כאשר נפתחה תערוכת התצלומים הבינלאומית הנודדת שלו, "Writing with Light", בגלריה לאמנות מודרנית בצ'ונגצ'ינג, ביקשו המארחים מזיו קורן לצלם את ההרצאה שלו ולהעביר אותה בשידור חי ברשת החברתית הסינית המשגשגת וויצ'אט. קורן לא התנגד, אבל לא ציפה למה שקרה בהמשך: יותר מחצי מיליון סינים צפו און־ליין בהרצאתו של הצלם הישראלי המצליח. "זה היה מדהים", הוא נזכר בחיוך, "אי אפשר לתפוס בכלל את המספר הזה".
הנתון המרשים הזה אולי מפתיע, אבל ההצלחה הבינלאומית של קורן היא לא עניין חדש. הוא היה רק בן 24 כאשר זכה בפרס בינלאומי יוקרתי ראשון על צילום שלו מהפיגוע בקו 5 בתל־אביב. מאז הספיק לזכות בכשלושים פרסים בינלאומיים נוספים, ולצלם עבור המגזינים הנחשבים בעולם.
אבל לפני הכול קורן (48) הוא צלם ישראלי ושועל קרבות ותיק. כבר כמעט שלושים שנה שהוא מתלווה לכוחות הביטחון בפעילות שוטפת ובמבצעים מיוחדים, וזוכה לקבל הצצות נדירות אל כמה מהסודות השמורים ביותר של מערכת הביטחון הישראלית – מצה"ל ועד גופי המודיעין.
אנחנו נפגשים יומיים לפני השקת תערוכת היחיד החדשה שלו "תמונת מצב", שתמונותיה נלקחו מתוך ספר משותף לו ולעיתונאי יואב לימור, הנושא את אותו שם. התמונות של קורן חושפות – דרך עדשת המצלמה שלו – מבצעים, אימונים וגם רגעים אנושיים שמרכיבים את הפסיפס שממנו עשוי צבא ההגנה לישראל.
איך התקבלה ההחלטה להוציא את הספר הזה?
"אני ויואב לימור מכירים כבר עשרים שנה ועובדים יחד באינטנסיביות בעשור האחרון ב'ישראל היום' בכל מה שקשור בצבא ובביטחון. לפני כשנה היינו יחד בסיור מיוחד עם השב"כ בחברון, ובדרך חזרה אמרנו שלקראת שבעים שנה למדינה, הגיע הזמן לעשות פרויקט משמעותי שינציח את העבודה המשותפת שלנו, לא רק בכתבות בעיתונים, אלא בספר.
"ניסינו לפרמט ולתפור את זה נכון, כי זה לא ספר היסטוריה וזה גם לא 'יום בחייהן' של יחידות צה"ל השונות. המטרה הייתה למצוא את חוט השני של הפרויקט הזה תחת הכותרת של 'צה"ל כאן ועכשיו, תפיסת הביטחון ב־2018', ולהביא מוצר שיהיה בו משהו מחדש: גם ברמה הטקסטואלית וגם כמובן ברמה הוויזואלית. במקביל באנו לדובר צה"ל עם רשימת דרישות של דברים שרצינו לצלם ולכתוב. חילקנו את הספר ל־11 פרקים ויצאנו לדרך.
"כבר בדרך קיבלנו את ה'אוקיי' ממנכ"ל זמורה־ביתן, ובמקביל התחלנו לעבוד עם הוצאת 'גפן', שמתמחה בהוצאת ספרים באנגלית, כך שבפועל עבדנו על שני ספרים במקביל. 'תמונת מצב' בעברית ו'snapshot' באנגלית לקהל האמריקני, שהוא ספר קצת יותר גדול ומכיל יותר תמונות".
אחד הדברים המדהימים בעיניי בספר הוא הגישה המלאה שקיבלת לצלם את היחידות הסודיות ביותר או במהלך מבצעים רגישים.
"למעשה, מהיום שאני מחזיק מצלמה אני מתעסק בנושאים של צבא וביטחון. אני עצמי התחלתי את השירות שלי כצלם צבאי, ובהמשך כאזרח זה הנושא שהתמקדתי בו – גם מהפן האזרחי כמו בנושא של פיגועים, וגם מהפן הצבאי של מבצעים ומלחמות. במהלך השנים האלו נוצר קשר הדוק עם מערכת הביטחון, שאפשר לי להצטרף ולעשות דברים טיפה יותר עמוקים עם חלק מיחידות הצבא.
