"המוות של אבא שלי הותיר בי חלל עמוק שאיתו אני מתמודדת בכל יום, כאילו לקחו ממני חלק", אומרת לירון פנאן, שאביה מוני פנאן, המנהל המיתולוגי של קבוצת הכדורסל מכבי תל־אביב, שם קץ לחייו לפני תשע שנים. "למרות הזמן שעבר, זה לא הופך ליותר קל. בכל פעם שאני עם האחייניות שלי אני חושבת איזה סבא נפלא הוא יכול היה להיות, לפני כל דבר שאני עושה אני מדמיינת איך הוא היה פועל, ואני יודעת כמה הוא היה גאה אם היה יודע מה שאני עושה היום.
"אני בטוחה שחלק מהבחירות שאני עושה, כולל להישאר רווקה עד היום, נובעות מהעובדה שאני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם דברים מסוימים כשהוא לא נמצא כאן. אני עוברת תהליך ארוך ומורכב מרגע שהכול קרה".
מותו של פנאן העלה מעל לפני השטח סיפור שהיה ידוע עד אז רק לאנשים קרובים אליו מעולם הספורט, בנוגע לבנק השקעות פרטי שניהל וגרר אותו לחובות כבדים. בעקבות הטרגדיה, נותרו משקיעים רבים – חלקם דמויות מפורסמות מאוד מעולם הספורט – עם הפסדי עתק ויותר שאלות מתשובות.
"כל מה שקרה היה זעזוע גדול מאוד בשבילנו. מיד התחלנו לבדוק את הדברים וגילינו שנשארנו בלי כלום – בלי בתים, בלי מכוניות ובלי כסף בחשבונות בנק. בכל בוקר קמתי לידיעה חדשה שצצה, לטלפון ממס הכנסה, ולפעמים גם גיליתי מסמכים שאני חתומה עליהם והחוב היה על שמי.
"הייתי צריכה לפעול מול עורכי דין, בנקים, נושים שניסו לברר כל הזמן אם אנחנו מסתירים משהו שאפשר לקחת, ולהתמודד עם המבטים של האנשים ברחוב. בשנתיים הראשונות קמתי בבוקר והמטרה הייתה לצלוח את היום, בלי לדעת או לחשוב מה יהיה מחר, בשבוע הבא ובעוד חודש. רגב אחי כבר היה נשוי, היינו צריכים לדאוג לאמא שלנו ולחובות, ומהר מאוד התחלתי לעבוד בכמה עבודות, כדי להרוויח כסף ולנסות להרים את המשפחה על הרגליים".
בתשע השנים שחלפו, למרות ניסיונות חקירה רבים, עדיין רב הנסתר על הידוע בפרשת פנאן. לא מעט שאלות נותרו פתוחות – מדוע קבע פנאן פגישות באותו בוקר טרגי, האם היה מעורב בעניין גורם שכפה עליו את המעשה, ולאן נעלמו כל המיליונים. "אני לא מאמינה שאבא שלי עשה משהו כזה והשאיר אותנו בלי כלום, בטח לא את אמא שלי, ומטריף אותי לדעת מה הוא השאיר, איפה הוא השאיר את זה ולמה מי שיודע לא מספר לנו, כי אני בטוחה שהוא קיים. אני חושבת על זה כל יום.
"בכל מהלך החקירה שלנו נתקלנו בבלוקים שפשוט לא יכולנו לעבור, ועדיין לא מצאנו את הרמז שיסביר לנו למה הוא עשה את זה. חלק מהדברים יישארו כנראה תעלומה לתמיד. הרצון לגלות ולדעת איך הוא ניהל את העסק הזה ואיפה נמצאים הנכסים לא נובע מהרצון לכסף. למדנו נהדר שכסף בא וכסף והולך, וברוך השם קמנו על הרגליים ולא חסר לנו היום כלום. אבא שלי איננו ולעולם לא יחזור, והרצון לגלות את הדברים נובע מהרצון לדעת, מה שיעזור לחיות יותר בנוח, לא כי באמת צריך".
כל מה שקרה גרם לך פחות לבטוח באנשים?
"כשהכול קרה, מי שהקיף אותנו היו החברים של רגב ושלי ולא החברים של ההורים, ש־99 אחוזים מהם פשוט נעלמו. אז גיליתי בדיוק מי החברים האמיתיים שלי. מדובר באנשים מדהימים, חברי ילדות מוצלחים אחד־אחד, שכל הזמן דוחפים אותך גבוה ולמעלה ואתה פשוט לא יכול ליפול ולא להצליח".
