"לא יכולה לחיות במרירות, אני פייטרית ותמיד הייתי"

את דנה ברגר פגשתי בפעם האחרונה בנסיבות מצערות, בהלוויה של מוזיקאי מוכשר וחבר משותף, אמיר קרטס ז"ל. עשרים ומשהו שנים אחרי הסצנה של הרוק התל־אביבי של סוף שנות התשעים, נפגשנו כל החבר'ה בבית הקברות. אודה ואתוודה שחששתי מהמפגש המחודש. המון זמן לא ראיתי את האנשים שאיתם נשמתי וחייתי מוזיקה: בשלב מסוים חתכתי לחפש רוחניות, והשארתי את הכול מאחוריי. בדיעבד התברר שדווקא בית קברות הוא המקום האידיאלי למפגש מחודש. אף אחד לא מתייפייף, מתבלט, ממהר להתגאות.

גם הפעם קצת חששתי מהמפגש עם ברגר. היא גדולה ממני בכמה שנים, וכאשר הייתה בשיא ההצלחה שלה קינאתי בה. אחרי שיחה שנמשכת כמעט שעתיים, אני מבינה שהקנאה שלי מוצדקת עד היום. כי ברגר חיה את החלום שלי, זה שאף פעם לא היה לי האומץ ללכת איתו עד הסוף. היא אחת הנשים הבודדות שמתחזקות קריירה מצליחה במוזיקה הישראלית לאורך כל כך הרבה שנים. היא עדיין מתפרנסת ממוזיקה, והיא אישה עסוקה מאוד. עסוקה – אבל גם נינוחה. "המוטו שלי בחיים הוא לחיות בשמחה", היא אומרת בחיוך בזמן שהיא מכינה לי קפה, "כך חונכתי בבית. אמא היא דור שני לניצולי שואה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת חמש וגדלתי רק עם אמא שלימדה אותי שחיים בשמחה כי אין דרך אחרת. זה היה קצת קיצוני, מין תיקון למה שהסבים עברו בשואה – אבל המסר היה שהחיים יפים, ואסור להיות עצובים או חלשים".

נשמע כמו מסר מעולה.
"זה מקסים. מאוד עוזר לי בחיים המוטו של 'לראות את חצי הכוס המלאה', להיות אופטימית זה בדי־אן־איי שלי. אין לי ספק שזה עזר לבריאות הנפשית שלי, אבל הצד הפחות טוב הוא שאתה כל הזמן בהחזקה – אסור לך להיות עצוב, וזה כבר לא טבעי. עם השנים למדתי לאזן. הבנתי שיש עוד צבעים של רגשות. אבל בגדול אני חושבת שזה מקום נכון לכוון אליו.

"אחרי הגירושין של הוריי, אבא שלי הקים משפחה חדשה ונולדו לו שלושה ילדים. בהתחלה כעסתי עליו. היום זו נורמה להתגרש, אז היינו רק אחד או שניים בכיתה. אבל בגיל 21 הצלחתי לסלוח לו, הבנתי את המניעים שלו וכיבדתי את ההחלטה שעשה. ואז הרווחתי את המשפחה הגדולה שאף פעם לא הייתה לי. אני בקשר מאוד טוב איתם. חזרנו עכשיו מטיול בפריז, מתנה ליומולדת שלנו – אבא, אחותי עמליה ואני".

את התמונות של הילדים שלה היא מציגה לי בגאווה בלתי מוסווית. ליה (16) לומדת במגמת משחק בבית הספר לאומנויות בירושלים, גור אריה (8) לומד יום בשבוע במסגרת שמשלבת חילונים, דתיים וערבים בנוסף לבית הספר הרגיל. הם גרים במושב בהרי ירושלים, בבית מקסים שפונה לחורש טבעי. כשאני שואלת אותה על המחיר שגבה ממנה הפרסום, אני מבינה את הבחירה שלה לחיות בבועה הזו.