"לקראת הספר הזה פנינו לדובר צה"ל ואמרנו לו שהספר הזה יֵצא בכל מקרה – עם עזרה או בלעדיה, ולכן אנחנו חושבים שראוי שגם יחידות סודיות שלא נחשפו עד היום יקבלו ייצוג הולם. ממש הגשנו לו רשימת משאלות של כל המקומות שאנחנו רוצים לקבל גישה אליהם".
טרקטור במקום מכונית מרוץ
הנחישות של קורן ולימור עשתה את שלה, וכך נחשפות לראשונה בספר יחידות העילית סיירת מטכ"ל ושלדג בסדרת תמונות מרהיבה. גם מטוס ה־F35 מקבל חשיפה רחבה יחסית לזו שזכה לה בעבר. הטכנולוגיה שהתקדמה מאוד בשנים האחרונות הקלה על עבודתו של קורן. "לפני כמה שנים עבדתי על פיתוח של מצלמת אינפרא־אדום שתסייע לי בצילומי לילה, אחר כך זנחתי את זה לטובת מגבר אור הכוכבים. אבל המצלמות של היום למעשה מאפשרות צילומי לילה באיכות מעולה. המשמעות היא שאני יכול לצלם היום תמונות שבעבר טכנית פשוט לא הייתי יכול לצלם".
פרק נוסף בספר מוקדש לחשיפתן של יחידות הסייבר. "זה היה אתגר שונה ומשהו שמעולם לא עשיתי בעבר. כאן לא היו צילומי אקשן אופייניים ליחידות שדה, שאני מכיר היטב, אבל פתחו בפנינו את הדלתות של יחידת הלוויינים באגף המודיעין, ומה שגילינו שם נראה כאילו הוא לקוח מהעתיד: חדר מלא במסכים וכל מי שנמצא בתוכו לבוש בסרבלים מיוחדים. זה היה מרשים מאוד".
חשיפתן של היחידות הסודיות של צה"ל לראשונה במסגרת הספר והתערוכה היא הישג מרשים לכל הדעות, אבל קורן, שמגדיר את עצמו כ"רץ למרחקים ארוכים", תמיד ידע שהכול עניין של זמן. "גם בעבר זה היה ככה", הוא אומר, "מרגע שביקשתי לצלם את השייטת ועד הרגע שקיבלתי את האישור מדובר צה"ל חלפו חמש שנים. אחר כך ליוויתי אותם באופן צמוד תקופה ממושכת. אז אני יודע שדברים לוקחים זמן, אבל בסוף הם קורים.
"כדי לפלס דרך אנחנו משתמשים בטרקטור ולא במכונית מירוץ, וכך אני עובד. אני יודע שבסוף אצליח לצלם את מה שאני רוצה. אני נמצא היום במקום שבו פחות מעניין אותי לצלם במקומות או במצבים שאחרים היו בהם. אני רוצה להיות פורץ דרך, להיות הראשון שכף רגלו דורכת במקום מסוים".
ומה המקום הבא שכף רגלך תהיה הראשונה לדרוך בו?
"בכל מה שנוגע לצה"ל רב הנסתר על הגלוי. תמיד יש עוד מה לחשוף ותמיד יש לאן לשאוף. גם במקרה של יחידות שכבר צילמתי, כמו השייטת, נחשף רק פרומיל מתוך היכולות שלה ומה שהיא עושה. אני כמובן צריך תמיד להיזהר גם בענייני צנזורה, אז אני הולך על הקו הדק הזה".
אתה מלווה את היחידות למבצעים מורכבים, לעימותים וחשוף למראות קשים. אתה מושפע במהלך הצילום או שהמצלמה מגנה עליך?
"מי שחושב שהמצלמה מגנה על הצלמים לא יודע איך הדברים עובדים. כשאתה בשטח אתה לא רואה רק את המראות אלא גם שומע קולות, מריח ריחות. זו חוויה אחרת לגמרי מאשר זו של הקורא שמקבל רק תמונה. אז ברור שזה נוגע וברור שכל הדברים שראיתי שרטו אותי. אני תמיד אומר שהיה לי קל יותר, בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני למשל, להיות צלם זר, להיות בלי שיוך לשום צד.
"ובכל זאת, אני לרוב כן מצליח לשמור על מקצועיות ולדעת מה העבודה שלי ומה המטרות שאני רוצה להשיג בזמן הצילום".
ועדיין, זכור לך מקרה שטלטל אותך במיוחד?
"תקופת הפיגועים בתל אביב. בפרק זמן קצר יחסית היו כמה פיגועים ברדיוס של 2־3 קילומטרים מהבית שלי. אז אלו לא רק מראות הזוועה, זו גם דאגה לבית, למשפחה".