את מבינה היום מאיפה מצאת את תעצומות הנפש להתמודד עם כל זה?
"אני כל הזמן אומרת שבסופו של דבר היה לי מזל שהוא השאיר אותנו בלי כלום, כי אם היה לנו הרבה כסף כנראה שלא הייתי זזה מהמיטה. הייתי מתחפרת בעצמי מהבושה שאבא שלי התאבד ומכל מה שקרה. בסופו של דבר, הקושי הזה הוציא ממני תעצומות נפש שלא ידעתי שקיימות, ועזר לי ללכת קדימה ולהביא את עצמי למקום שאני נמצאת בו היום".
כדורסל ללא גבולות
והמקום שהיא מדברת עליו באמת מרשים מאוד. באמצע ספטמבר צורפה פנאן לצוות הניהולי בקבוצת ה־NBA קליבלנד קאבלירס, והפכה לנציגה הישראלית השנייה מאחורי הקלעים בליגה הטובה בעולם, בנוסף לירון ארבל, הסקאוט הבינלאומי הראשי של הניו־אורלינס פליקנס.
"בעשר השנים האחרונות אני עושה פרויקטים שונים ב־NBA, אם זה ניהול הקשרים הבינלאומיים בליגת הקיץ והפקה של מחנות הקיץ של 'כדורסל ללא גבולות' ברחבי העולם, בנוסף לליווי צמוד של עומרי כספי במשך כמה שנים, שפתח לי הרבה דלתות. בשנים האלה הכרתי את המנכ"לים של כל הקבוצות, שחקנים וסקאוטרים, ובכל שנה שאלו אותי בקבוצות אם אני מחפשת עבודה ורוצה לעשות שינוי.
"בשנים האחרונות זה התחיל להתגלגל לי בראש, הרגשתי כבר חנוקה בארץ, ובקיץ האחרון החלטתי ללכת על זה בכל הכוח. לחלק מהקבוצות פניתי בעצמי, ואחרות פנו אליי אחרי ששמעו שאני מחפשת עבודה. קיבלתי שש הצעות מהנטס, הניקס, הקליפרס, מילווקי, פיניקס וקליבלנד, שהייתה עבורי המעניינת מכולם והחלטתי לקחת אותה. המערכת כאן לא גדולה, היא מאוד טובה ומכבדת, יש פה מקום להתקדם וקיבלתי המון אחריות, כשאני מביאה איתי יתרון בכל מה שקשור לידע ולקשרים עם הכדורסל האירופי".
מה העבודה שלך בפועל?
"העבודה מתפרסת על פני כמה חלקים. הראשון הוא שאני מנהלת הפיתוח ועוזרת מנכ"ל של קבוצת ה־G ליג שלנו, Canton Charge (קבוצת הבת של קליבלנד בליגת הפיתוח של ה־NBA, ד"מ). אני עוסקת בכל מה שקשור לעבודה מול הצוות המקצועי, בניית לוחות זמנים ומעבר של שחקנים לקבוצה הבכירה למטרות אימונים ומשחקים. אני נמצאת כל הזמן בין קאנטון לבין קליבלנד וטסה מדי פעם עם הקבוצות למשחקי חוץ. בנוסף אני קשורה לפרויקטים מיוחדים של הקבוצה ועושה סקאוטינג עבור קליבלנד באירופה. בסיום העונה ב־NBA אסע לשלבים המכריעים באירופה כדי לחפש לנו שחקנים".
"הרגשתי כבר חנוקה בארץ, ובקיץ האחרון החלטתי ללכת על זה בכל הכוח. לחלק מהקבוצות פניתי בעצמי, ואחרות פנו אליי אחרי ששמעו שאני מחפשת עבודה. קיבלתי שש הצעות מהנטס, הניקס, הקליפרס, מילווקי, פיניקס וקליבלנד, שהייתה עבורי המעניינת מכולם והחלטתי לקחת אותה"
בתחילת חודש אוקטובר ארזה פנאן את מיטלטליה ונסעה לבדה לקליבלנד, אוהיו. "ביום שנחתּי היה כאן יום פתוח לתקשורת, נכנסתי למתקן שלנו ופשוט לא האמנתי למה שאני רואה. באותו הערב היה לנו מפגש של כל הצוות עם השחקנים, הציגו אותי בפניהם ושפכו עליי מחמאות בלי סוף, בלי שעדיין הרמתי כאן עט לעבודה. מאז שהייתי ילדה אבא שלי היה מדבר איתי על ה־NBA ועבורי לעסוק ברמות הכי גבוהות של הכדורסל העולמי זה חלום שהתגשם".
