נכנס לנו ללב: מסרים מהברווזון המכוער

הברווזון המכוער, הנס כריסטיאן אנדרסן

סיפרה מחדש: סְטֶפַניָה לֵאוֹנַרדי־הַרְטְלִי, נוסח עברי: עטרה אופק

הקיץ כבר היה בעיצומו, חמים וניחוחי, כאשר ישבה ברווזה אחת ודגרה על ביציה בתעלת המים שבכפר, בין צמחי הסוף. שש ביצים היו שם, והברווזה ציפתה בקוצר רוח שיבקעו כבר.

עד מהרה החלו הביצים להיסדק – וחמישה ראשים צהובים וחמודים הציצו בזה אחר זה מתוך הקליפות. אמא־ברווזה לא ידעה את נפשה מרוב אושר.

אבל הביצה הכי גדולה בקן עדיין לא בקעה. אמא־ברווזה דחתה את חגיגות ההולדת וחזרה לדגור עליה בסבלנות, יום אחר יום. כאשר בקעה סוף־סוף אותה ביצה אחרונה, יצא מתוכה אפרוח גדול, אפור ומכוער מאוד – אבל אמא־ברווזה אהבה אותו בדיוק כמו את כל האחרים.

אמא־ברווזה לקחה את הקטנים לתעלה הסמוכה ולימדה אותם לשחות. בזה אחר זה קפצו הברווזונים אל מי התעלה בעקבות אמם והתחילו לשכשך בשמחה.

"הנה הדודים שלכם", אמרה אמא־ברווזה והצביעה אל קבוצת ברווזים, שצפו בהם ממרחק.

"גע, גע!" קראו הברווזונים לעברם בנימוס, כדי לברך אותם.

"כמה הוא מכוער, האחרון שבהם", אמרה ברווזה אחת, "איזו חוצפה, להסתובב איתו כך בחוץ!"

"הוא בושה לעדת הברווזים!" הדהדו אחריה הברווזים האחרים. ואמא־ברווזה מיהרה לנחם את הברווזון המכוער שלה וליטפה אותו ברוך במקורה:

"אל תקשיב, יקירי, לדברים שהם אומרים:/ היָפים בעינֵי אחד – בעיני אחֵר מכוערים./ הרי אתה חמוד, חזק, וגם שוחה היטב/ אז אל תשים אליהם לב ואל נא תתעצב".

אבל חיות החווה המשיכו להציק לברווזון המכוער בלי הרף, עד שיום אחד לא יכול היה עוד לסבול וברח מהכפר. אחרי שיטוטים רבים, מצא בריכה ובה כמה ברווזי בר, והם קיבלו את פניו בחמימות. "מה נשמע אצלכם?" שאל אותם הברווזון – ולפתע הדהדו מעליהם קולות מפחידים, שוב ושוב.

"הציידים יורים!" ענו לו.

אוי, לא! אסור לו להישאר במקום מסוכן שכזה! ברגע שהיריות נפסקו, שב הברווזון והמשיך לנדוד.

כך הגיע לבקתה שבה התגוררה אישה זקנה עם חתול ותרנגולת. הזקנה אהבה מאוד לאכול ביצי ברווזים, לכן קיבלה את הברווזון במאור פנים, בתקווה שיטיל למענה כמה ביצים. אבל חלפו שבועות, והאורח בעל המקור לא הטיל אף ביצה. אז התחילו החתול והתרנגולת להציק לו ואמרו:

"אתה לא מטיל ביצים וגם די מכוער./ נמאס לנו ממך, למה אתה נשאר?"

כך הבין הברווזון שגם הבקתה הזאת אינה המקום המתאים בשבילו, ושוב יצא לדרך.

הסתיו הגיע, ועמו רוחות הכפור הראשונות. בוקר אחד ראה הברווזון המכוער להקה מלכותית של ברבורים מעופפת אל ארצות החום, וחשב בליבו: "אילו רק יכולתי לעוף איתם גם אני!"

החורף הגיע, והברווזון המכוער עדיין היה בודד וחסר בית. בשעות האור, שהלכו והתקצרו בהתמדה, בילה בשכשוך בִּבריכה שהלכה והתקררה מיום ליום. בסופו של דבר, כאשר קפאו מימיה והתכסו בקרח, הוא עצמו כמעט קפא איתם. למזלו עבר במקום איכר טוב־לב שריחם עליו ולקח אותו לביתו.

