כבר בתום שלוש דקות של שיחה בפאתי אולפן ההקלטות שלהם ביפו העתיקה, עוד לפני שהסיגריה הראשונה נגמרת, אפשר להבחין שאדם פז, אלעד בסרגליק, ישגב חמאוי ואביתר שטיינר – להלן ההרכב "בית ספר לנבואה" – באים עם תפיסת עולם מגובשת, לא מתנצלת ושונה לחלוטין מזו של רוב ההרכבים שקיימים היום בישראל. ההגדרה שעולה לראש כמעט מיד היא: "חיים בסרט".
על פניו זו קביעה שעלולה להשתמע צינית או ביקורתית, אבל כשמדובר בלהקת רוקנרול שמנסה לפלס את דרכה בעולם המוזיקה, זו גם מחמאה לגבי פוטנציאל המוזיקה שלה וגם פתח נהדר לקראת ריאיון שלא יסתכם בקלישאות החבוטות שלא נושאות איתן שום מסר, העיקר לצאת בסדר עם כולם.
בתי הקברות המוזיקליים מלאים בהרכבים שחשבו שלחבר כמה אקורדים ולהלביש אותם על מילים זו הנוסחה לחיי נצח. אבל בהיכל התהילה שמור מקום של קבע דווקא למי שגם הביא איתו עוד משהו אל הבמה ואל האולפן. בעברית יקראו לזה "אופי", באנגלית רוקנרולית יגידו "אטיטיוד". מוקדם כמובן להגיד ש"בית הספר לנבואה" נמצאים בדרך להיכל תהילה כלשהו, אבל יש רושם שברור להם לחלוטין על איזה כביש עולים כדי לנסות להגיע לשם, ולא שהיו יכולים אחרת.
"היו לי הרבה חומרים שאגרתי מהתיכון בתל־אביב דרך ההסדר בשעלבים", מתאר פז, סולן ההרכב וכותב החומרים, את התגלגלות הלהקה עד להוצאת המיני־אלבום שלהם בימים אלו, "ניגנתי בדרך בכל מיני הרכבים ושום דבר לא באמת הניע כמו שרציתי, אז פשוט הלכתי עם המענק הצבאי ועוד קצת כסף שגירדתי מפה ומשם ונכנסתי לאולפן הקלטות. ידעתי שאם לא אעשה את זה ככה, זה לא יקרה אף פעם ואין מצב שאני נותן לזה לחלוף, כי זה החלום שלי. את אלעד הגיטריסט הכרתי דרך אח שלו שלמד איתי. הוא הצטרף אליי אחרי שהקלטתי את החומרים ובשלב שהוא ידע שזה כבר לא משחק, שלא הולכים לעשות את זה כתחביב או כמשהו חמוד מהצד. אלה הולכים להיות החיים שלנו".
"הופענו בכל חור שהסכים לקבל אותנו", מצטרף בסרגליק לשיחה, "לכל מקום שבו היינו יכולים לנגן מול אנשים הלכנו, מהופעות בפאבים בגודל של מטר וחצי מול עשרה אנשים ועד לקהל של אלפים בפסטיבל בבית־שמש, שם אגב הרגשנו שאנחנו במקום הטבעי שלנו – מול אצטדיון מלא של אנשים שלא מפסיקים לקפוץ בכל שיר".
"הופעות זה אדיר, זה החיים עצמם", קוטע אותו פז, אבל כמבוגר האחראי של ההרכב הוא מעדיף להחזיר את השיחה לממד מציאותי יותר. "חיפשנו איך אפשר להתקדם עם הסיפור הזה, הגענו דרך אבא של חברים לפילוני משב"ק ס', שקיבל את החומרים שלנו וכנראה ממש אהב אותם. הוא הזמין אותנו אליו לאולפן ומשם התחלנו להקליט עוד חומרים. בשלב מסוים נגמר לנו הכסף להקלטות, הלכתי לעבוד בכל חור אפשרי במקביל כדי לממן גם את הקופה של הלהקה וגם את החיים הפרטיים שלי. בזמנו הייתי אבא לשני ילדים (כיום שלושה – י"ה). בשלב הזה גם הלכנו לפייסבוק כדי לאתר מוזיקאים שיחליפו את הנגנים ולגבש הרכב, וככה הגיעו שטיינר וחמאוי – שני הכוכבים הצעירים שלנו".