חלום שאת מצליחה לעכל?
"אני עוד לא חושבת שאני מעכלת את זה ובכל בוקר שאני נכנסת למשרד אני לא מאמינה שזה קורה לי, זה מדהים, באמת שקשה לי לתאר את החוויה. יש ימים שאני מסבירה לעצמי מחדש, שאני לא יכולה יותר להתנהל באופן שהתנהלתי לפני כן. כאן הכול חייב להיות ברמה הכי גבוהה, מושלמת ודקדקנית. אלו דברים שאני יודעת לעשות, אבל הם לא היו ברורים ברמה שרק ככה מתנהלים, נקודה. ישבתי לפני כמה שבועות עם בעלי הקבוצה, דן גילברט – שמעבר לבעלות על קבוצת כדורסל הוא איש עסקים לא ייאמן – ופירטתי בפניו את התוכניות שלי ואת האני מאמין שלי. העבודה הזו היא פתח לאנשים נהדרים ולהזדמנויות עסקיות".
בזמן שפנאן חיה את החלום, פתיחת העונה של הקאבלירס, שאיבדו בפגרה את לברון ג'יימס לטובת הלייקרס, היא סיוט מתמשך עם שרשרת הפסדים ומאזן מביך (12 הפסדים מול שני ניצחונות, נכון לכתיבת שורות אלה). האירועים הובילו לפיטורי המאמן טיירון לו, שהפך לאויב ישראל אחרי שהחליף בעצמו את דיוויד בלאט בתפקיד לפני שנתיים וחצי.
"כשראיתי אותנו במשחקי האימון בתחילת העונה לא האמנתי שזו תהיה הפתיחה שלנו. ראיתי קבוצה עם המון פוטנציאל והמון רצון ושיחקנו טוב. זה לא התפקיד שלי כרגע לקבוע אם מאמן הוא טוב או לא, אבל פיטורים של מאמן זה שוק לכל מערכת וביום שזה קרה זימנו את כל הצוות לפגישה במשרד וישבנו יחד ודיברנו. בשבילי זה היה עוד שיעור בתהליך שאני עוברת כי יחד עם לו עזבו שני עוזרי מאמן, שהתחילו עבודה חדשה רק לפני חודש וזה הבהיר שזה יכול לקרות גם לי. אחת ההצעות שקיבלתי הייתה מפיניקס, שפיטרו את הג'נרל מנג'ר לפני פתיחת העונה, ואם הייתי בוחרת בהם סביר להניח שהייתי הולכת הביתה אחרי שבועיים. חשוב להיות כאן מקצוען במאת האחוזים כי בכל שנייה אפשר לעוף".
איך ההתאקלמות שלך בקליבלנד מבחינה אישית?
"אני לבד פה עכשיו, אבל עזרו לי מאוד כשהגעתי לפה. זו עיר שהספורט היא הדבר המרכזי בה, ואנשים פשוט מטורפים פה על העניין. בכל מקום שאני מספרת שאני עובדת בקליבלנד, היחס אליי הוא מדהים. אני רגילה לחיות במקומות סואנים ומאוד שקט פה, אבל אני מאוד עסוקה בעבודה, לפעמים גם 18 שעות ביום ויש לי פחות זמן לחשוב כרגע על דברים אחרים".
מהו אורך החוזה שלך?
"יש לי חוזה לשנה בשלב הזה ואני רוצה להאמין שאהיה טובה מספיק כדי שיאריכו לי אותו ואפילו יקדמו אותי כבר בשנה הבאה".
לשחרר את הכעס
לירון פנאן (40) נולדה וגדלה בשכונת בבלי בתל־אביב. "הבית שלנו היה מאוד ליברלי ופתוח, היו בו כל הזמן אנשים ומצב הרוח נקבע לפי התוצאות של מכבי – אם הם הפסידו הייתה אווירת נכאים בבית והיינו הולכים על ביצים עד המשחק הבא. אם הם היו מנצחים, היה קרנבל.