ספרם של קורן ולימור לא עוסק רק ביחידות חשאיות ומבצעים מסוכנים. פרק שלם בו, תחת הכותרת "הצלת נפשות – המלאכים מישראל", עוסק בפעולות ההומניטריות של צה"ל בארץ ומחוץ לגבולות המדינה. "נסענו למרפאה ברמת הגולן, וראינו מחזות סוריאליסטיים ממש, כמו חיילת שמחלקת סופגניות לילדים סורים", הוא נזכר. תמונות מרגשות אחרות בספר צולמו כאשר קורן התלווה למשלחת הישראלית שיצאה להאיטי, לאחר רעידת האדמה שפקדה את המדינה בשנת 2010 וגבתה את חייהם של יותר מ־200 אלף בני אדם.
שני פרקים אחרים בספר עוסקים בהיבטים הסוציאליים של צה"ל ובמרקם יוצא הדופן שלו. "הצבא שלנו מאוד ייחודי בעולם, כי הוא מייצג את החברה הישראלית על כל גווניה, ולא רק אוכלוסיות מסוימות כפי שקורה בצבאות אחרים. לכן בספר מצאנו לנכון להקדיש פרק לגיוס נשים, ואחר לדת וצבא".
עולם הולך ונעלם
קורן מתגורר בתל־אביב, אב לשלוש בנות, ואל הצילום הוא הגיע בכלל במקרה. "למדתי אמנות בתיכון 'תלמה ילין'. לפני שהתגייסתי הייתי מעורב בתאונה קשה והפרופיל שלי ירד מאוד, כך שלא יכולתי להתגייס ליחידה קרבית. חיפשתי דרך לתרום בכל זאת, והגעתי עם תיק העבודות שלי למיונים של 'במחנה', לתפקיד של צלם צבאי. זה מצחיק כי היום אני יושב בוועדות של דובר צה"ל ורואה את העבודות שנערים מגישים. אין סיכוי שהייתי מקבל את עצמי.
"כבר בתקופת השירות הצבאי שלי כצלם קיבלתי הצעת עבודה מלשכת העיתונות הממשלתית, ומיד עם השחרור התחלתי לעבוד שם. נשארתי פחות משנה כי רציתי שהתמונות שלי יתפרסמו, וכשאתה מצלם לארכיון המדינה זה לא כל כך קורה. אני גם זוכר שכשהייתי מגיע לאירועים עם כל צלמי העיתונות הם היו רצים למסור את הפילם למערכת, ואני יכולתי למסור אותו גם אחרי יומיים, לא היה שום אקשן".
בהמשך עבר קורן ל"ידיעות אחרונות", בתחילה כשכיר ואז כעצמאי, ולפני עשר שנים החל לעבוד ב"ישראל היום". במקביל, הוא עובד עם סוכנות הצילומים הבינלאומית "פולאריס", ותמונותיו מתפרסמות בעיתונים הנחשבים בעולם. ניוזוויק, טיימס, ואניטי פייר, אסקוויר, שטרן, פארי מאץ', לה פיגארו, קוריירה דלה סרה הם רק חלק משמות המגזינים ששיתף איתם פעולה.
אבל למעשה לא למדת צילום מעולם?
"לא, אני אוטודידקט ומלמד את עצמי כל הזמן בכל מיני דרכים. האמת היא שתכננתי ללמוד, אבל כל פעם זה נדחה מסיבות אחרות ואז הגיע שלב שבו התחלתי ללמד ולהעביר קורסים בעצמי, והבנתי שזה משהו שכבר לא יקרה".
בסטודיו שלו יש ספרייה ענקית, גדושה בספרי צילום מרחבי העולם. "זו ההשראה שלי", הוא אומר. בנוסף לעבודה השוטפת ולפרויקטים הרבים שהוא יוזם, קורן מקדיש זמן רב להעברת הידע המקצועי שרכש. הוא מרצה בחוגים לתקשורת, בבתי ספר לצילום וגם לקהל הרחב, ומנחה סדנאות לצלמים ישראלים בחו"ל: "בכל פעם אנחנו נוסעים למקום מסקרן אחר ומצלמים שם".
קורן הוא עיתונאי בכל רמ"ח אבריו. לאורך הריאיון הוא מדבר בדאגה על התמורות שחלו בשנים האחרונות בעולם התקשורת, ועל מקצוע העיתונות שהולך ונשחק. "זו לא הערכה, זו עובדה", הוא קובע, "הניו־מדיה הולכת ותופסת את מקומה של האולד־מדיה – עיתונים ומגזינים. היום מתוך כל דולר שמושקע בפרסום בעולם, 85 סנט הולכים לפייסבוק או לגוגל. זאת אומרת שתקציב הפרסום שמגיע לעיתונים, לרדיו ולטלוויזיה עומד על 15 אחוזים בלבד. ברור שבדרך הזו התקשורת הישנה לא תוכל לשרוד. וזה עצוב, כי העיתונות היא באמת כלב השמירה של הדמוקרטיה.