"לא מחפש להיות סטאר"
כשפז מציין את המילה "צעירים" עולים חיוכים מסביב לשולחן. החלוקה בתוך ההרכב ברורה – פז ובסרגליק הם דור המייסדים ואלו שגם מרגישים חופשי יותר לקחת את המושכות בשיחה, וחמאוי ושטיינר "הצעירים" הם החיילים המשוחררים ש"בית הספר לנבואה" מתפקד עבורם גם כיריית הפתיחה הסוערת לחיים האזרחיים שלהם.
על אף החלוקה הזאת, הדינמיקה בינם לבין עצמם פתוחה מאוד ונטולת פורמליות לחלוטין. בדיחות פנימיות על איכות הנגינה, העדפות מוזיקליות, דייטים, פערי הגילים והדורות – החומרים שמהם נוצר וייב כיפי של חבורה בטיול שנתי. אבל כשיוצאים לרגע מהבועה שבאולפן ומהפנטזיות על הופעות באצטדיונים של מאה אלף איש, ניכר ההבדל המשמעותי בין הצעירים לוותיקים – שכבר נמצאים במקום בחיים שמצריך הימור אישי גדול יותר כשבוחרים חלום חיים כזה.
"לי יש את עול הפרנסה", אומר פז, "אני גם היחיד שנשוי, אז אני לא יכול להגיד שאני יושב כל היום בדירה עם החבר'ה, אוכל פיצות וכותב שירים. אתה חייב איזושהי יציבות בחיים. אז אני דואג שיהיה מספיק כסף בבית כדי שאוכל לפנות כמה שיותר זמן למוזיקה. כרגע אני מחנך בקורס 'נתיב', כותב במגזינים שונים ועושה הרבה מאוד חלטורות. המשפחה תומכת כי רואים שאני עמוק בתוך זה, שאלות של 'לאן זה הולך' הגיעו תמיד מדודים ומהסביבה, אבל זה לרגע לא גרם לי לחשוב אחרת. זה הייעוד שלי. זה לא שפתאום תגיע איזו משרה של מתכנת בהיי־טק עם משכורת של 40 אלף שקל ושולחן ביליארד במשרד ואקח אותה. 'בית ספר לנבואה' זה מה שאני אמור לעשות בעולם ולא שום דבר אחר. זה לא תחביב, יוצא פה משהו אמיתי".
שטיינר: "יש לי סבא בן 93, מאוד יקה. הייתה לנו הופעה בדולב בחגיגות השלושים ליישוב. אלף מאתיים איש בקהל וסבא שלי הגיע אחרי זה ואמר לי 'אל תהיה לוחם, לך ללהקה צבאית'. שירתי כלוחם בסוף, אבל זה שהוא אמר את זה ריגש אותי מאוד, ומבחינתי ראיתי את זה כהסכמה לכל השיגעון הזה של מוזיקה ורוקנרול".
מה תוכנית האב למקרה שגם בעוד עשר שנים ניפגש לריאיון ותהיו באותה נקודה שבה אתם נמצאים היום?
בסרגליק: "תשמע, אני באופן אישי אשמח להצלחה. ברור שזה יהיה נוח ונהדר, אבל זאת לא המטרה שלי. מעניין אותי לבטא את עצמי. שמעתי בחיים הרבה דברים – מ'רד הוט צ'ילי פפרס', 'פו פייטרס' ועד מוזיקה קלאסית. אני כאן כדי להביא את כל ההשראה שאגרתי ולשפוך את זה החוצה. אם על הדרך נבנה קהל לאט־לאט זה מדהים כמובן, ואני שמח לראות בהופעות שלנו אנשים שאין לי מושג מיהם. זה גורם לי לדעת שאנחנו ממלאים למישהו חלל שחסר לו ובשביל זה אני נמצא כאן. אני לא מחפש להיות סטאר. זה שהחלום שלי להופיע על במות זה לא מתוך מקום שאני רוצה להיות מליין ומפורסם. אני רוצה להגשים חלום מוזיקלי. גם ברור לי שאני משלם מחירים, כל בחורה שאצא איתה בעתיד תצטרך לדעת שזה אחלה שאני אדריכל שעובד בעבודה בורגנית וכולי, אבל אם ההצלחה תגיע – והיא תגיע – אני עוזב הכול לטובת זה".