"גדלתי במגרשי כדורסל ובאימונים, שיחקתי עם הילדים של השחקנים ובזכות זה אני דוברת אנגלית שוטפת מגיל חמש. הייתי ילדה מאוד מרדנית, עצמאית וחברותית, שמסתובבת ברחובות עם חברים. אף פעם לא לחצו עליי להביא ציונים גבוהים ונתנו לי לעשות מה שרציתי. היה לי קשה לשבת בכיתה לאורך זמן, בתיכון החלפתי ארבעה בתי ספר ולא הצלחתי להחזיק מעמד במסגרות. הייתי כמו אבא שלי – אהבתי להיות איתו ולנסוע עם הקבוצה למשחקי חוץ והרגשתי שהשחקנים הם כמו המשפחה שלי. זה היה מוביל למריבות בבית, כשאמא דורשת שאלך ללמוד ולאבא אין בעיה שאצטרף אליו. תוך כדי כך למדתי את העולם של מאחורי הקלעים של הכדורסל; הקשבתי לאבא כשניהל משא ומתן, הוא נתן לי לקרוא חוזים כבר שהייתי בת 15 וראיתי איך הוא דיבר על השחקנים והמאמנים. אלו היו הלימודים שלי".
אחרי הצבא החליטה פנאן לנסוע לארצות־הברית, שם למדה שיווק וניהול ספורט באוניברסיטת NYU, ובמקביל שימשה עוזרת הקונסול דאז, אלון פנקס. "בשנים האלה התחלתי לנסוע עם דיוויד בלאט ועם אבא שלי לליגות הקיץ בלאס־וגאס, ומדי פעם מכבי היו שולחים אותי לראות איזה כישרון צעיר בתיכון או בקולג'. זה הוביל אותי להתאהב גם במשחק עצמו ולהבין אותו יותר. החלום שלי כבר אז היה לעבוד ב־NBA ואפילו קיבלתי עבודה, אבל ברשות ההגירה לא הסכימו להאריך לי את השהות והייתי צריכה לחזור לארץ".
בישראל חזרה למכבי תל־אביב, שם החלה לעבוד כבר בגיל 16 במחלקת מנויים. "עבדתי במחלקת השיווק, עזרתי לגייס ספונסרים, הפקתי אירועים לקהילה, עבדתי מול סוכנים ועזרתי לאבא שלי בפעילויות שונות עם השחקנים. העובדה שכולם טענו שאני שם רק בגלל שאני הבת של מוני גרמה לי לעבוד קשה יותר מכולם ולקבל את המשכורת הכי נמוכה. כשהגיע הזמן לקדם אותי לתפקיד המנכ"ל בחרו שלא, בטענה שאני צעירה מדי, אבל אני אומרת לך במאת האחוזים, שאם לא הייתי הבת של מוני היו נותנים לי את התפקיד.
"הוכחתי את עצמי בעבודה, הבאתי תוצאות והיכולות שלי היו שם, פשוט היו צריכים לתת לי את המקום. אני לא חושבת שהייתי עושה עבודה פחות טובה מכל אחד שנבחר במקומי. היו שם הרבה מאבקי אגו וכוח, שכולם כבר מכירים ואני לא רוצה להיכנס אליהם, אבל אני זו ששילמה את המחיר. עובדה שמאז שעזבתי את מכבי אני רק במגמת עלייה ועובדת היום ב־NBA".
הסכסוכים בתוך הנהלת מכבי הובילו את מוני פנאן לעזוב את תפקידו במכבי ב־2006 אחרי 14 שנה בתפקיד המנהל, מהלך שפגע בו מאוד. במכתב שהשאיר אחר מותו, כתב בין השאר – "מכבי הרסה לי את החיים, בגללם הגעתי לאיפה שהגעתי".
"אני לא שלמה עם הדרך שבה מכבי התנהלה לאחר שאבא נפטר ועם ההתעלמות שלהם מאיתנו, ודיברתי על כך לאורך השנים בלי להתבייש. אבל בשנים האחרונות אני במקום אחר, שחררתי את הכעס שהיה לי כלפיהם, והם אלה שצריכים לעשות את חשבון הנפש בעצמם. שמעון מזרחי ואני לא אמרנו שלום אחד לשני במשך שנים, אבל שבועיים לפני שטסתי לקליבלנד ראיתי אותו בקניון והחלפנו כמה מילים".
