למחרת המהפך של הבחירות במאי 1977, שבהן איבד המערך תשעה עשר מהמנדטים שהיו לו ועמם את השלטון, היה ראש התנועה שמעון פרס היחיד שהגיע אל מטה המפלגה ברחוב הירקון. הוא מצא בניין שומם. אפילו מחלקת התה הידועה לא הגיעה באותו יום לעבודה. פרס, שחלומו להיות לראש הממשלה התנפץ אבל היה הראשון שניסה להתעשת לאחר המפלה בעוד האחרים גירדו את הפצעים, התיישב בדד בלשכתו ועלעל בעיתוני הבוקר ובקריקטורות שהתפרסמו שבהן הוא נראה חבול ומוכה. זמן קצר לאחר מכן שלח הסופר א"ב יהושע מכתב לפרס ובו הזהיר אותו מפני הצטרפות לממשלת ליכוד לאומי בראשותו של מנחם בגין, ופרס השיב לו: "נותקנו מהעם, לבנו נהיה גס לשאלות לבו ואוזנינו אטומה לציפיותיו" (עמ'242 ).
יריביה של מפלגת העבודה יטענו שעד היום היא מנותקת מהעם. המפלגה הגדולה ששלטה ביישוב, במדינה שבדרך ובמדינת ישראל עצמה החל משנת 1930 עד 1977, והמאיסה את עצמה בדרך ל־77' על הציבור, הפכה בימינו למצומקת וללא בשורה אמיתית. גם אם שינתה את שמה ל"מחנה הציוני", כדי להתרחק ככל האפשר מהדימוי המפא"יניקי. נראה ש"המערך" מעולם לא הפנים את לקחי המפלה הצורבת שלו בשנת 1977והמשיך לאבד את עצמו לדעת.
ספרו של החוקר ד"ר ערן אלדר אולי לא יועיל למפלגה, אבל בימים אלה, שבהם מנשבות רוחות של בחירות חדשות, אולי כדאי שלא רק ראשי המחנה הציוני יקראו את הספר אלא גם ראשי כמה מפלגות אחרות יקראו בו ויפיקו ממנו לקחים. גם תורם עלול להגיע ותסמונת הניוון וההסתאבות של מפא"י מתדפקת על דלתם.
זהו אולי הפרט המעניין והרלוונטי ביותר בהקשר המהפך הפוליטי ודווקא הוא לא מובא בספר. במהלך הקריאה בספר קל להגיע למסקנה שאין חדש תחת השמש, ומה שנכון למפא"י נכון גם למפלגה שתפסה את מקומה בשלטון והיא אוחזת בו שנים רבות. כמעט כל התיאורים על היריבויות וההתכתשויות עד זוב דם, הפלגנות, התככים והשחיתות שאפיינו את מפא"י וממשיכתה, מפלגת העבודה או המערך, בשנים 1965 עד 1977, ושהובילו למפלתה, נכונים בימינו גם לליכוד. נראה שהפוליטיקה הישראלית כולה לא הסיקה מסקנות, והספר הזה מציב לה מראה מביכה.
בחישות קטנות ופנימיות
תיאורי הכתובת שהייתה על הקיר הם מיטבו של הספר, אבל מכיוון שמדובר במחקר שנכתב בדיעבד נשאלת השאלה האם מלבד הצצה בכותרות מהעבר הוא תורם גם לתובנות אקטואליות.
כוחו של הספר הוא בסקירה ההיסטורית של האירועים בשנים לעיל, והניסיון לספר את סיפורה של מדינת ישראל דרך המשקפיים של מפא"י. אבל זהו סיפור במעמד צד אחד בלבד, ולכן הוא חסר, לטעמי. אי אפשר לספר את סיפורה של מדינה מרובת שבטים מזווית אחת בלבד.