פז: "אנחנו כבר לא בשלב של הופעות בפני המשפחה וחברים. עשינו עכשיו הופעה בבית היוצר בנמל תל־אביב וכמעט ארבעים איש קנו כרטיסים. אנחנו הולכים להופיע ב־17 לחודש באוניברסיטת בר־אילן, ב־19 בפברואר במתחם התחנה בירושלים, ב־4 במרץ בבית צוותא באזור, וב־18 בחלוץ בבאר שבע. זה מדהים בעיניי וזה מגניב כי אנחנו יודעים שזה דבר שנבנה, ונראה לי שאנחנו מדברים אל אנשים כמונו שמסתכלים מסביב ומחפשים את הדבר הזה שאנחנו מביאים איתנו".
מה לדעתכם הם רואים כשהם מסתכלים מסביב?
פז: "המוזיקה שאתה שומע היום היא בעיקר להמונים, מוזיקה של החבר'ה. מה שהם עושים זה כיף ופאן על הבמה. נצ'י נצ', התקווה 6, אפילו הרבה דברים שמוגדרים 'אינדי' הם כאלו. מי שגדל על רוק של שנות התשעים גדל על חומרים הרבה יותר עמוקים, עצובים ועם משמעות שהולכת איתך הלאה, גם אם חלק מהם הפכו להיות המנונים. אנחנו כלהקה הרבה יותר במקומות האלה. הדור היום אחר, יותר תזזיתי. אני יודע שאני הייתי שמח לשמוע להקה כמו 'בית הספר', לי זה מאוד חסר בנוף. בא לי מישהו שיעיף אותי כמו שאנחנו עושים. אני מרגיש שבא לי לעצום עיניים ולחזור להיות תיכוניסט ששומע בדיוק את המוזיקה שאנחנו עושים. יש לי הרבה מוזיקה טובה באוזניות, אבל אין לי כרגע משהו כמו הבית־ספר וזה מגניב".
הדיבור על הנוף המוזיקלי בישראל מוציא הרבה אמוציות ומייצר שיח פנימי מרתק בין חברי ההרכב עד שבשלב מסוים הנוכחות שלי בחדר היא על תקן מקליט בלבד. שטיינר וחמאוי מחוברים מעט יותר ליוצרים כמו ברי סחרוף, משינה, אביב גפן ואפילו הדורבנים. פז אוהב מוזיקה ישראלית אבל מכוון יותר למחוזות של ליאם גלאגר מאואזיס ועושה רושם שבסרגליק הוא הרדיקלי יותר מבין החבורה.
"אני בקושי מכיר מוזיקה ישראלית, גדלתי על קלאסיקות של ויוואלדי, בטהובן ודברים כאלו. ל'רד הוט' היה אלבום שכולם אומרים שהוא רע One Hot Minute עם דייב נבארו, אני חולה על פרושיאנטה (גיטריסט הלהקה, י"ה), אבל דווקא נבארו הכניס שם משהו אפל ואני ממש אוהב את זה. כריס קורנל (סאונדגארדן) היה אדיר בעיניי וההופעות שלו בארץ היו מחשמלות. מה אני אגיד לך, אני מקשיב ל'ויקיפדיה' (של חנן בן־ארי, י"ה) ובמחילה – אין משהו יותר קלישאתי מלעשות שיר כזה. רוב המוזיקה שיש היום מסביב, זאת לא מוזיקה בעיניי בכלל. יש מפיקים מעולים שעושים הכול ויודעים לייצר להיטים, לא מוזיקה. אני לא רוצה להיות במקום כזה, אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב ואת מה שיש לנו בראש. לשמחתי זה לא שטחי כמו רוב התרבות שנמצאת סביבנו".
