ערב פתיחת תערוכה גדולה לכבוד חגיגות עצמאותה של המדינה. עבודה של אחד מחשובי אמני ישראל, בגודל עצום, מוצבת במרכז. מי שלא צידד במיקומה המרכזי היה ראש הממשלה. בעקבות הערה שהוא זורק מועברת אותה יצירה למיקום צדדי בתערוכה. התקרית הזו לא התרחשה בשנה האחרונה. מדובר ב"תערוכת העשור" שהתקיימה לפני 60 שנה בבנייני האומה בירושלים. ראש הממשלה דאז הוא דוד בן גוריון והאמן החשוב הוא הצייר יוסף זריצקי. העבודה היא ציור מופשט בגודל 6 על 5 מטרים בשם "עוצמה", וההערה – כך לפי אחת הגרסאות – היא: "נו, האמנות המודרנית… אפשר עם אמנות מודרנית ואפשר בלי" (גליה בר אור וגדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, עמ' 241). לא היה צורך ביותר ממילים אלו כדי שטדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, יביא להזזת הציור למקום שולי בתערוכה.
כדי להבין יותר את משמעותה של אותה שערורייה זוטא יש לחזור עשר שנים נוספות לאחור, להולדת קבוצת "אופקים חדשים", נושאת דגל ההפשטה באמנות הישראלית, ולעמוד על העוצמה של הקבוצה ושל מי שהיה אחד ממנהיגיה, יוסף זריצקי.
יצירת הסגנון המופשט
שנת 1948, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, עתידה הייתה להיפתח הביאנלה בוונציה, מהתערוכות החשובות ביותר בעולם האמנות. לצייר אביגדור לואיזאדא נודע כי מארגני הביאנלה נכונים לאפשר לציירים ישראלים להציג מיצירותיהם במסגרתה. המידע הועבר לזריצקי, שהיה באותה העת יושב ראש "אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל", והוא שבחר מי יהיו אותם אמנים שעבודותיהם יישלחו לביאנלה. זריצקי היה מודע לכך שאופן קבלת ההחלטה חרג מהמקובל באגודה, שבדרך כלל פעלה באופן דמוקרטי באמצעות קיום אספות:
ידעתי שאם אצטרך לכנס את האספה לא תצא הת־ערוכה. כל אחד ידבר ולסיכום טוב לא נגיע. החלטתי אחרי שיקולים לעשות "קונטרבנד" ואירגנתי תערוכה באופן לא ליגאלי.
כך, שבוע לפני הקמת המדינה, עבודות של שמונה עשר אמנים ישראלים עשו דרכן באונייה לתערוכה החשובה בוונציה.
לאחר המעשה התכנסה אגודת הציירים לאספה סוערת, ללא השתתפותו של זריצקי, ובה הוחלט על הוצאתו מן האגודה. בלהט האספה החליטו כמה מהאמנים על פרישתם מהאגודה. האמנים הפורשים יהיו בין אלה שיקימו את וצת "אופקים חדשים" שפעלה בין השנים 1948־1963, ואשר השפיעה באופן ניכר על האמנות הישראלית. מהו אותו סגנון אמנותי שהצדיק את הפרישה ואת הקמת "אופקים חדשים"?
מקובל לומר שחברי הקבוצה יצרו בסגנון מופשט – אותם "כתמים אל־צורניים" שאינם מספרים למתבונן ביצירה סיפור ברור וקונקרטי – אך למעשה, לפחות בשנותיה הראשונות, קשה לקבוע שלקבוצה היה סגנון אחיד. ניתן לומר שהמשותף לעבודות שיצרו חברי הקבוצה היה הימנעות מתיאור מדויק של המציאות וניסיון ליצור בסגנון מודרני השואב מהמגמות בעולם האמנות שבחוץ לארץ. הדבר בא לידי ביטוי גם באופן ניסוח תקנון הקבוצה, אשר לא ציין או דרש באופן מפורש "הפשטה".
במשך הזמן, ועם התחזקות מעמדו והשפעתו של זריצקי, התבסס הסגנון המוכר כ"מופשט לירי". גילה בלס, בספרה החשוב והמקיף "אופקים חדשים", מציינת כי יסודותיו של הסגנון הם ציוריות ורגש, אשר לדבריה הסתמכו על אסוציאציות מהטבע.
