"כל מוזיקה מוצאת את האנשים שלה", אומרת היוצרת, הזמרת והפייטנית מורין נהדר בפתח שיחתנו. ובמקרה של היצירה האישית שלה – ישנם אנשים שעבורם היא מזכירה את הבית, ואחרים שבשבילם מדובר בחידוש מפליא.
לפני כחודשיים הוציאה נהדר, ילידת איראן, את אלבומה השלישי "למה תעמוד רחוק". החודש הופיעה במסגרת פסטיבל "חשיפה בינלאומית" בצוללת הצהובה בירושלים, שמקיים רצף הופעות של מוזיקאים מול בכירים בתעשיית המוזיקה העולמית, המגיעים לצוד כישרונות מרחבי העולם. ההופעה נפתחת בתפילה לשלום – פיוט שהלחינה, שבו בקשת שלווה והבנה, מתוך נוסח הסליחות לימים הנוראים. היא שרה אותו באיטיות, בריכוז, והאולם כמו נרכן קדימה בהשתתפות.
מאוחר יותר, לאחר ביצוע הבלדה בפרסית "גולה גנדום" (פרח החיטה), נהדר עוצרת ומסבירה לקהל בקצרה את עבודת ההלחנה שלה. כמעט את כל השירים ששרה בהופעה הלחינה בעצמה. דווקא סגנון הפולק האמריקני, היא אומרת, משמש אותה כדי לתת טון מחודש ליצירות הפרסיות המסורתיות.
איזו נקודת השקה אפשרית, אם בכלל, בין פולק אמריקני למוזיקה פרסית? איך מחברים ז'אנרים כל כך שונים באופיים?
"זה סוג של סאונד, שבאמת לקח לי הרבה זמן לחבר ולהבין שהוא עובד. מוזיקה עממית היא גרעינית, היא מתומצתת, היא נכונה ומדויקת. לא משנה איפה תסתכל. השירה של אנשים – בכפרים, בשדות הכותנה, לא משנה איפה הם שרו במשך כל כך הרבה זמן – יצרה חזרתיות כל כך עמוקה שהצליחה לקלף מעל המנגינה 'קישוטים' או צלילים 'מיותרים' ולהגיע לגרעין מלוטש כמו יהלום. מנגינה נקייה כמו גרעין חיטה שהוצא ממנו כל הסובין.
"הפולק האמריקני עצמו נובע משני מקורות – מוזיקה אנגלית מסורתית ומוזיקה שחורה, שהיא כמובן גם מסורתית מאוד. מצד אחד, תרבות יציבה ובטוחה בעצמה ומצד שני תרבות של מעמד מנוצל. וזה יצר סוג של בלנד, שהוא בעצמו מוזיקה עממית בתוך מוזיקה עממית. הערבוב הזה הוא לא מוזיקה חדשה, במובן הזה, אלא דרך מסוימת להמשיך לשייף את אותו גרעין שנלקח משתי התרבויות".
ובכל זאת – אני, בעצמי, פרסי מצד משפחתה של אמי. השפה, השירה והמקצב של המוזיקה הפרסית נוגעים בי במקום מאוד עמוק, מהווים בשבילי חוויה מסוימת מאוד. פולק אמריקני נמצא, מבחינתי, במקום אחר לגמרי.
"מה הפער, מבחינתך? באיזה מקום זה נמצא אצלך?"
מדובר, קודם כול, בשנים אחרות. המוזיקה הפרסית מקושרת אצלי למישור הרבה יותר ראשוני לעומת הפולק האמריקני, שנכנס אליי הרבה יותר מאוחר. השירים בפרסית באו איתי בילט־אין, האמריקנים כבר הגיעו עם הוראות הרכבה.