*

סוף־סוף הגיע האביב. הברווזון, שגדל והתחזק בינתיים הודות לטיפולו של האיכר, חש את קריאת הטבע הפראי ונפרד לשלום ממיטיבו. כעת היו כנפיו גדולות וחזקות, והוא עופף בהן למרחקים – עד שעצר לנוח ליד אגם, שבו שחו כמה ברבורים אציליים למראה.

הברווזון המכוער רכן אל מי האגם כדי לשתות – וקלט להרף עין את בבואתו במים. במקום ברווזון אפור ומכוער – ראה מולו ברבור צחור ויפהפה!

הברבורים האחרים התקרבו אליו בחמימות, הציגו את עצמם והזמינו אותו להצטרף אליהם.

ילדים אחדים ששיחקו על החוף הבחינו בו, הצביעו עליו ואמרו: "כמה יפה הוא!" "ממש כליל השלמות!"

הברווזון המכוער שהפך לברבור זרח מרוב אושר. מאותו יום ואילך לא היה עוד בודד אף לרגע.

(מתוך "סיפורי אנדרסן היפים ביותר", הוצ' קוראים)

 

מקור ההצלחה

הברווזון הצליח דווקא בגלל שהוא מכוער / אלירן מלכה

יש סיפור חסידי על מלך שכל החכמים שלו לא סיפקו אותו בדברי החוכמה היפים שלהם. הדבר היחידי שהיה מרגיע אותו לעת ערב, זה התוכי המדבר שלו, שימי. כששימי היה אומר מילה אחת (או שתיים בימים שנחה עליו המוזה), זה היה יותר חידוש למלך משעות של פילוסופיה.

המלך שלנו, אמנם אוהב את הרגיל. המסודר. את מי שהולך בתלם. את מי שמשלם מע"מ בזמן. אבל יש לו הנאה מיוחדת מהאנשים עם דפֵיקה. הם קרובים אליו במיוחד: השרוטים, הנדכאים, ההפוכים, אלה שלא מאה בפנים.  כנראה זה בגלל שהם מוצאים דרך חדשה לעשות את אותן פעולות שכולנו עושים, אבל אחרת. הם מביאים צבע שלא היה לפניהם, הם חד־פעמיים בטעויות שלהם. הברווזון המכוער שיש באנשים עם דפֵיקה, הוא בעצם כוח חידוש והמצאה שעוד לא קיבל הסכמה מהעולם לצאת. העולם – ואני בטוח במה שאני אומר ברמה של 80 אחוז – מתקדם וזז בעיקר על ידי ברווזונים מכוערים. איינשטיין לא ידע לדבר עד גיל ארבע. בטהובן היה חירש, מייקל ג'ורדן הועף מנבחרת הכדורסל של בית הספר, ועוד לא התחלתי לדבר על העובדה שטיריון לאניסטר, חת'כת ברווזון בפני עצמו, הוא הלאניסטר היחידי שמצליח לשרוד את כל שבע העונות האלה!

הצורך שלנו בלהיות יפים ונכונים עוצר אותנו מלנסות להכיר חלקים שלנו שמסתתרים בפנים, הוא האויב של היצירתיות שלנו בתור בני אדם. תרגיל יפה שעושים בסדנאות מודעות הולך ככה: במשך חמש דקות אדם צריך לרקוד מכוער. זהו. תרקדו הכי מכוער – הכי לא נכון, הכי אייטיז, הכי ניינטיז – שיש לכם. תעשו הכול, רק שלא יהיה יפה. התרגיל הזה פשוט ומדהים ביחד. הוא משחרר אותנו מהמאמץ להשתלט תמידית על הברווזון המכוער שיש בנו. וכשזה קורה, מגלים עולמות חדשים.

גם בעבודת השם, ככה אני מרגיש, אדם צריך לחפש את המקומות שבהם הוא יכול לתקשר עם הקב"ה דרך התוכי/ הברווזון המכוער שבו. דרך הדברים שרק הוא עושה ויכול לשמח דרכם את הקב"ה. זה לא קל, כי זה מכריח אותנו להיות כנים עם עצמנו, לא להיות בטייס אוטומטי, לא להסתפק בלצאת ידי חובת הקשר שלנו עם הקב"ה רק בתפילה או בהלכה. זה מכריח אותנו להביא חלקים פחות נעימים לשולחן. אבל הוא שמח בזה.

יש מדרש שבו המלאכים שרואים את הקב"ה נותן את התורה דווקא לבני ישראל, והם מתעצבנים. אתה, הקב"ה, נותן את התורה לאלה, האנשים עם הדפֵיקות?! משה רבנו עונה להם: אתם עשויים מאש, אני מבּשר, ועדיין אני עדיף עליכם. אתם מושלמים, אנחנו דפוקים, וזה בדיוק כל העניין.