"זה קרה לי בגיל מאוד צעיר. איך שהשתחררתי מהצבא הייתה לי הופעה ראשונה של להקת 'בלגן' ברוקסן, ולמחרת הייתי מרוחה על השער של העיתון. במקביל שודרה 'עניין של זמן' והיה רק ערוץ אחד. התפרסמתי מאוד בגיל די צעיר, אבל אני חיה עם זה בשלום כי אני לא עושה מזה עניין. נראה לי שבארץ מחיר הפרסום קטן יותר מאשר בחו"ל, שם יש הרבה שמתאבדים. פה אם אתה חושב שאתה איזה רוק־סטאר אתה סתם חי בסרט. אבל אולי לא סתם אני גרה פה בבועה, זה עוזר לי להיות אמא של ליה וגור".

את יודעת שקראת לבן שלך בשם של מתנחל.
"אני יודעת שזה שם של דוסים. מצדי שיתנחל בשמחה, מה שירצה, אני תמיד אתמוך בו. כשהוא נולד ידענו שאנחנו רוצים לקרוא לו גור. אבל אז, לפני הברית, אבא שלי ודודה של עדי (בעלה של ברגר, ש"ר) התקשרו ואמרו שזה שם מקסים, אבל שכדאי להוסיף לו שם שיאזן, כי גור מסמל משהו קטנצ'יק. אז הוספנו את האריה".

"התפרסמתי מאוד בגיל די צעיר, אבל אני חיה עם זה בשלום כי אני לא עושה מזה עניין. נראה לי שבארץ מחיר הפרסום קטן יותר מאשר בחו"ל. פה אם אתה חושב שאתה איזה רוק־סטאר אתה סתם חי בסרט"

ימימה ואני

ניכר שברגר שומרת על עצמה – היא לא מעשנת ולא שותה. היא אדם אופטימי ובריא בנפשו, נמצאת במודעות מלאה ובהקשבה פנימה, ותמיד ממשיכה לחפש. "אני תמיד מחזיקה מעצמי לא שייכת", היא אומרת, "אבל הילדים ריככו את זה ועזרו לי להתחבר לחיבוק של הקהילה. כל קבוצה שהופכת להיות בעלת מטרות משותפות מלחיצה אותי. אני תמיד עם רגל אחת בחוץ. מטריד אותי העניין הזה של העדר – שכולם עושים בלי לחשוב, כי ככה עושים. זה ברור שאני כן בעדר, הרי מספיק שאלך לסופר־פארם ואקנה קרם לחות. אבל אני אוהבת את העובדה שאני מתבוננת, מחפשת, וגם מכוונת את הילדים להתבוננות הזאת".

את עדי שרון, בעלה, היא פגשה בהופעות שלה. הוא היה התאורן. "אנחנו 18 שנה יחד, זה ממש לא צחוק. בתור ילדים להורים גרושים אנחנו יודעים עד כמה זה לא מובן מאליו. אני תמיד אומרת בהופעות שכל יום זה נס. זה כל כך לא מובן מאליו. זה משהו שאני עובדת עליו ביומיום, כמו שעובדים בשביל הדברים שחשובים לך. בעבר גם עשינו טיפול זוגי, אין כזה קסם שנשארים יחד בלי לעבוד. ולראיה, כולם מתגרשים מסביב.

"אנחנו גם יוצרים מוזיקה ביחד. עדי עושה מוזיקה אלקטרונית אקספרימנטלית משובחת כבר המון שנים. עכשיו הוא הולך להוציא את זה לעולם, ויש לנו פרויקט משותף שאני שרה גם בעברית וגם באנגלית על המוזיקה שלו – זה נקרא די־אן־איי. אנחנו עדיין עובדים יחד בהופעות שלי שבהן הוא עושה תאורה, או סאונד בהופעות קטנות יותר".

ואיך זה לעבוד יחד?
"לפעמים הכי כיף בעולם ולפעמים על הפנים. זה נחמד לצאת בערב ביחד עם האיש שלי. אני גם הכי מעריכה את דעתו והוא הכי טוב בעיניי בתחום. אבל לפעמים זה על הפנים כי צריך את המרחב, את השקט, או כי בדיוק רבנו באותו בוקר והייתי מעדיפה להתנתק. אבל יש לי ערבים לחוד, ולו יש עבודה עם אמנים שהוא עושה להם תאורה כמו שלום חנוך, 'איפה הילד' ויובל דיין. אנחנו יודעים לתת זה לזה את המרחב, ולדעתי זה אחד הסודות של זוגיות ארוכת שנים – לתת אחד לשני מקום. המתנה והברכה שלנו זה היכולת שלו לתת לי לרקוד את הריקוד שלי בחיים האלו. הוא מספיק בטוח במקום שלו כדי לפרגן לשלי".

