חיים קטנים: חוויה מתישה, סוחפת ולא פעם קשה מנשוא

"חיים קטנים" ראה אור ב־2015 בארה"ב, ומאז צאתו נחגג במדינות רבות כאירוע ספרותי. על מה החגיגה? לאוהבי הסאגות ארוכות היריעה והכתובות היטב, ספרים כמו זה הם האס הנחשק, שמופיע אחת לכמה שנים. גם לאוהבי הספרות, בלי קשר לז'אנר, מדובר בבשורה. יציאת ספר חדש היא כמובן לא מאורע נדיר, בכל יום רואים אור שלל ספרים. אבל פעולת הדפוס והכריכה לא בהכרח הופכת אותם לספרות. הספרות עצמה היא אורגניזם חי, רב זרועות, שמנסה בו זמנית, בכל מקום בעולם, לפצח את שאלות התקופה. אין כללים קבועים שהופכים ספר למשמעותי, זה תמהיל חמקמק של איכות כתיבה ונושא וצייטגייסט. וכשספר נוסף מצטרף, זו סיבה להתרגשות.

אין להסיק מהתקבלותו זו ש"חיים קטנים" הוא ספר מהנה. שש מאות ומשהו עמודיו מלווים את ארבעת הגיבורים מילדותם, דרך הקולג' ועד זקנה, וההנאה המרכזית שהליווי הזה מעניק היא הסבל שאוהבי ספרים וסדרות מכירים היטב. כתיבה טובה יוצרת יקום מקביל, והקורא או הצופה נשאב אליו, והופך להולוגרמה. הדמויות ביצירה הופכות לממשיות וקרובות יותר מהאנשים בעולם האמיתי, שמצדם הופכים להפרעה.

יוצרי הסדרות גילו בעשורים האחרונים את הנטייה האנושית להתמסר לעולם בדיוני, ואת האפשרויות הגלומות בכתיבה, מעבר לגרימת הנאה ואסקפיזם. במקביל, סופרים רבים עשו תנועה הפוכה, אל הספרים הקצרים והממוקדים, ברוח חוסר הסבלנות המיוחס לדור האינטרנט. לאלו גם אלו יש מקום. "חיים קטנים" הוא בינג', שמלווה את גיבוריו במשך מעגל חיים כמעט שלם.

הנושא, ארבעה חברים, מעניין בפני עצמו. התקופה היא תקופה נשית. הסיסטרהוד נחקר בשנים האחרונות מכל זווית אפשרית, בספרים, בקולנוע, בטלוויזיה. העניין המחודש ברעות הגברית, שלא עוברת דרך הצבא דווקא, היה כנראה עניין של זמן. במרכז "חיים קטנים" עומדים ארבעה חברים: מלקולם, שמתעניין בפוליטיקת הזהויות; ג'י־בי הצייר שמוצאו לא מעניין אותו כמו מסיבות והצלחה מקצועית; וילם העדין, בעל הנפש הטיפולית שחולם להיות שחקן; וג'וד, שאיש אינו יודע דבר על עברו. הארבעה הופכים לחבורה בתור סטודנטים, ומערכת היחסים המרובעת הזו הופכת לחלק בלתי נפרד מחייהם.

