תחילה המלצה, כמעט בקשה: רוצו לקנות את הספר הזה, "חיים קטנים". קפצו לחנות הספרים הקרובה למקום מגוריכם והניחו עליו את ידכם. הוא עב כרס, אפילו קצת יקר, והוא גם לא קל לעיכול – אבל כל אלו שווים את זה. "חיים קטנים" שווה את זה. אל תיתנו לציטוטים שמרוחים על פני הכריכה האחורית של הספר – משפטי שבח על הספר מתוך העיתונים היוקרתיים ביותר באמריקה – להרתיע אתכם: הפעם הם צודקים. מדובר, ללא ספק, ביצירת מופת.
הרומן רחב היריעה הזה, שראה אור ב־2015, מספר על חייהם של ארבעה חברים – מתקופת הקולג' שבה נפגשו ועד לעשור השישי לחייהם: מלקולם, אדריכל; ג'יי־בי, אמן; וילם, שחקן, וג'וד, עורך דין מצליח. מוקדם מאוד בספר המיקוד עובר לג'וד, וסיפורו הופך למרכז העלילה והמוקד הדרמטי שלה. פיסה אחר פיסה נחשף סיפור חייו הקשים של ג'וד, שכולל ילדות טראומטית, רווית התעללויות ואלימות, וכלה בחייו הבוגרים, שבהם, לצד העבודה במשרד עורכי דין נחשב, הוא נוהג לחתוך את עצמו – הכאבים שהוא חווה כמעט חודרים את דפי הספר ומכאיבים גם לקורא – ואף להיקלע למצבים רפואיים מסובכים.
"חיים קטנים" הוא יצירת מופת בעיקר בגלל האופן שבו המחברת – האניה ינגיהארה, אמריקנית ילידת הוואי – מצליחה לברוא במילים עולם שלם, עולם ממש, על כל הפיתולים והדרמות שלו, קטנות כגדולות. הדמויות בספר חיות ונושמות, מתקיימות אל מול הקורא, ולאורך המסע הארוך של הקריאה – למעלה משש־מאות עמודים – הן הופכות לחברות הטובות ביותר שלו. כשסיימתי את הספר, המום מהעמודים האחרונים שלו, הרגשתי כאילו עברתי יחד עם ג'וד את החיים הקשים שהוא חי; שהכרתי אותו לעומק, שהוא היה אחד מחבריי. הספר מצליח לגרום לקוראיו להיות מעורבים, אישית, בעלילה, לדאוג לדמויות, לשמוח בשמחתן ולכאוב את מפלתן. וינגיהארה יודעת את המלאכה: לכתוב, לספר סיפור, לתאר.
לכל אורכו מעלה הרומן הזה שאלות סבוכות, שגם הן מצליחות לערב את הקורא ולדרוש את תשובתו ואת השיפוט שלו: עד כמה ניתן לעזור לחבר במצוקה? האם אפשר להציל מישהו שלא מעוניין שיצילו אותו? האם יכול אדם להשתחרר מן הטראומות של עברו, ולהתחיל מהתחלה? האם ניתן לרפא צלקת ישנה, או שדינה לרדוף את המצולק עד יום מותו? הרומן פורש את השאלות הללו בדרכו ואף עונה על חלקן; התשובות לא תמיד מעודדות, אך הן תמיד עמוקות ומעוררות מחשבה. בדרכו, "חיים קטנים" אינו מותיר אדיש את מי שקורא בו.
זהו ספר שנקרא מצד אחד בשטף, אך מצד שני, לפעמים צריך להניח אותו בצד – ליום או ליומיים – ורק אז לחזור אליו. הוא קשה לעיכול, עצוב בצורה יוצאת דופן, ומעורר חמלה – אבל הוא גם שואב פנימה, ויוצר חוויה בלתי־נשכחת. בתוך עולם הספרות האמריקנית העכשווית, שרווי סופרים־סלבריטאים שיצירתם על פי רוב בינונית, משעממת ושטחית, הספר של ינגיהארה זוהר באופן מיוחד.
"חיים קטנים" הוא שם מטעה, כמו ש"סיפור פשוט" של ש"י עגנון רחוק מלהיות פשוט. חייהם של ארבעת החברים, ובעיקר חייו של ג'וד, רחוקים מלהיות "קטנים", משמימים וחסרי עוצמה. להפך: אלו חיים עוצמתיים, כאובים, רבי תהפוכות. אפשר אם כן לקרוא את הכותרת של הספר גם כמרמזת על החד־פעמיות של החיים הספציפיים הללו, על כך שהם חיים של אדם אחד, לא כל כך מפורסם, שחי בעולם הזה, כאן, בינינו, התגורר בניו יורק ההומה. כולנו חיים חיים קטנים, אומר הספר הזה, כל אדם שעובר ברחוב הוא בסך הכול אדם אחד מתוך כל אלו שמסתובבים על פני כדור הארץ: אך אם נעצור לרגע ונחפור עמוק בחייו של זה שעומד לפנינו בתור לסופרמרקט או חולף על פנינו ברחוב, אולי נגלה תהומות שלא שיערנו שנגלה, אולי גם נחשוף כאב שמשווע ליד מושטת. החיים קטנים רק לכאורה.
חיים קטנים, האניה ינגיהארה, תרגום: אמיר צוקרמן, מחברות לספרות, 638 עמ'