מה שם המשפחה של הילדים?
"כולנו שינינו לברגר־שרון, יש לכולנו, כולל לעדי, את שני השמות שלנו".

גדלת בבית מסורתי?
"הלכנו לבית הכנסת בשכונה בירושלים ביום כיפור ובראש השנה. אז כולם היו באים, לא משנה אם אתה דתי או לא. היום זה פחות בנורמה. אבל הסבים שלי שמרו שבת, צמו ביום כיפור, ניקו לפסח. הדור השני כבר היו חילונים גמורים. אני זכיתי ללמוד אצל ימימה אביטל ז"ל בגיל 19 וחצי, חברים שלי הלכו וזה עניין אותי. הייתי בגיל שהדברים שאתה לומד נטמעים בך. אני לא מתרגלת את זה אבל זה נכנס למי שאני. אני מאמינה שיש מה ללמוד וששום דבר הוא לא סתם".

איך את עם אלוקים?
"אני מאמינה שיש בעולם יותר ממה שרואים. פחות מתחברת לדת, אבל אני רואה את חשיבות השימור של הסיפור של העם שלנו. זה מעניין שדווקא אנשים שעוברים לקהילות יהודיות בחו"ל פתאום מתחברים לדת ומתחזקים. אנחנו בארץ לוקחים את הכול כמובן מאליו. יש לי בעיה עם המחיר שזה דורש מאיתנו – את החיים של הילדים שלנו. החיים מבחינתי יותר חשובים מההיסטוריה. אבל אני מודה שאני לא מספיק מבינה בסכסוך העצוב שלנו, ויודעת שהוא מאוד מורכב. הייתי רוצה להעמיק ולדעת יותר. אני נאחזת בחיים שלי כדי לא להשתגע, כי אנו חיים במציאות קשוחה ובמובן מסוים כולנו טומנים את הראש בחול רק בשביל להיות מסוגלים לחיות את חיינו".

ואם ילמדו את הילדים בבית הספר הממלכתי מה זה סידור תפילה? איך תרגישי?
"זו שאלה מורכבת כי אנו חיים בתקופה של הדתה. כל פעם שיש לימוד של נושא דתי בבית ספר חילוני זה מאוד מקפיץ וישר יש מיילים בקבוצות של ההורים. אז הגבול הוא מאוד עדין בין ללמד את ההיסטוריה של העם היהודי, לבין ללמד להלל את השם. אני אישית רואה את היופי בלקדש את כל האלמנטים של החיים. יחד עם זאת למי שלא מאמין נוצר קונפליקט בלימוד התפילה, כי ההורים אומרים שאין אלוקים ובבית הספר מלמדים שיש. אולי זה נכון שזו תהיה בחירה אישית של ההורים. בבית הספר זה עלול לעורר אנטגוניזם, ובצדק.

"אבל העיקר זה 'חיה ותן לחיות'. זה מעל הכול, במיוחד במדינה כמו שלנו שמורכבת מפאזל של כל כך הרבה גוונים. אם רק היה אפשר לעשות קורסים מודרכים בזה, ושזה לא יהיה רק פוסטר במסדרון של 'כבד את השונה'. למה בעצם קשה לנו כל כך לכבד את מי שחושב אחרת מאיתנו? באו לפה משפחה של דוסים, וחברות שלי, שהן נשים נאורות ורגישות לזולת, ישר נלחצו. קלטתי שזה טבע האדם שמפחד מכל דבר ששונה ממנו. חייבים לעבוד על הטבע הזה. יש להן תחושה שהדת משתלטת, שלא ייתנו לנו להיות חילונים במדינה שלנו. אני פחות מרגישה את זה ובאמת דפקתי בדלת שלהם ואמרתי להם 'ברוכים הבאים'".

בלי מסכות

תעשיית המוזיקה השתנתה לבלי הכר בעשורים האחרונים. ברגר חוותה את השינוי על בשרה. היא הייתה מהאחרונות שהקליטו באולפן על סרט אנלוגי (השיטה שהשתמשו בה טרום ימי המחשב) ונאלצה לעשות את המעבר בין אמן שחתום בחברת תקליטים, ליזם ומפיק עצמאי ששם את הכסף בעצמו. המעבר הזה לא היה קל – ממקום שבו לא צריך לדאוג לדבר, להפוך לאמנית שחייבת להבין ולחלוש על כל תחומי היצירה, השיווק, הניהול, הניו־מדיה, ההפקה, החוזים וכמובן הכסף.