אמה של לירון, שרון, תבעה את מכבי תל־אביב לאחר המקרה הטרגי בסכום של 2.5 מיליון שקל, בעבור שבע שנות עבודה של מוני. התביעה נדחתה משום שנקבע שבינו למועדון לא היו יחסי עובד־מעביד. למרות הסכסוך עם האגודה חזר אליה ב־2013 רגב פנאן, אחיה של לירון, שבשלוש השנים האחרונות הוא מאמן הכושר הראשי של הקבוצה.
"זו לא הייתה הפתעה בשבילי שהוא חזר למכבי כי דיברנו על זה הרבה ומבחינתו כשהוא במכבי, הוא ממשיך את הדרך של אבא שלנו. גם אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכו במה שאני עושה. רגב התמודד שונה עם הדברים מהדרך שבה אני התמודדתי, הוא הדחיק הרבה מהם ולא מרגיש בנוח לדבר עם התקשורת על הדברים כמוני".
מאז שהוא במכבי, סובל פנאן, בעיקר במשחקי דרבי מול הפועל תל־אביב, מקריאות גנאי נוראיות כלפיו וכלפי אביו המנוח. "זה נורא ואיום, אין לזה שום מקום ואמרתי לו שבמקומו לא הייתי הולכת, כי אין סיבה או משחק בעולם ששווה ללכת אליו ולשמוע קללות על המשפחה שלנו, על אשתו ועל הילדות שלו. אני יודעת שבמכבי תומכים בו במאת האחוזים ואם הוא יבחר לא להגיע למשחק חוץ בדרבי, לא תהיה עם זה שום בעיה. בכל פעם שזה קורה הוא נכבה, אבל הוא מרגיש שהוא מחויב ושזו העבודה שלו".
"אני לא שלמה עם הדרך שבה מכבי התנהלה לאחר שאבא נפטר, ודיברתי על כך לאורך השנים בלי להתבייש. אבל בשנים האחרונות אני במקום אחר, שחררתי את הכעס שהיה לי כלפיהם, והם אלה שצריכים לעשות את חשבון הנפש בעצמם. שמעון מזרחי ואני לא אמרנו שלום אחד לשני במשך שנים, אבל שבועיים לפני שטסתי לקליבלנד ראיתי אותו בקניון והחלפנו כמה מילים"
במערב הפרוע
כמה חודשים לפני פטירתו של אביה עזבה לירון את מכבי תל־אביב. היא פתחה סוכנות שחקנים עם אביה ובמקביל מונתה לאשת יחסי הציבור ויועצת התקשורת של עומרי כספי, שאותו הכירה מגיל 16, והפך זמן קצר קודם לכן לישראלי הראשון ב־NBA. "עומרי ואני עשינו הרבה מאוד דברים יפים בשנים שעבדנו יחד, בזכותו גיליתי עולם אחר ב־NBA והיום הוא כבר כמו משפחה שלי. הוא ואשתו שני הם חברים טובים, אנחנו מדברים המון ואני רק רוצה לראות אותו מצליח".
מה דעתך על הבחירה שלו בממפיס השנה, לא הגיע הזמן שיעבור לכסף הגדול באירופה?
"תמיד חשבתי ואמרתי לעומרי שהכסף הגדול באירופה לא בורח לשום מקום ושלדעתי ממפיס היא בחירה נכונה, עם סגנון שמתאים לו ומאמן שעבד איתו בעבר ביוסטון. בסיום העונה מתפנה להם הרבה כסף ושנה טובה עשויה להוביל להצעה לחוזה מעניין בשבילו. עומרי הוכיח את היכולות שלו בליגה וכמה שהוא מתאים. שנה עשירית זה הישג מאוד מיוחד ואני מאמינה שכל עוד הוא ימשיך לקבל הצעות, הוא ימשיך שם".
לאחר מותו של פנאן נסגרה הסוכנות שלהם. לירון ביקשה להתרחק מעולם הספורט, ניהלה כמה ברים במשך חצי שנה, אבל החיידק חזר אליה במהרה ויחד עם שחקן העבר מתן סימן־טוב, היא החליטה לפתוח סוכנות שחקנים בשם 2Talent Sports Management, שמייצגת שחקנים ומאמנים בכירים.