מחבר הספר אולי יטען שהוא התיימר לספר רק את סיפורה של מפא"י, אבל גם הסיפור של מפא"י לא שלם בעיניי כאשר הוא מסופר בעיקר מן המסדרון של בית המפלגה ברחוב הירקון 110. כלומר, בחישות קטנות, סיפור של מיקרו ולא של מקרו, והתובנות והמסקנות שאליהן מגיע הספר הן ללא ספק צרות מדי. הכול קם ונופל כאן על מפא"י, לא הליכוד ניצח אלא מפא"י הפסידה, ואם היא הפסידה, הרי זה בגלל שמאיר זרמי, מנכ"ל המפלגה שאיש כמעט אינו זוכר, איים להתפטר. כמדומה שאלדר, כותב המחקר, ייחס חשיבות מוגזמת לנעשה במסדרונות המפלגה ולא לתהליכים שהתרחשו מחוצה לה. אלדר מנתח יותר את הסיבות הפנימיות למפלת מפא"י מאשר את הסיבות החיצוניות, שהיו לדעתי חשובות פי כמה. התזה של אלדר מעצימה את התפוררות המפלגה ולא מעניקה חשיבות מספקת למפת השינויים בחברה הישראלית.
כך, למשל, אין התייחסות מספקת בספר למפץ הגדול של מחדל מלחמת יום הכיפורים ולמחאה הגדולה שהתקיימה בעקבותיו, לאינפלציה המשתוללת, להתנכרות המפלגה לישראל השנייה, לפער העדתי שגרם לבני עדות המזרח להצביע בהמוניהם בעד בגין והליכוד, להתחזקות הימין וגוש אמונים שהחלה להתרחש בעקבות מלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלות ועוד.
שלושה בוחרים מבוגרים
עם כל פגמיו של הספר, ומסקנותיו הלא מספיק רחבות לטעמי, לא יכולתי להניחו מהיד. בחירות 1977 היו הראשונות שבהן השתתפתי כמצביע, וקשה לשכוח את הדרמה שהתחוללה בהן ואת מבטו הנוגה משהו של חיים יבין המכריז: "גבירותיי ורבותיי, מהפך". לפי הספר המהפך הזה היה מתבקש, צפוי ולא מפתיע, כפי שאולי הצטייר לרגע באותם הימים. זכור לי שאפילו אבי המנוח, שהיה כל חייו מפא"יניק אדוק ואף רשום במוסדות המפלגה, הצביע לראשונה בחייו בעד הליכוד ואחריו הלכו, ככל הידוע לי, בני משפחה נוספים. מעניין לקרוא את אלדר כדי להבין שוב עד כמה השלטון באמת משחית, עד כמה תהליכי השחיקה וההתפוררות של מפלגה לא מתרחשים ביום אחד, ועד כמה מנהיגיה גילו למעשה אטימות בניסיון למנוע את ההתרסקות.
עם משקעי העוינות שצבר הציבור נגד מפא"י ובעידן כה קפיטליסטי, למפלגה פסידו־סוציאליסטית, כפי שהפכה העבודה במרוצת השנים, לא היה בכלל סיכוי אמיתי לחזור לשלטון, למעט גיחות פתע קצרות שהחזירו אותה מהר מאוד לאופוזיציה, עד שבמערכות הבחירות האחרונות היא הלכה והצטמקה יותר ויותר, כיוון שלא הצליחה להעמיד לעצמה דור חדש של בוחרים.
שלושת הבוחרים המבוגרים מאוד המופיעים בצילום הנוסטלגי־סימבולי שעל גבי העטיפה משקפים את הרוח הגלותית והאשכנזית מאוד שאפיינה את מפא"י, ומסבירים מדוע ספק אם אי פעם היא תחזור לשלטון. הדור ההוא מן הצילום הסתלק מן העולם, ויחד איתו כמעט הסתלקה מפא"י.