"היו הרבה שנים שבהן הייתי על התפר בין להיות אמנית חתומה לעצמאית. היה לי כל כך מוזר שפתאום אני צריכה לממן לעצמי את המוזיקה שלי. עשרים ומשהו שנה מאז שאלבום הבכורה שלי יצא (1994) והייתי רגילה לא לשים שקל. הייתי רק באה וכותבת שירים ושרה. בהתחלה לא הבנתי איך אקח את הכסף שמיועד לקנות אוכל בסופר, ואשים אותו על המוזיקה שלי. אבל הבנתי את המציאות שהשתנתה – הדיסק מת ולא היה מוצר למכור.

"חברות התקליטים פנו לכל האמנים והציעו שותפות שווה בכל ערוצי הפרנסה – הופעות, מכירות ותמלוגים. האמנים החדשים של זמננו כבר נולדים לתוך המציאות הזאת, אז קל להם יותר לקבל את זה. הם לא חוו משהו אחר. אבל יש אמנים כמוני שלא היו מסוגלים לעשות את המעבר הזה ולתת חצי ממה שהם מרוויחים על כל הופעה. אז נשארתי לבד והייתה לי חרדה מאוד גדולה, לא ידעתי איך אני אצלח את השינוי. לאט־לאט הבנתי שזה העסק שלי כבר 25 שנה, וכמו ששף משקיע כסף במסעדה שלו, כך גם אני אשקיע כסף מההופעות בהקלטות, כדי שיהיו עוד הופעות וכן הלאה.

"מהרגע שהחלטתי, אני ממש עפה על זה. גם בזכות ההדסטארט שעשיתי לפני שנה וחצי ושבעזרתו הוצאתי את האלבום העשירי שלי, 'ימים צפופים'. ברגע שהפסקתי לחשוש זאת הייתה חגיגה גדולה. גייסתי יותר מהסכום שביקשתי ואפילו שיתפתי את הקהילות בארה"ב כשהייתי שם בהופעות. זה מאוד חיזק לי את הקשר עם הקהל. בזכות התמורות מצאתי את עצמי בסלון של בתים של אנשים שחיים עם המוזיקה שלי מגיל 15 – וזכיתי להכיר אותם מקרוב".

זו לא פדיחה?
"זה באמת לא מתאים לכל אחד, אבל אני מאוד אוהבת את שבירת הדיסטנס הזאת, אפילו יותר מלעמוד על במה גדולה כשכל הקהל זה כמו פלקט, כאילו אני בסרט עם עצמי. אני בן אדם שעושה את הכול בשביל חיבוקים ומעדיפה לראות את העיניים של מי שעומד מולי. זה לוקח שנים, ללמוד על עצמך. פתאום אני מוצאת את עצמי הכי נהנית בהופעות לבד עם הגיטרה. זאת ההופעה שאני מרגישה שאני הכי טובה בה".

את לא מרגישה חשופה מדי?
"פעם התחבאתי מאחורי המון מסכות – של הגיטריסט המיוסר, העשן, התאורה, ואני הייתי איזה דמיון של עצמי. והיום אני לא צריכה את כל זה – זה רק אני עם השירים והסיפורים והקהל".

היא אוהבת להופיע ומופיעה המון. רק בשבוע שבו אנחנו מדברות יש לה ארבע הופעות. היא גם יוצרת בפוריות מעוררת התפעלות: עשרה אלבומים (וה־11 בדרך) זה לא דבר של מה בכך.

מה הסוד שלך? איך שימרת את הקריירה בזמן שאחרות שהתחילו איתך דעכו?
"אני פייטרית ותמיד הייתי, ואני גם לא יכולה לשקוע בתסכול יותר מיום, לא יכולה לחיות במרירות".

אין לך חוסר ביטחון?
"ברור שיש. יש ימים שאני מרגישה שכל השירים שלי על הפנים, שאני לא אצליח לכתוב יותר כלום, שאין לי באמת מה להגיד. זה חלק מהעניין. יש לי מחשבות על ההתבגרות, זה מוזר לי שאני ילדה בת 48. לפעמים אני גם מרגישה לא רלוונטית, אפילו ברדיו שפחות משמיעים מפעם. אבל אני לא נותנת לפחדים האלו לנהל אותי".