לכולנו יש ברווזונים מכוערים בפנים שהכנסנו עמוק לפריזר, כדי לצאת בסדר עם העולם, כדי שלא יראו את הצלקות שלנו, כדי להיות אהובים ומקובלים.  הגיע הזמן לתת לברווזון המכוער לצאת לשחק בגינה.

אלירן מלכה הוא במאי ותסריטאי

קצוצת כנפיים

במציאות, לברווזה המכוערת אין סוף טוב / שהרה בלאו

פעם לפני שנים רבות חיה לה ברווזה קטנה ומכוערת. היא הייתה מאוד־מאוד מכוערת. לא כיעור אופנתי מעודכן, היא הייתה מכוערת ממש, הברווזה שלנו. הרגליים שלה היו עקומות והישבן השמן שלה התנדנד בזמן ההליכה ובגלל זה כולם קראו לה הברווזה המכוערת.

והיא הייתה עצובה מאוד. בכל לילה לפני השינה, לפני שנכנסה למיטה הגדולה והריקה שלה, היא קראה את סיפור "הברווזון המכוער". היא קראה אותו בכל לילה, וכמו לחש קסמים חזרה ואמרה לעצמה, "אני הברווזה המכוערת, אבל יום אחד אסתכל במראה ואגלה שאני ברבור".

השנים עברו, והברווזה המכוערת עשתה את כל מה שהברווזון המכוער עשה: שום דבר. היא פשוט הניחה לזמן לעבור. היא רק שכחה דבר אחד: בסיפור הזה, הזמן לא עבד לטובתה. להפך, הוא פעל נגדה. כלומר, מבחינת האופי וההשכלה, אולי כן התחולל איזה שיפור, אבל בגלל שכבר באגדה של אנדרסן הבנו שאנחנו חיים בעולם של חיצוניות – זה עבד לרעתה. אבל ממש.

היא אמנם קראה כמה פרשנויות שבעצם זו אגדה שמדברת על שינוי פנימי, אבל אנחנו הרי יודעים את האמת: הברווזון המכוער לא השתנה כל כך מבחינה פנימית. הוא נשאר בדיוק אותו ברווזון חביב ודי סתמי, אבל מה? נהיה חתיך!

אז הברווזה המכוערת שלנו, שכאמור קראה את האגדה כל לילה, גם לא השתנתה, אבל יום אחד היא הביטה במראה וקראה: חייבים לעשות משהו!

ומיד פנתה לחפש קואוצ'רית.

הקואוצ'רית אמרה "יו, אנדרסן! איך אני אוהבת את הסיפור הזה! את יודעת למה הברווזון הפך לברבור? כי הוא החליט שהוא ברבור! הוא אמר לעצמו: אני ברבור! והעולם התחיל להתייחס אליו כמו ברבור!"

הברווזה שלנו אמרה מיד שזה לא נכון, שבאגדה כתוב במפורש שהוא לא עשה כלום, ולא אמר כלום, הוא פשוט התעורר בוקר אחד וגילה שהוא ברבור. ואז הקואוצ'רית ענתה לה שבעולם שלנו רק טיפשים מאמינים באגדות ו־350 שקלים בבקשה.

ומאז הברווזה המכוערת הפסיקה לקרוא כל לילה לפני השינה את "הברווזון המכוער" ועברה ל"עץ הנדיב".

שהרה בלאו היא סופרת

כולם רוצים להיות ברבור

להיות מיוחד זה אובר–רייטד. החוכמה האמיתית היא להיות רגיל / יותם זמרי

175 שנה עברו מאז שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן את הסיפור על הברווזון המכוער – הזמן עף כשברבורים. בבייסיק מדובר באחלה מסר: ביצה חריגה (שצריך לשאול איך הגיעה לחיקה של אמא ברווזה…) ממנה בוקע יצור חריג וכעור שנדחה על ידי אחיו ומוצא עצמו מנודה, נרדף ודחוי עד שהוא הופך לברבור יפה תואר.

וואלה, אני לא אתפלא אם יגלו שהברווזון המכוער המקורי נולד לאמא יהודייה, בכל זאת, מדובר בסיפור היהודי המושלם: עם קטן ומבוזה שנרדף במשך שנים, כי למרות שהוא ברבור, העולם ראה בו תמיד יצור מכוער ועלוב.

