר בריאות האדם אומרים לנו כי לו ניתן היה להבחין בחלקיקים המזיקים העולים מאוויר מזוהם היינו רואים שהם צונחים בענן שחור סמיך על שיכונים כגון אלו ומסתחררים הלאה באיטיות, בדרכם להשחית את חלקה הגדול של העיר. ואולם, לו ניתן היה להבחין גם בצחנה המוסרית העולה עימם… מה נורא היה החיזיון!". פסקה זו מתוך הרומן "דומבי ובנו", שראה אור ב־1848, היא שהעניקה לווילטה, דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג', את הרעיון לכתיבת הספר.
"עשן" הוא ספר הנע בין ז'אנר המדע הבדיוני לסוגת המציאות החלופית. העולם שיוצר דן וילטה מגשים את החרדה הנוצרית ממציאות החטא, המהותית לאדם, ועומדת בבסיס התאולוגיה שלה. וילטה לא נזקק להרבה כדי לבסס את המציאות שלו; נדרש ממנו רק להמשיך במעט את התאולוגיה הנוצרית כדי להעמיד עולם קיצוני. עולם שבו הלבן, המאפיין את בני המעמדות העליונים, מבעית לא פחות מהחשכה והטינופת של בני המעמדות הנמוכים. אלה ואלה חיים במציאות אכזרית המעמידה את האדם בפני סטנדרטים בלתי אפשריים של צדק ומוסר, כאלה המחייבים אותו להימנע מכל ביטוי של רגש וחטא וכאלה המשקיעים אותו בהם. כך מתאפיין הספר באכזריות בוהקת, כאשר בנוסף לחטאים הרגילים המוכרים לנו נוספים חטאים הנעשים בשם הדת והטוהר, שהזוועה שבהם בוהקת אף יותר לנוכח ההצדקה הדתית והמוסרית שהם נעשים בשמה. עולם המנסה לשלוט באנשים דרך חטאיהם ומנסה לשלול כל יצר מהאדם הוא עולם מושחת שהורג את הטוב בנפשות ואת אנושיותם של כל החיים בו.
הספר מציג מראה הפוכה לעולם המוכר לנו היום, המעודד ביטוי של רגשות והחצנתם ועוסק במחיר הכבד שבדיכוי. במציאות שבה יש להימנע מכל רגש בשם המוסר היה אפלטון חש בנוח מן הסתם, אך יש בה הפסד תרבותי. כל האמנויות נאסרות בשל פריעה ועידוד רגשות ויצרים, וחלק ניכר מההשכלה נמנע כדי לא לעורר אותם. אלא שהחינוך הקפדני אינו מעניק אמת, וגם לא עובדות: מהספר נרמז שעד לזמן מלחמת שלושים השנים באירופה, עלייתו של המלך צ'רלס הראשון ומלחמת האזרחים באנגליה, שתוצאותיהן – אחרי כמעט ארבעה עשורים של כאוס – היו חופש דתי והפרדה מסוימת בין דת ומדינה, לא היו בני האדם מעלים עשן. כאן מתחילה ההיסטוריה החלופית, ששורשיה רק נרמזים בספר: כאשר השלטון אינו מאפשר לאדם את חירות המחשבה החילונית שולט בו הפחד, והוא נידון לשנים של פיח וחשכה. במסווה של רומן היסטוריה חלופית, מבקר המחבר בחריפות את עולם הנצרות שהוא חלק ממנו.
ביקורת הדת והפוליטיקה
"עשן" מעניין לא רק בשל יסוד ההמצאה והתיאור שבו, אלא משום שהוא מייצג, יחד עם עוד ספרים רבים הנכתבים היום, את משבר הרומן במערב. ביסודה של הספרות האירופית עומד הקונפליקט, ההתנגשות בין האדם לגורלו. בהכללה גסה ניתן לומר כי תנועת המצוקה, המאבק וההיחלצות היא מאפיין כללי ויסודי של כל הרומנים הגדולים שנכתבו אי פעם, עד למודרניזם.