"אני בן אדם שעושה את הכול בשביל חיבוקים ומעדיפה לראות את העיניים של מי שעומד מולי. זה לוקח שנים, ללמוד על עצמך. פתאום אני מוצאת את עצמי הכי נהנית בהופעות לבד עם הגיטרה. זאת ההופעה שאני מרגישה שאני הכי טובה בה"

ניסוי בבני אדם

ובכל זאת בצעד לא שגרתי היא החליטה להשתתף בתוכנית הריאליטי "הישרדות". "עשיתי את זה קודם כול בשביל הפרנסה", היא מודה, "הם הציעו לי סכום שלא יכולתי לוותר עליו. לא הייתי עושה את זה אם לא. זה היה קיצוני".

מאוד הפתיע אותי שהלכת על זה.
"זאת גם אחת הסיבות שעשיתי את זה. אני בכלל לא רואה את התוכניות האלו, אבל הייתי במשבר גיל הארבעים ורציתי לעשות משהו שהוא מחוץ לקופסה. הדבר הכי טוב שיצא לי מזה, חוץ מהכסף שכבר נשתה עד היום, הוא שנזכרתי מה באמת הכי חשוב לי, ומי אני, ומה אני לא צריכה בחיי. זה עזר לי מאוד לא לרצות דברים שאין לי. להיזכר שהייעוד שלי בעולם הוא לעשות מוזיקה. אבל זה ממש לא היה שווה את הכסף. זה היה נורא מבחינה נפשית, כי ההישרדות עצמה – הרעב וכולי – זה בכלל לא קשה. אבל הניסוי הזה בבני אדם הוא כל כך אכזרי שיכולתי בהחלט למנוע את זה מעצמי".

לא היה לך רגע שאמרת: די, אני עפה מפה?
"לא יכולתי. היו לי את הגבולות שלי כשאכלו ג'וקים ואני לא הסכמתי. כולם עשו לי את המוות, השפילו איתי והלבינו את פניי – החברים לקבוצה, ההפקה – הם היו מאוד קשים איתי. אבל הם לא הצליחו להוציא אותי מעצמי, בסך הכול הייתי חזקה ולא הפכתי להיות בן אדם שאני לא. שרדתי כמעט עד הסוף והייתי המושבעת האחרונה, כי מאוד לא רציתי להגיע לווילה שמצלמים בה 24/7 כמו 'האח הגדול' – בלי האתגר ובלי להיות בטבע. היה לי מאוד חשוב להישאר על האי ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להישאר שם כמה שיותר. כשהגעתי לווילה כבר לא צילמו שם כי זה היה הסוף של המשחק".

מה היה עם הילדים?
"עשיתי הכנה גדולה מאוד – הלכתי לפסיכולוגית להתייעץ איך לעשות את זה הכי נכון. עשיתי להם שיחות, כתבתי 50 מכתבים לכל ילד שיהיה לו כל ערב לפני השינה. צילמתי וידאו לכל ערב שבת. עבדתי בזה. ברור שהיו רגעים קשים והם התגעגעו, אבל אני הלכתי כמו חיילת – לעבוד. המחיר ששילמתי היה כשחזרתי הביתה. התפרקתי לגמרי כי התחרטתי, התביישתי והתבאסתי על עצמי – הייתי בסוג של פוסט טראומה ולקח לי חודשיים בערך לאסוף את עצמי. זה לא היה שווה את זה אבל הייתי צריכה את הכאפה של הישרדות כדי לזכור מה חשוב לי".

וכשהתוכנית הוקרנה איך הילדים הגיבו?
"הילדים שלי בריאים בנפשם בנוגע לפרסום שלי כי הם נולדו לתוך המציאות הזאת. זה לא ממש מעניין אותם. הם ראו קצת אבל לא התרגשו ולא עקבו עד הסוף".

איך הגיבו בברנז'ה?
"לא יודעת, אני לא שם, לא חיה את זה מגיל עשרים. אני כאן בבועה שלי ולא מעניין אותי מה הם חושבים".