"הברווזון המכוער העלה דיונים רבים בקרב אנשי הספרות על השונה מאיתנו ומשמש לחינוך ילדים קטנים לקבל את השונה", נכתב בערך הוויקיפדיה של הסיפור המהולל. אין ספק שזו מטרה נעלה, אבל אם יוּתר לי, נדמה לי שאנחנו כבר לגמרי אחרי השלב הזה. אנחנו לא רוצים להכיל את השונה, אנחנו מקדשים את השונה, והפחד הגדול ביותר שלנו הוא להיות רגילים, וחמור מכך – שנגלה שהילדים שלנו רגילים. אנחנו רושמים אותם למיליון חוגים, מתנפלים על כל יכולת יוצאת דופן בתקווה שהיא תוביל אותם להצלחה – גם אם מדובר בילד שיודע ממש טוב לדפוק את הראש בקיר. אנחנו מנהלים תחרות אינסופית נגד הורים אחרים בתקווה לנצח אותם במידת המיוחדות של התוצרת שלנו, ובזים לכל הצלחה של ילד שאינו מיוצאי חלצינו. והכול, כדי שאנחנו הברווזים, נרגיש שיצא לנו ברבור.

עכשיו, אני יודע שאנחנו חוגגים פה יומולדת לסיפור אבל תרשו לי לכפור לרגע ולהגיד שעם כל הכבוד לברבורים, והכלת השונה וכל הדברים האלה שנשמעים ממש טוב, 175 שנה אחרי הפרסום זה בדיוק הזמן להגיד בקול גדול: הידד לברווזים! לנו, הרגילים, אלה שהיה להם ממוצע 80 בתיכון, שנבחרו אחרונים בכדורגל, שלא זכו בשום עיטור בצבא, שנרשמו ל־BA כללי עם פסיכומטרי של 580, שגרים עם בת או בן הזוג הרגילים שלהם ושלושת ילדיהם הרגילים בקריית־מוצקין בדירת ארבעה חדרים. שמרוויחים משכורת רגילה, שסוגרת בקושי את החודש ומאפשרת להם חופשה רגילה באי קפריסאי רגיל, שתיתן להם קצת ברייק מהעבודה הרגילה שלהם. הנס כריסטיאן אנדרסן, הגיע הזמן לכתוב את הנגטיב, הסיפור על הברבור שיום אחד גילה שהוא ברווז. כי בעולם שבו כולם רוצים להיות ברבורים, צריך לזכור שלפעמים פשוט כיף לאללה להיות רגיל.

יותם זמרי הוא סאטיריקן ובעל טור במקור ראשון

אור ברווז

האגדה הפופולרית בכלל מדברת על פוטנציאל השינוי שטמון בתוכנו / הרב אברהם סתיו

את "הברווזון המכוער" עד שיום אחד ישבתי על גדת האגם וראיתי אמא־ברבורה מדדה עם שלושת ילדיה. הברבורה הייתה צחורה ויפהפייה, בדיוק כמו בסיפורים, אבל הברבורונים, ובכן, הם היו די מכוערים.

ואז, לראשונה, קלטתי את העניין: הברווזון המכוער באמת היה מכוער! קודם לכן קראתי את הסיפור כסיפור על נקודת המבט. הברווזים האחרים שפטו את הברווזון לפי אמת המידה שלהם, ומכיוון שהיה לו צוואר ארוך יותר וגוון כהה יותר, הם החליטו שהוא מכוער. כאשר הוא פוגש את חבריו הברבורים – כך חשבתי תמיד – מבין הברווזון שהוא מאז ומעולם היה פשוט מישהו אחר, עם אמות־מידה משלו ליופי.

אך האמת היא, כך ראיתי בעיניי, שגוזלי־הברבור הם באמת מכוערים. איך שלא תסתכל עליהם. כך שגם בסוף הסיפור הברווזון לא מבין שמאז ומתמיד היה בו יופי אקזוטי שונה. אך הוא מבין משהו אחר, חשוב הרבה יותר ובעצם גם הרבה יותר מפתיע: הוא מבין שהוא מסוגל להשתנות.

משפחת הברווזים מכירה רק סוג אחד של מסלול חיים: הדרך שבה אפרוח נראה בתחילת חייו מכתיבה פחות־או־יותר גם כיצד יסיים אותם. שינויים קלים לכאן או לכאן אפשריים אולי, אך שום יצור לא יכול לעבור שינוי מהותי בחייו. אולם, כשהברבור פוגש את חבריו הוא מבין שהוא שייך לסיפור מסוג אחר. הוא שייך לזן שעובר תהפוכות ושינויים, כזה שהעתיד שלו פתוח ובלתי־צפוי.