"ברגע שכל אישיות ציבורית או גוף ציבורי מחליטים לפנות לציבור בלי מתווכים – בלי עיתונאים – הם מעבירים את המסר שלהם בלי שיתפתח כאן דו־ שיח אמיתי, או נכון יותר – בלי שיישאלו השאלות הקשות. וזה בעצם תפקידו של העיתונאי – לשאול את השאלות הקשות, להציג את המציאות כפי שהיא ולא לפי האינטרס של מי שרוצה להציג אותה. וזה, לצערי, עולם הולך ונעלם.
"זה מה שקורה לדוגמה עם המשטרה בשנים האחרונות. היא פונה לציבור ישירות בניו־מדיה. כביכול היא מאפשרת יותר גישה ופתוחה יותר, וכמות החומרים שהיא מפיצה גדולה יותר, אבל האיכות היא כבר עניין אחר".
ומה לגבי מעמד הצלם? הרי היום לכולם יש מצלמות ביד, בטלפונים.
"ההיבט הזה דווקא פחות מטריד אותי. הרי לא כל מי שיש לו עט ביד הוא כתב, וככה גם לא כל מי שיש לו מצלמה ביד הוא צלם".
ובכל זאת, השינוי האדיר שהתרחש ברבות השנים במקצוע שלו והצילומים הרבים שמתפרסמים ברשתות החברתיות, הם שהובילו את קורן להציג לפני ארבע שנים את תערוכת היחיד Writing with Light שמורכבת כולה מצילומים בשחור־לבן, וזוכה להצלחה רבה ברחבי העולם.
למה דווקא שחור־לבן?
"המחשבה הייתה מה מקומו של צלם מקצועי בעולם שבו כולם צלמים. רציתי ליצור איזה בידול בין צלם מקצועי לבין חובבן שמסתובב עם מצלמה ביד. אז חזרתי אחורה ולמדתי על מקורות הצילום. ואז חשבתי על אלמנט האור. כדי להיות צלם אתה צריך להבין אור ולמקסם את היכולות שלו. אור הוא מה שבעצם הופך את הצילום מאינפורמציה ויזואלית לאמנות. כשאתה מוריד את שכבת הצבע מצילום, אתה למעשה נשאר עם שני האלמנטים הכי חשובים – אור וקומפוזיציה. וכך יצאתי למעשה למסע בחיפוש אחר האור, במובן החילוני ביותר של המילה".
המסע הזה, שהיה אמור להיות קצר יחסית, ארך לבסוף ארבע שנים ובמהלכו צילם קורן בלא פחות מ־27 מדינות שונות. לחלקן הגיע במקרה, לאחרות הגיע בכוונה להשלים את הפרויקט. "התערוכה נפתחה בתל־אביב ומשם המשיכה לבנגקוק, האנוי, בורמה, סין, הודו. לרוב הפתיחות גם נסעתי בעצמי. לתערוכה נלווה גם ספר שזכה בכמה פרסים חשובים. זה כיף כי זה נולד מרעיון שלי על עולם הצילום, ואז הוא קיבל חיים משלו".
ותערוכה היא בעצם הזדמנות נדירה בשבילך לפגוש את הקהל שלך. הרי בעיתון זה לא קורה.
"זה נכון. מצד שני קשה הרבה יותר להוציא היום אנשים מהבית לתערוכה. הרי 95 אחוז מהמידע הגלוי בעולם נמצא היום בטלפון הנייד שלנו. אתה יכול לראות מהמכשיר את כל התמונות הכי טובות שצולמו בעולם ביום נתון. כך זה גם באינסטגרם. שלא תביני לא נכון, אני בעד הניו־מדיה, אין ספק שלשם העולם הולך. אבל בדרך אנחנו מאבדים דברים".
אתה בעצמך פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם?
"ודאי, גם זה חלק מהמקצוע".
אחרי כל כך הרבה שנים של הישגים עיתונאיים וצילומים מכל מקום בעולם, יש עוד משהו שאתה חולם לצלם?
"בסוף אני בנאדם מאוד פרקטי. גם היום, ערב פתיחת התערוכה שלי, יש לי פרויקטים נוספים בקנה, אחד מהם יֵצא לאור כבר בשנה הקרובה. אני לא אוהב לדבר על דברים לפני שהם קורים, זה נראה לי מצחיק. אני גם לא פנטזיונר – אני פשוט מסמן מטרות והולך עליהן, מתוך ידיעה שמתישהו – במוקדם או במאוחר – אשיג את מה שאני רוצה". 