רק לא לטבוע

הגיבור הלא רשמי של הספר הוא ג'וד. ענפי סיפורו מסתעפים תחת שורשי סיפורי האחרים. ג'וד עבר בילדותו פגיעה, שבהדרגה מתגלים ממדיה. הוא מסרב לדבר על עברו, ונישא אל המשך חייו על פני גלים עדינים של אהבה וחמלה, בהצלחה חלקית. ההצלחה החלקית הזו עומדת במרכז העלילה. ינגיהארה שואלת את אחת השאלות הבסיסיות של הקיום האנושי: מה מרפא אותנו? היא עוברת – כלומר מעבירה את ג'וד – דרך רוב התרופות הידועות: הזמן החולף, שינוי המקום, חמלה אנושית, אהבה רומנטית. אפשרות הטיפול הנפשי כמעט לא מקבלת מקום – ג'וד מתנגד לזה. הוא נסגר בפני האפשרות בנסיבות כמעט טכניות (העובדת הסוציאלית שטיפלה בו מתה ממחלה, ואין מי שידרוש ממנו בנחרצות מספקת לעבור טיפול), ופוגש שוב פסיכולוג רק בגיל מבוגר. יש משהו אקראי, מפעים, מעורר בחילה, בתנודה חסרת השליטה של ג'וד בין גלי הענק של המציאות. אלו חיים קטנים של אדם אחד, והוא מצליח רק בקושי לא לטבוע. ואין מבוגר אחראי שיודע מה באמת יעזור. הטראומה של ג'וד איומה ונוראית. למעשה היא עד כדי כך נוראית, שככל שהיא מתבהרת נוצר מולה ניתוק רגשי, והיא מתחילה להיקרא כמו מה שהיא באמת: בדיון. לא ברור אם תחושת ההזרה הזו מתרחשת מול הדמות, מול הספר או מול שניהם. ולא שאין שלל סיפורים דומים ואיומים שהתרחשו במציאות. אבל נזירים מתעללים בילדים, למשל, הם שטח שכבר נחקר, ויש לקוות ולהאמין שאף טופל. הבחירה בו, שלא לומר ההפרזה בו, עשויה לפרקים לזרוק את הקורא החוצה מהיקום הספרותי, ולהזכיר שזה רק סיפור, ואולי אפילו קלישאה.

יש שיאי רשע שקשה לקבל, ביקום האמיתי כמו בזה הספרותי. ינגיהאראה כותבת נפלא. היא עושה עם הדמויות את החסד הגדול ביותר שסופר יכול לעשות – היא נותנת להן לחיות, בלי להתפתות לפירוטכניקה ספרותית שתאפיל עליהן. היא לא זקוקה לעלילה מופרזת שתחפה על ליקויי כתיבה. טראומת ילדות במינון קצת יותר נמוך הייתה עובדת לא פחות, כנראה אפילו יותר. למה בחרה בכל זאת למתוח את הסיפור אל מעבר לגבולות ההכלה? יש פער עדין בין חמלה וחרדה לבין ניתוק וחוסר אמון, ואולי זאת הכוונה כאן. אולי לג'וד הספרותי יש סיבה טובה לא לחלוק את עברו – הוא יודע שהוא כל כך נורא, שאנו, האנשים האמיתיים, פשוט לא נאמין לו. או שנעדיף, ליתר ביטחון, להתרחק מהסיפור.

מי שלא מתרחק הוא וילם, חברו הטוב של ג'וד. וילם היה המטפל והאוהב של אחיו הגדול והפגוע. הוא לא הצליח להציל אותו. האם חוויית הילדות הזו עיצבה אותו, וזה מה שמושך אותו אל ג'וד הנזקק? מתישהו ג'וד אמנם מטיח בו את ההאשמה הזו, אבל בתמונה הכללית נראה שכמו בשאר השאלות, אין לינגיהאראה תשובה. היא בעיקר מנחשת. הספר כולו הוא מסע ניחושים, שאין בו מסקנה על מה גורם למה בחיים הקטנים האלו.

ניחוש נוסף, למשל, הוא שאלת הטיפול. ג'וד מוקף אהבה וחמלה. האם הן מצליחות להציל אותו? האם לספר יש סוף טוב? כמו החיים עצמם, אין סוף טוב או לא טוב. יש חלקים טובים וחלקים איומים, רגעי שיא ורגעי שפל. ינגיהארה קובעת שבעצם אין תקנה מלאה לפגיעות ילדות. אבל באותה נשימה היא תוהה יחד איתנו, אם צירוף מקרים אחר יכול היה להביא הצלה או ריפוי. כל זה מוביל לתחושת אקראיות מתסכלת. מה מונע מג'וד להתגבר על עברו? עבר קשה מדי, בלתי ניתן לשיקום אבסולוטית? חוסר טיפול הולם? עודף חמלה? עד כמה טיפול נפשי חיוני, והאם החמלה יכולה להחליף טיפול, או שמא להיפך, היא הרסנית ומונעת פתרון עומק? לינגיהארה, המספרת הכול־יודעת, יש בעיקר שאלות.

