הרשימה הזאת תהיה אישית מכפי הראוי, אבל זה באשמת הספר ועל כן יסולח לי. "שפן" של שמעון ריקלין סיפק לי דז'ה־וואים למכביר. כלליים, ובעיקר פרטיים. זה מתחיל כמובן בשמו של המחבר, הזהה לשמו של שמעון ריקלין שלרובנו מוכר יותר, ולי במיוחד: שכן, ידיד, מוֹדע זה שנות דור. לדבר עם שמעון ריקלין אחד בליל שבת, לקרוא שמעון ריקלין אחר בשבת בצהריים – ולתהות איך זה שכל הריקלינים, שם משפחה לא שכיח, נקראים שמעון.
אבל ההרגשה המוכרת מתעתעת גם בסוף. גיבור הנובלה הזו, יוֹליק, חייל מודיעין בבסיס קדמי בסיני במלחמת יום כיפור, מאבד פתאום את ההיגיון ואת המעשיות הפשוטה שאפיינו אותו כל הזמן, והנובלה מאבדת פתאום בעמודיה האחרונים את הריאליזם שאפיין אותה בדבקות – ויוליק נוטש הכול ונבלע במדבר. מין רוח־זמן הזויה שיצרה, בזמן כתיבה מקביל, סיומים דומים מאוד אצל א"ב יהושע ב"המנהרה" ואצל ריקלין, תסריטאי ועורך ספרות ותיק שזה ספר הסיפורת השלישי שלו.
וזה עוד כלום, הספר עצמו הוא קצת עליי. יוליק הוא קצת אני. בסיסי מודיעין הם זירה לא זרה לי. חייל ענוג משהו, מאופק, מפוכח קצת יתר על המידה באשר לסיכויים שיֵצא לו משהו אם ינסה לחתור למעלה, עם חברה מודיעינית החוגגת איתו על ספרות ומוזיקה, כבש בין שבעים שובבים, זה יוליק ואני. רק אצלי זה אחרי עשרים שנה, בלי מלחמה שפורצת ליוליק באמצע הספר, בארץ קצוצה בלי סיני ומרחבים. לא אוכל לעמוד פה על המעניינים שבקווי הדמיון – חלקם אישיים ומעניינים אולי רק אותי אבל די מצמררים בדמיונם; חלקם מעניינים כנראה גם את האויב.
יוליק הוא כנראה יואל, וגם לעמיתיו שמות של נביאי־סֵ פֶ ר. מיכה, עמוס, חזי, ירמי. מהו חַ ייל המודיעין אם לא סוג של נביא. צופה לבית ישראל, על פי הסיסמה. נביא קטן מאוד, בורג במכונת נבואה שהכזיבה. יוליק בחור מכונס מעט, כמו שאיש מודיעין בעצם אמור להיות. לא הייתה לו התנסות מינית, ובבסיס שלו, ובישראל 1973 של הספר, זו שערורייה. הוא לא דתי, הוא לא נמנע בפרינציפ, אבל הוא רוצה שזה יבוא מאהבה. בליל יום כיפור הוא נחשף בבסיס המרוחק למסיבת זימה דוחה, לא דבר שראיתי בצבא, כן דבר ההולם תיעוד של האווירה בצה"ל בתקופה ההיא. מסיבה זו היא גילומן העיקרי של "האופוריה" ו"הקונספציה" בספר, הנזהר מהגסות הפוליטית.
כאן ההבדל בין יוליק ואני מצד אחד, לבין שאר הבסיס של יוליק וכותבים שהתייחסו לספר לפניי. בעינינו, השערורייה המהדהדת בסמליותה הייתה מסיבת ההפקר. בעיניהם, בתוליו המדהימים של ילד בן תשע־עשרה. אין זו סוגיה צדדית, מפני שההיבט הארוטי משמש לאורך הספר מעין אינדיקטור לתהליך שעובר על יוליק מחד גיסא, ולהקשר הצבאי־היסטורי־לאומי מאידך גיסא. "יום הכיפורים" של יוליק, קריסת השאננות, הוא עזיבתה של חברתו במהלך ימי המלחמה, לא פחות מההפצצות והאימה. אלו ואלו מתנקזים רגשית אל אירוע של דריסת שפן, שהוא ששובר סוף סוף את יוליק.
אתם ודאי מבינים מדוע אני מספר את כל האישי הזה. כי להרגיש שאתה בתוך ספר, ולהרגיש שאתה מזדהה עם גיבורו יותר ממה שהקורא המדומיין אמור להזדהות, כמעט נעלב איתו ממה שחושבים עליו קוראים אחרים, זו חוויה מאלפת. אבל אתם, שאינכם אני, תחוו גם אתם על בשרכם את יוליק ואת עלילותיו, פשוט מפני ששמעון ריקלין, זה שאינו השכן שלי וכנראה גם לא שלכם, כותב אותו בסבלנות ובאותנטיות.
שפן
שמעון ריקלין
כתר, 2018, 130 עמ'