במהלך שנות החמישים, בתמיכת בעלי השפעה כדוגמת הנהלת מוזיאון תל אביב, התבססה קבוצת "אופקים חדשים" ככוח חזק ומשמעותי באמנות הישראלית. הקבוצה התעקשה לבדל עצמה מהאמנים האחרים, מה שהוביל לא אחת לחיכוכים ומאבקים בעולם האמנות המקומי. כדוגמה ניתן להזכיר שכאשר איגוד המוזיאונים החליט לקיים במוזיאון תל אביב את תערוכת "עשר שנות ציור ישראלי", הקבוצה התנתה את השתתפותה בכך שעבודות חבריה יוצגו בקומה הראשונה, ובנפרד.
פיקאסו מצייר כמו החתול שלנו
שערוריית הציור "עוצמה" עוררה דיון בעניין מידת התערבות הממסד בתכנים אמנותיים, דיון הממשיך להתנהל אף בימים אלה. זהו דיון חשוב ומעניין אך ברצוני לעמוד על היבט אחר, הנוגע ליחס שבין המבקר הממוצע ב"תערוכת העשור", המיוצג על ידי בן גוריון, ובין יוצר העבודה, זריצקי.
בשנת 1958, המדינה ו"אופקים חדשים" חגגו עשור. הקבוצה ו"המופשט הלירי" בשיאם, ולתערוכת העשור הוזמנו עבודות מכמה חברים מהקבוצה. אך האם הישגי הקבוצה היו ברורים לציבור הרחב, זה שעתיד לפקוד את התערוכה? חברי הקבוצה אמנם ניסו להנגיש את סגנונם – נערכו סימפוזיונים ואף מפגשים עם ציבור המבקרים בתערוכות שהתקיימו במוזיאון. חרף זאת, הציבור אשר ביקר בתערוכת העשור, כ־600,000 אלף במספר, כלל גם ובעיקר כאלה שאינם מעורים בנעשה בעולם האמנות המקומי, ודאי לא העולמי. ציבור זה היה חסר את הכלים ואולי גם את הרצון להבין ולהתרשם מעבודה ברמת הפשטה גבוהה כדוגמת "עוצמה". בן גוריון, כנציגו של "העם", ביטא את דעתו כלפי הציור בצורה הפשוטה והישירה ביותר.
בשונה מפולמוסים שונים שניהל זריצקי בעשור שקדם לתערוכת העשור, במקרה זה הביקורת על סגנון יצירתו לא נמתחה על ידי קולגה או מבקר אמנות. זו הייתה ביקורת "עממית", אף שהושמעה מפיו של ראש הממשלה, וכמוה ניתן לשמוע לעיתים על ידי מבקרים מזדמנים במוזיאונים ובגלריות (כך למשל שמעתי פעם אב אומר לבנו במוזיאון ישראל על עבודה של פיקאסו: "עזוב, את זה גם החתול שלנו יודע לצייר"). דווקא לביקורות "פשוטות" כאלו, הנובעות במקרים רבים מאי הכרת "השפה" של האמנות המופשטת, קשה להשיב באופן ענייני. בבנייני האומה לזריצקי לא היה "יתרון הביתיות", כפי שהיה לו במוזיאון תל אביב.
יש להעיר כי על אף רמת ההפשטה הגבוהה של "עוצמה" ניתן לבחון ולפרש אותה גם מעבר להיבטים של רגש, צבע, צורה, קומפוזיציה וכו'. "עוצמה" קשורה לסדרת עבודות, מופשטות גם הן, של זריצקי מראשית שנות ה־50 בשם "יחיעם", סדרה חשובה שנעשתה בהשראת הווי הקיבוץ ונופיו, ואשר פורשה באופן נרחב כעוסקת בין היתר ביחסי האדם והטבע. אמנם ב"עוצמה" רמת ההפשטה התגברה, אך ניתן למצוא בה הדים לשדות הקיבוץ, המבוטאים במשטחים גיאומטריים. בכל אופן, ספק אם פרשנות מסוג זה הייתה מצליחה לגרום למבקר הממוצע להתרשם מהעבודה.
כך, עשור לאחר ייסוד "אופקים חדשים", מי שלא אחת ידע לפעול באסרטיביות כדי לקדם ולבסס את סגנונו ואת ערכי הציור שבהם האמין חווה בעצמו דחייה בוטה ופומבית. זריצקי נפגע – הוא השמיד את "עוצמה", אשר היה הציור הגדול ביותר שיצר בחייו. כעבור שנה, בשנת 1959, הוא קיבל את פרס ישראל לציור.