פז לא מסכים איתו: "אני מוצא הרבה עומק בתרבות היום. יוצא לי לשמוע סטטיק ובן־אל, כי הילדים שלי לא מרשים לי לזפזפ. איכשהו אני שומע שם רבדים אחרים ממה שאנשים כמוך מייחסים להם. בכלל מחרפן אותי העיניים והאוזניים הביקורתיות של האנשים. אם אתה מקשיב למוזיקה ברובד נמוך ומסתכל עליה כמו גמד טרוט־עיניים בגובה הרצפה אז יש לך בעיה שמחרפנת אותי. לראות רק את הבעייתיות בשירים, בתרבות ובאמנות, רק את המיניות או רק את הנמוך, זה מעיד על חוסר עומק. לימדתי בישיבת הסדר והייתי יושב עם החבר'ה הצעירים על איך לראות סדרות, איך לראות סרטים. זה פתח לעולמות אחרים, גבוהים מאוד. כמו במוזיקה שלנו, אגב. לכן אם יש לי מחאה היא על הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הדברים, לא על היצירות עצמן".
ותודה לרב קוק
עד עכשיו הנושא הדתי בכלל והרקע המגזרי בפרט לא עלה, אך נכח כמו פיל לבן וגדול בחדר. המטרה של חברי ההרכב היא לשדר בנחישות המקסימלית שהם עושים את המוזיקה שעליה גדלו, בדיוק כמו הרכב מקביל שמנגן בלונדון או בסיאטל, ושאין קשר בין זה לבין העובדה שגדלו בישיבות תיכוניות.
אלא שלמרות הרצון לברוח, אי אפשר להתעלם מהמקום שהצמיח את החבורה ושמכניס גם את אלוהים לשירים שלהם. פז ובסרגליק גדלו בתל־אביב ולמדו בתיכון צייטלין. שטיינר וחמאוי גדלו בית ליד בית ביישוב דולב בבנימין – מה שגורם להם לחריגות כפולה: הן בנוף של ההרכבים שמופיעים תדיר במקומות כמו הבארבי, לבונטין 7 והאוזןבר, והן בהשוואה להרכבים "אמוניים" טיפוסיים. ניכר שגם בינם לבין עצמם אין באמת הסכמה על האופן שבו צריך להתייחס לכיפות שעל הראש שלהם ולרלוונטיות שלהן על המוזיקה שלהם.
דווקא הדתל"ש בחבורה, שטיינר, שם את הנושא על השולחן. "בחזרה הראשונה הגעתי אחרי שקיבלתי מחמאוי חומרים של ההרכב בלי שפגשתי אותם. חמאוי ואני מנגנים הרבה זמן ביחד, היה לנו הרכב בשם 'הכבשה השחורה' ועשינו כל מיני הופעות בדרך וגם ביישוב שלנו. אני זוכר שהייתי ממש מופתע לראות שהם דתיים. אחרי שכבר נכנסתי עמוק לעסק אני יכול להגיד שאני מזהה פה רוחניות, עומק, התקשרות עם גורם כלשהו, אבל האם אתה צריך להצביע הבית היהודי כדי לשמוע את המוזיקה הזאת? ממש־ממש לא".
חמאוי המתופף רוצה לחזק: "כשהתחלתי לשמוע אביב גפן בכיתה י', ההורים שלי נחרדו בגלל הקונוטציות הפוליטיות שלו. אני לא אשקר, אני כן פה גם כדי להוכיח משהו. להראות שאני עם כיפה על הראש ויכול להיות רוקיסט. לא צריך לשמוע את אברהם פריד או שוואקי כדי להרגיש בסדר עם הכיפה על הראש ועם המוזיקה. מבחינת הדור של ההורים שלנו, זה עוד לא טריוויאלי מה שאנחנו עושים פה. אני לא רוצה להגיד שזאת מחאה מצידי, כי זה לא וזה גם לא מעסיק אותי ברמה יומיומית. אבל כן יש בי משהו שרוצה להגיד: אתם רואים? אנחנו עושים מוזיקה כזאת והכול בסדר, האדמה לא רועדת. אני יודע שאני מתויג כמשהו מסוים אבל התיוג הזה הוא לא מה שאני מרגיש. זאת בעיה".