וזה מחזיר אותנו לגיבורה האמיתית של הסיפור, אמא־ברווזה. גם היא, בדומה לשאר שוכני־החווה, לא הכחישה את כיעורו של הברווזון. היא לא מצאה בו יופי פנימי הנגלה רק לעין אמהית אוהבת. אך היא האמינה, כך שב ומדגיש אנדרסן לאורך הסיפור, שהוא יכול להשתנות. שגם אם עכשיו הוא מגושם ומכוער, יום יבוא והוא יהיה כמו כל היתר.

הסיפור על הברווזון המכוער לא מלמד אותנו לקבל את ילדינו (או את חברינו) כמות שהם, אלא לדעת שיש בהם פוטנציאל של שינוי ("כושר השתנות", כינה זאת פרופ' פוירשטיין). להאמין שלצד הקשיים האמיתיים יש גם אור גדול שממתין להתגלות. לא להכניס אותם במוחנו לתבניות סגורות וקבועות אלא לאפשר להם לצמוח בדרכים ובכיוונים שאנחנו לא מסוגלים אפילו לדמיין.

הרב אברהם סתיו מלמד בישיבות הר עציון ומחניים

עוף גוזל

מאחורי כל ברבור יפהפה עומדת אמא ברווזה שהאמינה שהוא כזה / זיוה מאיר ואסתר אברהם

אמא ברווזה הייתה טרודה מאוד. מה אני עושה עם "הברווזון המכוער"? איך יצא לי ברווזון כזה. כל הברווזונים שלי כל כך מוצלחים, מסתדרים בכל מקום, כאלה "אלופים" ורק אחד לא מסתדר, עובר מסגרות לימוד ובשום מקום לא משתלב, בשום מקום לא טוב לו…

היא יצאה לרחוב לשאוף אוויר, לנסות להקל על המועקה שלה. ממרומי הגג ראתה זוג יונים מביט בה. היה נדמה לה שהיא שומעת את היונה אומרת לתור בעלה: "איך יצא לברווזה ברווזון מכוער כזה, כולם שם כל כך מוצלחים. אם היו כולם ככה, מילא, אבל פתאום אחד שונה, זה מוזר…"

ליבה של הברווזה החסיר פעימה. הנה, כולם רואים ויודעים שיש לה ברווזון מכוער.

מצפונה עבד שעות נוספות. מה לא עשיתי נכון, איפה טעיתי בגישה שלי אליו וגרמתי לו להיות כל כך מכוער. היא התייעצה עם אנשים חכמים, שאמרו לה לתת לו יותר זמן איכות, ואמרו לה להשקיע בו שיעורים פרטיים, לתגמל אותו, וכלום לא עזר. ואף חמור מכך, הברווזון נהיה יותר ויותר מכוער.

בצר לה, פנתה אמא ברווזה בתפילה. "ריבונו של עולם", היא זעקה מקירות ליבה, "תשנה את הברווזון שלי שיהיה כמו כולם, עשה שלא יהיה מכוער יותר, שילמד כמו שצריך, שיתקבל למוסד טוב, שיוציא תואר וילמד מקצוע מכניס, שיֵצא ממנו משהו". כך, יום ועוד יום, התחננה ולא ויתרה.

השם ריחם עליה ויום אחד האירה בה מחשבה חדשה. למה אני כל כך מתעקשת שהברווזון יהיה כמו כולם, מי קבע שאיך שהוא זה מכוער?! היא החליטה שהברווזון שלה טוב ויפה בדיוק כמו שהוא, ופשוט הפסיקה להתאמץ לשנות אותו. פתאום הוקל לה, וכבר הוסרה המועקה.

השינוי הגיע במהירות מפתיעה. ניכר היה שרוח חדשה מפעמת בקרבו של הברווזון המכוער. פתאום צצו בו כישרונות בתחומים שלא חשבה עליהם.

חלק מהדברים נראו לה מעט שונים, אחרים, לא מקובלים, אבל אז נזכרה בהארה שהייתה לה, שאין מי שיכול לקבוע מה יפה ומה מכוער. הברווזון הצליח מאוד בתחומו ואף הקים משפחה לתפארת. שונה היה משאר אחיו וכך נשאר, רק דבר אחד השתנה. הוא לא היה עוד הברווזון המכוער. ברגע שהוא ואמו לא ראו אותו כך, כל הסביבה כולה כבר לא ראתה אותו ככזה.

זיוה מאיר היא מייסדת "קהילת ההורים של אמא מאיר", ובתה אסתר אברהם היא מטפלת גוף–נפש.