שורשיה של תמת האדם הנאבק בכוחות עזים ממנו מגיעה עמוק עד ליסודותיה במיתולוגיה היוונית; אז העמיד המיתוס את הגיבור המורד, והחוטא, במרכז הניסיון להסביר את המצוקה והכאב שבחיי האדם, וחוסר התוחלת שברצון לשנות את גורלו. אלא שהתקופה הפוסט מודרנית מציבה אתגר חדש בפני האדם המערבי. אם בעבר התמודדו בני האדם עם מצוקות חיצוניות כמגפות, מלחמות ועריצות שלטונית, אשר רמסו בשרירותן את ההמונים העומדים מולם, העולם המודרני מאפשר בדרך כלל מציאות שלווה בהרבה. כתוצאה מכך נקלעה הספרות למשבר, מכיוון שחלק מהיסוד שעליו הושתת הרומן עורער. יציבות חייו של האדם הצריכה ביטוי חדש למאבקו, והכוחות החיצוניים היו מאיימים פחות בעולם נוח יותר.
הספרות המודרניסטית עברה לתיאור מצוקה נפשית ופנימית, מזרם התודעה – שהרומנים של וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס נמנים עליו – ועד לרומנים של קפקא, המתארים עולם שבו השדים הפנימיים והחיצוניים יוצאים אלה עם אלה במחול. חלק אחר, עכשווי וקל יותר לקריאה, פותר את בעיית הקונפליקט של הרומן המודרני באמצעות יצירת מציאות לוחצת, היסטורית או חלופית, אפוקליפטית או פוסט אפוקליפטית, המאפשרת לגיבור לעמוד בפני כוחות איומים וגדולים ממנו.
הספרות המודרנית ממשיכה בהעמדת הגיבור המורד במרכזה, אך נזקקת למציאות אכזרית וחסרת רחמים שמולה יתמודד. כך נוצרו סדרות נוער כ"משחקי הרעב" וה"רץ במבוך" וספרי מבוגרים כ"הדרך" ו"עשן". ברוב ספרי הז'אנר עומד הגיבור הבודד, בדרך כלל נער בראשית התבגרותו, מול מצבים איומים, ומצליח להביא לשינוי מסוים – ללא סוף טוב מובהק – במחיר כבד. החידוש שבחלק מהספרים הללו (כדוגמת החלק החשוב ביצירתו של פיליפ פולמן) הוא ברע שיש ללחום בו – העולם הנוצרי והכוח שהוא מפעיל על האדם הפשוט.
ספרו של וילטה פונה למבוגרים ועוסק בקשר שבין פוליטיקה ודת: הוא בוחן את עוצמת הסכנה והשחיתות שבשלטון דתי ופוליטי, הרואה את עצמו נעלה מוסרית על המוני העם; ומהווה בחינה חריפה ורדיקלית מצד אדם נוצרי של הסכנה והצביעות שבכנסייה. "עשן" הוא ביטוי ספרותי עז למשבר המערב, הבוחן את יסודותיו ומעמיד את החילון – ולא את הנצרות והדת – ככוח המניע של ההתפתחות והתרבות המודרנית.
בין שירה לפרוזה
אילו לספרים – כמו לדמויות בספר והרגשות המתוארים בהם – היה עשן, הספר היה ממלא אותי בפיח. לא יכולתי להניח אותו, גם כאשר הקריאה הייתה קשה עד עינוי הנפש. וילטה לא חס על קוראיו ובוודאי שלא על הדמויות שהוא מתאר. בלשון אלגנטית ואינטנסיבית, עשירה בדימויים ומטפורות מדויקות העומדות על סיפה של השירה ועדיין נקראים כפרוזה יפהפייה, מתאר וילטה את החושך החיצוני והפנימי האופף את האדם.
הניגוד שבין בוהק השפה ובין האפלה שהיא מתארת הוא חלק מקסמו של הספר. זהו גם מקצת שבחו של המתרגם שי אשל, שהצליח להעביר לעברית את דקויות השפה של המקור וכמה מבחירות התרגום שלו מעידות על יצירתיות ועידון. האכזריות בספר והעיוורון של הדמויות בו, המנסות לכפות את האידאלים שלהן על המציאות, ללא חמלה על הקרבנות שהיא תובעת מהם, היא אתגר לא קל לקורא. מי שיבחר לקרוא את הספר ירגיש קצת כמו המעשנים או המכורים לעשן המתוארים בספר: כאב צורב, משחיר ריאות ולב אך מענג.
עשן
דן וילטה
מאנגלית: שי אשל
מודן, 2018, 484 עמ'