אשליית הפיד המגוון

דבר נוסף שהספר מעניק, אולי לאו דווקא במתכוון, זו תמונה אקטואלית של קונפליקטים. עד כמה הפיד שלכם, ברשת או בחיים, מגוון? רוב הסיכויים שיש בו גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, ייצוג חד מיני. האם אתם תחת הרושם שעולמכם מכיל את כל גוני הקונפליקט האנושי? ינגיהארה תמחיש לכם כמה אתם טועים. כל אלו הם למעשה ייצוגים שונים של אותו הדבר. הגיבורים שלה מייצגים את השפה החדשה, המיליניאלית, והגבולות שהם בוחנים הם לגמרי אחרים. זה לא שהם נמתחים יותר. הם פשוט נמצאים, בחלקם לפחות, באזורי מחיה שונים.

האקסיומות מתפרקות, ושאלות הבסיס מקבלות זווית חדשה ותוקף חדש. למשל האקסיומה שלפיה אהבה, זוגיות ויחסי מין הם חבילה אחת. מה, למשל, דינה של אהבה שמייחדת אהוב מסוים, ברמת משיכה מסוימת, אבל לא יכולה להכיל את כל הפרמטרים? שאלות כמו מוצא וצבע וזהות מינית, שנחשבו פעם נועזות ובהמשך אקטואליות, הופכות בהדרגה לזניחות. שאלות כמו מעמד וכסף, משפחה וילדים, עדיין נוכחות בחיי כל הגיבורים וכנראה לא ייעלמו לעולם, אבל ליווי ממעוף הציפור של חיים שלמים מזכיר מה נשאר תמיד חשוב באמת: אהבה ושייכות, ותרופה לפצעי הנפש.

דווקא הטרגדיות הזעירות יותר, או אולי המוכרות יותר, לא מאפשרות הזרה וננעצות ישר בלב. למשל הרולד וג'וליה, הפרופסור של ג'וד ואשתו, שמפתחים איתו מערכת יחסים תחליף־הורית, המבוססת בין היתר על אובדן משל עצמם. הרולד וג'וליה הם אנשים טובים, שמתעניינים בעיקר בעניינים כמו לימודים, אהבה ומשפחה. לפעמים לאנשים טובים קורים דברים איומים. האסון שפוקד אותם הוא מהסוג המצוי, הלא הוגן. המתנה שהם מעניקים לג'וד היא מהסוג האנושי, מרחיב הלב, והיא מהווה להם ולו נקודת אור זעירה, הזוהרת בפני עצמה, ולא מבטיחה לאף אחד מהצדדים תיקון של מה שנשבר.

ינגיהאראה לא פיצחה את האחווה הגברית. גם לא את שאלת כוחה של החמלה. היא בעיקר ממציאה ומנחשת. והיא מצליחה, באמצעות כתיבה טובה ודמויות טובות, להפוך את הספר לחיים שלמים, שאין להם סיכום או מסקנה מלבד, אולי, זו: אלו חיים קטנים. אפשר להישבר ולנסות להתגבר, ולהעניק כמה שיותר חמלה, לעצמך ולאחרים, ולשמוח בזה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. כך או כך, ממילא אין תשובה אחת, ויש לנו רק ניסיון אחד.

"חיים קטנים" הוא חוויה מתישה, סוחפת, לפעמים מתגמלת ולא פעם קשה מנשוא. וכשמגיעים לסוף מצטערים על שני דברים: על עצם הסיום, ועל שלא היו בחיים האלה יותר אהבה ורוך. הצער הראשון בלתי נמנע. השני, בניגוד לספר שמישהי אחרת כתבה, ואולי גם לשם כך כתבה, הוא בחירה יומיומית. שאין בה שום הבטחה לתוצאות טובות יותר, ועדיין, אם צריך לנחש, זה ככל הנראה הניחוש הנכון.

חיים קטנים
האניה ינגיהארה
מאנגלית: אמיר צוקרמן
מחברות לספרות, 2018, 638 עמ'