"המחיר ששילמתי על הישרדות היה כשחזרתי הביתה. התפרקתי לגמרי כי התחרטתי, התביישתי והתבאסתי על עצמי – הייתי בסוג של פוסט טראומה ולקח לי חודשיים בערך לאסוף את עצמי. זה לא היה שווה את זה אבל הייתי צריכה את הכאפה של הישרדות כדי לזכור מה חשוב לי"

דיברנו הרבה על המוזיקה, מה לגבי משחק? גם זה היה חלק מחייך.
"אני משחקת כשמציעים לי, אבל אני לא חיה את עולם המשחק, אני לא הולכת לאודישנים. אני לא עובדת בזה אז מן הסתם זה פחות נוכח בחיי. אני אוהבת לשחק אבל אי אפשר הכול".

אני מבקשת ללמוד ממנה איך כותבים כל כך הרבה שירים, כי באמת יש לה קצב מפעים של יצירה. "כשהילדים היו קטנים, במשך כמעט עשור, לא כתבתי מילה ורק הלחנתי טקסטים של חברים מוכשרים כמו צרויה להב ודן תורן. הרגשתי שאין לי על מה לכתוב, שלא מעניין אותי להתעסק בכתיבה על שניצלים או על זחילה. באותם ימים גם למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה".

איך זה קשור לדרך שלך?
"זה תמיד היה חלום שלי, ואחרי שעברנו טיפול זוגי הרגשתי שאני רוצה להגשים אותו. לא סיימתי את הלימודים – זה היה קשה מדי. היו לי שני ילדים קטנים וחזרתי מהופעות באמצע הלילה. אבל מאוד נהניתי, ובזכות זה התחלתי ללמד כתיבה".

איך זה קרה?
"בלימודים שמתי לב שהכול מאוד תיאורטי, לא מול אנשים. חברה טובה אמרה לי 'אל תקטרי. לכי תתנדבי. תמציאי משהו'. אז המצאתי סדנת כתיבה והתנדבתי במין פיילוט בעמותת 'רוח נשית' לנשים נפגעות אלימות. בסוף הסדנה עשינו הופעה וכל הנשים עלו לשיר את השירים שנכתבו במהלך הסדנה. אני ממש עפתי מזה. זה היה הגשמה וחיבור של כל החלומות שלי יחד, כי זה תרפויטי, מסע נפשי ויצירה יחד. מאז כבר שמונה שנים שאני מלמדת בכל מיני מסגרות. דרך הסדנאות האלו התחלתי לחזור לכתוב טקסטים, כי אני לא יכולה לדרוש מאחרים ולא מעצמי. התחלתי להיות ממש מ"כית עם עצמי ולקבוע לעצמי ביומן סשן כתיבה. חייבים לפנות לזה זמן ואפילו מקום פיזי מחוץ לבית".

את עושה הופעות התנדבות?
"תמיד. נדיר שאני אומרת 'לא' כשמבקשים".

הרבה מוזיקאים מתעסקים בטקסטים יהודיים לאחרונה. נגעת בזה?
"אני מלמדת ב'מקורוק' – סדנאות לנוער שבהן לוקחים זמרים רוקיסטים כמו אריאל הורוביץ, אפרת גוש, ירמי קפלן, חמי רודנר, עלמה זהר ומצמידים אותם למורה לתנ"ך צעיר ומהפכן, ומלמדים לכתוב בהשראת המקורות. בסוף יש הופעה גדולה של הלהקות שמתקבלות. לומדים מדרש וכותבים ממנו שיר. אחרי שלמדנו את הסיפור על אמנון ותמר כתבתי שיר שנקרא 'קומי לכי', והוא מופיע באלבומי האחרון".

החודש תארח ברגר את קורין אלאל בהופעה בתיאטרון החאן. "זה ליין של מופעים אקוסטיים שבהם כל אמן מארח אמן אחר שהוא אוהב. לארח את קורין אלאל זה תענוג גדול. היא מדהימה וזה כל כך כיף לעמוד איתה על במה ולשיר יחד 'אנחנו זן נדיר'".

מה הלאה, מה החלום?
"אין לי איזה יעד אחר או מפתיע, רק להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. אני מאוד שמחה וגאה במה שיש לי, אני אוהבת את מה שאני עושה ונהנית מזה – אני חיה את החלום שלי".