"בהתחלה בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות את זה, אבל מתן אמר שחבל שלא ננצל את הקשרים שלנו והוא כל הזמן דחף והאמין שנצליח", נזכרת פנאן, "ההתחלה הייתה מאוד קשה בשבילי והרבה אנשים הרימו גבה למראה אישה סוכנת, תפקיד שעד היום אפילו ב־NBA נחשב לנדיר. בנוסף, תמיד הייתי הבת של מוני, ומי שלא הכיר אותי ואת היכולות שלי, זו הייתה הדרך היחידה שהוא הסתכל עליי.
"עם הזמן הדברים הלכו והשתפרו ואנשים התרגלו. אהבתי את העבודה הזו, בעיקר לטפח שחקנים שרואים איך הם הולכים ומתקדמים. אחד השחקנים שעבדנו איתם שנים היה שון ג'יימס ועכשיו אחרי שהוא פרש, עזרנו לו לקבל משרה של עוזר מאמן בקבוצת ה־G ליג של יוטה ג'אז, וזו תחושה נהדרת".
איך היה לעבוד מול הקבוצות בכדורסל הישראלי?
"הקבוצות בארץ לא נותנות גב לסוכנים ולא אוהבות לשלם עמלות. הן היו מוציאות לנו את הנשמה. בלי לציין שמות, מצאתי את עצמי מתנהלת מול אנשים בליגה שלנו שמתנהגים בצורה מגעילה ועם מוסר תשלומים נורא. הם יודעים יפה מאוד להתקשר אלינו ולהפעיל לחץ כשהם צריכים עזרה בלמצוא שחקן, לשכנע אותו לבוא לארץ או לשחרר אותו מהקבוצה שלו, אבל כשאנחנו צריכים משהו אז צריך לרדוף. יש חוק שמחייב שבכל חוזה שנחתם בישראל חייב להיות מעורב גם סוכן מקומי מורשה, אבל אף אחד לא אוכף אותו ולא משנה מה שניסינו לעשות, זה לא מעניין לא את מנהלת הכדורסל ולא את הקבוצות".
המצב באירופה טוב יותר?
"אירופה זה המערב הפרוע האמיתי, אין חוקים ואין כללים ובשנים האחרונות משלמים שם פחות ובאיחור, לא רוצים לשלם עמלות ולפעמים קבוצות פשוט נעלמות. בנוסף, באים לשחקנים שלך ומציעים להם הצעות על הראש שלך, ואתה צריך להיות דרוך כל הזמן. יש שחקנים שלא מבינים איזו עבודה קשה אתה עושה בשבילם, וכמה עזבו אותנו בשביל אלף דולר יותר לחודש. יש הרבה חוסר מקצועיות בתחום הזה, וכל ליצן מחליט פתאום להיות סוכן בלי להבין כלום. זה הוביל אותי להחליט ולעזוב עוד לפני שקיבלתי הצעה מה־NBA כי שבעתי מזה".
הסוכנות ממשיכה להתקיים?
"בהחלט, ויש למתן כמה לקוחות נהדרים, ביניהם דני אבדיה, שאני מאמינה שיהפוך לבחירה גבוהה מאוד בדראפט ב־2020".
על עצמה, פנאן אומרת: "אני לא מתביישת לומר שהחלום הגדול ביותר שלי הוא להיות מנכ"לית קבוצה ב־NBA. אני יודעת לפרגן לעצמי כשצריך ויודעת שאני תותחית בדברים מסוימים. הכול תלוי בי ואין שום סיבה שזה לא יקרה בעתיד".
יש רגעים שאת כועסת על אבא שלך?
"לא כעסתי עליו לשנייה ולעולם לא אכעס. היה לי אבא נדיר באהבה שהפגין כלפינו, בחינוך ובנתינה. בלעדיו לא הייתי מי שאני היום, וכל הידע והאישיות שלי הם בזכות ההורים שלי. הוא נתן לי את העולם ב־30 השנה שהיו לי איתו, הוא לא החסיר ממני דבר, וכל הכוחות שיש לי – זה ממנו".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני היום בחמש והאמת שאני תמיד ככה, אפילו בתקופות הקשות. אני מסתכלת על החיים באופטימיות, גם כשקורים דברים פחות טובים. ברור שיש ימים של כעס ועצבים, אבל בתמונה הכוללת התמזל מזלי לעבוד בתחום שאני מאוד אוהבת, יש לי משפחה וחברים נדירים, טיילתי בכל העולם, ומעולם לא היה חסר לי כלום. הייתי בתהומות וחזרתי למעלה, ואין לי על מה להתלונן".