"מוזיקת עם היא דבר שהוא, בעיניי, אוניברסלי – לא חייבים להיוולד לתוך זה. היופי במוזיקה כזו, שקיים גם במוזיקה הפרסית לצורך העניין, טמון בכך שהיא מתומצתת במיוחד. לפעמים זה פשוט שיר שמורכב משלושה־ארבעה אקורדים בלופ, והמבנה שלו רחוק מלהיות מפותח מדי. אצלי, הטכניקה שצברתי תוך כדי למידה של כל כך הרבה סגנונות וז'אנרים התנקזה לתוך הפרסית, ונוצר משהו שהוא גרעינית נכון ומדויק".
מה שמאפיין מוזיקה כזאת ומחבר אותה גם לאחרות, זו האנושיות שלה?
"במובן מסוים, כן. זאת מוזיקה מאוד טבעית – מוזיקה עממית שייכת לעם, לא לאקדמיה. עם כל ההשלכות של זה. זאת מוזיקה נינוחה יותר, פרומה בקצוות ולא מהודקת, שמשאירה מקום לכל מי שרוצה להכניס את עצמו. אני לא מתיימרת לעשות פיוז'נים מתוחכמים, כאלה שיותירו תחושה של 'וואו, איך היא חיברה את זה'. זה חייב לעבור מבחינתי בפילטר שלי, דרך הנשמה שלי. ואם זה ימצא חן בעיניי אני יודעת שרוב הסיכויים שזה ימצא חן בעיני רוב העולם".
קשה להישאר כצופה מהצד, כזר, בנוכחות מוזיקה כזאת. גם בגלל הטבעיות שבה וגם בגלל שהיא נוצרת בתוכה המון זיכרונות משותפים – אותו גרעין משויף שהזכרת. מה המקום של הזיכרונות האלו ביצירות שלך, שכבר משלבות כמה מסורות עממיות?
"הזיכרון בהחלט קיים אצלי כגעגוע, געגוע שהולך וגדל. אני לא יכולה, למשל, לשמוע מוזיקה פרסית לאורך זמן כי זה יכול פשוט להרוס אותי. אתה חי פה, אתה שומע משהו שלעולם לא יהיה לגמרי שלך, פשוט כי אתה לא חי באיראן, אתה כבר אחר. אני מרגישה כל הזמן מתח בין תחושת הביתיות בתרבות הפרסית לבין הזרות ממנה – היא לא לגמרי שלי, אחרי הכול. התחושה שלי כלפי האיראניות הזאת לא פעם היא של זרות שחונקת אותי, במידה מסוימת, ומכריחה אותי למנן את זה. זה היתרון שלי, אבל אני גם מרגישה את הצער שמשתקף מזה, שזה לא באמת שלי.
"שואלים אותי הרבה אם הייתי רוצה לחזור לאיראן, אם אני יכולה לדמיין שפותחים עכשיו את השערים ואפשר לחזור למקום שבו נולדתי. אבל אני ממש מפחדת מזה – לחשוב 'איפה זה היה כל חיי'. אני מעדיפה להישאר במתח הזה".
זו לא קיסריה
היא בת 41, גרה בתל־אביב, נשואה ואם לשניים. על הבמה היא שרה בנינוחות גלויה. שליטתה הווירטואוזית במנעד הקולי שלה ניכרת, שפת הגוף שלה פתוחה כלפי הקהל, ידיה מזמינות שוב ושוב להצטרף אליה אל החוויה שמתפתחת על הבמה. למרות שהצופים כולם אנשי תעשייה מקצועיים מכל העולם, שהגיעו למטרות עסקיות במוצהר – חיוכה של נהדר אינו נפגם ונראה שההזמנה כנה לחלוטין.
בכל זאת, היא שרה ויוצרת כבר יותר משלושה עשורים. משפחתה נמלטה מאיראן בזמן המהפכה של חומייני, כשהייתה תינוקת, וזמן קצר אחרי שהגיעו לארץ הצטרפה למקהלת "אנקור". אל המוזיקה הפרסית שבה בגיל 17, עם אנסמבל איספאהן, ומאז היא מבצעת קלאסיקות מהתחום לצד הלחנה מחודשת של פיוטים בסולמות הפרסיים המסורתיים.