הנזק של בן גוריון
סיפור עלייתה ונפילתה של המפלגה, בעיקר נפילתה, מסופר בספר לפרטי פרטים, החל משנת 1965, תוך שהוא מבוסס על נבירה בארכיונים ובגנזכים שונים, בפרוטוקולים של המפלגה, בעיתונים ישנים וגם בראיונות אישיים שקיים אלדר עם זקני מפא"י ורפ"י, ובהם שמעון פרס ויצחק נבון. חלק מהציטוטים האלה אמנם מעוררים עניין רב גם בדיעבד, למשל המאמרים שכתבו סופרים כמו עמוס עוז, ס. יזהר ומשה שמיר משני עברי המפה הפוליטית. אך אלדר מעבד את כל המידע שברשותו ויוצר סימביוזה מילולית שמתבססת לטעמי יותר מדי על עיתוני התקופה ופחות מדי על תובנות מחקריות.
תקצר היריעה לפרט במאמר זה את כל שרשרת התככים המביכים במפלגה, אבל כמדומני שהחלק המעניין ביותר בספר בסוגיה זו הוא ללא ספק הארת כמה צדדים אפלים באישיותו של המנהיג המיתולוגי של מפא"י, דוד בן גוריון. בשלהי חייו הוא התעקש לנקות עד לזרא את שמו מפרשת לבון, והוא מצטייר בספר כקשיש נרגן שלא היה אכפת לו לפרק את המפלגה ולמשוך אותה למצולות יחד איתו, העיקר ששמו ינוקה מעניין שאיש כבר לא זכר או ייחס לו חשיבות, חוץ ממנו. "מעולם לא סלחתי לו… על הנזק שהסב לתנועת העבודה בעשר השנים האחרונות… של חייו" (47), כתבה גולדה מאיר.
למעשה, משבר הפרישה של בן גוריון ממפא"י, העוינות הגדולה שלו ללוי אשכול, שהייתה גדולה אף מן העוינות בהמשך בין רבין לפרס, והקמת רפ"י, היו קו השבר שהוביל לקריסת המפלגה. שם נזרעו הזרעים של דעיכתה. כל עוד בן גוריון אחז בהגה בסמכותיות היה קשה למפלגות אחרות לאיים על ההגמוניה של מפא"י, אבל פרישתו גרמה לציבור למאוס בהדרגה במנגנון שלה ובפנקס האדום שסימל אותה.
התנתקו מהציבור
מחליפיו של בן גוריון, החל מאמצע שנות השישים ואילך, היו דמויות אפורות יותר, לא הצליחו להקרין סמכותיות כמוהו וכילו את זמנם על מריבות פנימיות. הניצחון בששת הימים העניק למפלגה, הסובלת ממשבר מנהיגות, חמצן לעוד כמה שנות שלטון, אבל החמצן אזל, במיוחד לאחר מחדל יום כיפור.
מרתק לקרוא על האטימות והעיוורון שגילתה גולדה מאיר, כשניסתה להרכיב ממשלה חדשה בראשותה לאחר מלחמת יום כיפור. הממשלה שהרכיבה הייתה מבוססת ברובה על אותם אישים שהיו קשורים למחדל. למרות מחאת הציבור התעקשה גולדה למנות שוב את משה דיין, שאיבד את כל הקרדיט הציבורי שלו, לתפקיד שר הביטחון. כשהיא נשאלה מדוע, השיבה גולדה: "ריחמתי עליו". המינוי ההזוי הזה לימד עד כמה המפלגה וראשיה התנתקו מהציבור. ובינתיים קמה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי, שזוכה רק לאזכור אגבי בספר. גם העובדה שגולדה התפטרה לבסוף ובמקומה מונה ראש ממשלה צבר ראשון, יצחק רבין, לא הועילה.
כהונתו הראשונה של רבין הייתה מלווה בשובל של פרשיות שחיתות, כולל זו של חשבון הדולרים בארה"ב. רבין התפטר לבסוף, נקבעו בחירות חדשות, הוקמה מפלגת ד"ש שגזלה קולות רבים של מפלגת העבודה, וכל השאר היסטוריה. היסטוריה שבחלקה אולי עדיין רלוונטית ויכולה לשמש גם מעין תמרור אזהרה למפלגות אחרות בזמננו.
הדרך ל-77'
קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977-1965
ערן אלדר
עם עובד, 2018, 299 עמ'