אתם מזהים את זה יותר כעניין שהסביבה מצפה מכם להגדיר, או שזה קונפליקט פנימי מובנה?
פז: "אני אישית לא מרגיש שאני עושה רוקנרול דתי בשום צורה. אנחנו לא ציונות דתית קלאסית. מדברים על זה הרבה, אבל הרצף הזה באמת קיים. מי שמסתכל עליי יכול לטעות – לא גדלתי למשל על קרליבך בשום צורה. הגעתי לישיבת הסדר ואמרו לי בוא נעשה קבלת שבת קרליבך, ולא היה לי מושג על מה הם מדברים. היה לי ברור שאם עושים מוזיקה זה על מה שגדלנו עליו. תמיד כשממתגים אותנו עושים את זה כ'הרכב של בוגרי ישיבות' זה בפועל לא אומר כלום ושום דבר על המוזיקה שלנו. בהתחלה היה איזה דיבור של דתיים שעושים רוקנרול, אז בטח יש כאן משהו חינוכי. יכול להיות שזאת שפה שדיברנו בה בהתחלה כי נסחפנו עם המובן מאליו הזה. אבל מהר מאוד הלכנו אחורה".
בסרגליק: "אנשים לא יודעים איך לעכל את זה. פעם מפיק דתי שאל מה סוג המוזיקה שלנו, אמרנו 'רוק' והוא אמר 'תחליף ז'אנר'. ברור שלא שקלנו את זה לרגע. אולי פז קצת עושה הנחה לעצמו. הרוק שלנו כשר, אין מה לעשות. זה לא סקס, סמים ורוקנרול. מה שכן, זה מגיע טבעי ואף אחד לא מהנדס את זה ככה".
"זאת לא כתיבה מגויסת, המילים לא פה על מנת לחנך", פז מבקש לדייק, "זה השעשוע הפנימי שלי, זאת הדת שלי בעולם. אני עושה מוזיקה ואני מבין דברים. אם זה משדר מאליו משהו דתי אז בסדר – אנחנו לא כאן בשביל זה מלכתחילה. אני מכיר הרבה חברים שאיבדו לחלוטין את האמונה שלהם בה' וחיים ככה כי זה כיף ונוח או אפילו מגדירים את זה כפולקלור. אצלי הנפש אנרכיסטית. אם הייתי יודע שאין אלוהים כנראה שהייתי בועט בהכול. אני מרגיש שאני לא מקיים מצוות בשביל פולקלור אלא בשביל אמת. לכן גם האזכור של אלוהים בשירים הוא טריוויאלי מבחינתי כי זה טריוויאלי לחיים שלי. להגיד שאין אג'נדות במוזיקה זאת היתממות, גם בוודסטוק היו אג'נדות".
חמאוי: "זה גם לא משהו שאנחנו אומרים: 'עד כאן הגבול שלנו, אז לא נשיר על משהו מסוים'. ככה החיים שלנו, אם לא נקלל ביומיום זה גם לא יופיע בשירים. אנחנו עושים את המוזיקה הזאת כי זה הביטוי שלנו להשראה שאנחנו מקבלים".
"תכלס", מסכם פז, "את התשובה הכי טובה לכל הסיפור הזה אפשר למצוא בשם של הלהקה, שלקחתי מתוך כתבים ישנים של הרב קוק. המשמעות במקור היא שכשיבנו את הארץ הרב קוק אמר שיצטרכו לבנות גם בתי ספר לנבואה. שם ילמדו לא רק חינוך קלאסי אלא השראה ואמנות ותרבות. כשקראתי את זה ישר היה לי ברור שזה השם של הלהקה שלי. נביא הוא ההפך בעיניי מדתי. נביא הוא אחד שאלוהים מדבר איתו מלמעלה למטה, והדתיים של היום מדברים למעלה, אל אלוהים. אנחנו היינו רוצים לחכות פה שהוא יחזור אלינו, אז בינתיים אנחנו עושים רוקנרול. אני מאמין שהוא יֵדע איפה למצוא אותנו".