בין השירים היא מספרת על לידת בנה השני שהתרחשה לא מזמן, ועל אהבתה להופעות שהביאה אותה לעמוד כל כך מהר שוב על הבמה. הקהל מגיב במחיאות כפיים, והיא מסיימת את ההופעה עם זוג שירי חתונה פרסיים מהירי קצב. נושא הלידה עולה שוב במהלך הריאיון, הפעם בטרוניה מסוימת כלפי עולם המוזיקה המקצועית התובעני, שאינו יודע להעניק מרווחי נשימה במקומות הנכונים.
מה זה אומר, להיות פייטנית בישראל של 2018? זה פשוט להיות עוד סוג של מוזיקאית או שיש בזה עדיין גוון ייחודי?
"ההופעות שלי הן קטנות, זה לא קיסריה או היכל התרבות. היתרון בהופעות האלה הוא שכל אחת מהן יוצרת באותו רגע קהילה. כשאתה רואה לאנשים בלבן של העיניים, כשאתה יכול לראות עד האדם האחרון באולם, אתה באמת יכול ליצור משהו מאוד חזק, שהוא לגמרי כמו בית כנסת. כולם שרים ביחד ועוצמים עיניים ומתמסרים לחוויה, ונוצרת אחדות שהיא מצמררת. אני באותו רגע שליחת ציבור, לגמרי".
את תופסת את עצמך כפייטנית?
"כן, בטח. אבל ברגע שמגדירים אותי 'פייטנית שעושה מוזיקה פרסית', זה נשמע נורא מיוחד או שונה. אני לא עושה שום דבר מיוחד, אני עושה מוזיקה טובה שמתאימה לכאן ולעכשיו של מדינת ישראל. וגם של העולם, בעצם, כי גם העולם נפתח לאחרונה למקום הזה של מוזיקה יותר אוריינטלית.
"העולם נפתח למוזיקה קלאסית מתרבויות אחרות, כמו הביטלס שנסעו להודו בזמנו. זה שמוזיקאים גדולים מוציאים היום אלבומים שמעיזים לחזור לפיוטים, למוזיקה מסורתית, זה הרבה בזכות תופעות חברתיות, 'פנתריות שחורה' ממש שפעלה בשטח המוזיקה. אבל כמה מסוגלים, כמו דודו טסה, לקחת מוזיקה עיראקית ל־2018? עם גיטרות חשמליות, עם רדיוהד ברחבי העולם, הכול. בעולם מכירים בגדולה שלו, אבל כמה מסוגלים כמוהו?".
כשהרמח"ל פוגש סמפולים
העולם, בהקשר של נהדר, אכן נפתח. היא הספיקה להופיע עם הרכביה השונים מניו־יורק ועד איטליה, וגם לשתף פעולה ביצירת פרויקטים בינלאומיים. היא ערכה מחקרים ארוכים ומעמיקים בארכיונים ובשטח, גם במשך תקופת לימודיה לשני תארים באקדמיה למוזיקה. הגישה שגיבשה בעקבות כך לפיוטים הפרסיים ולהלחנות המסורתיות הפכה אותה ליוצרת ומבצעת מבוקשת בקטגוריה הפורחת כעת של מוזיקה עממית חדשה.
אך למרות הרקע המחקרי והשנים הארוכות שבהן היא שרה ויוצרת מתוך המסורת הפרסית, היא מתויגת לא פעם בהכללה כחלק מהגל החדש של מוזיקה "אתנית". היא מגדירה את עצמה פייטנית, כאמור, אך מקיימת קשר מורכב עם סצנת המוזיקה הישראלית שנוטה לאחרונה לאמץ ולעודד, לפחות כלפי חוץ, מוזיקה ממקור עדתי – בין השאר, גם מה שמכונה "מוזיקה מזרחית".
יש בביטויים האלה, "מוזיקה אתנית" או "מוזיקת עולם", שמבקרים וגם מוזיקאים משתמשים בהם, ממד מאוד ציני. מין דחיקה עקשנית ופטרונית של כל יצירה ממקור עדתי או עממי אל תיוג כוללני אחד, למרות ההבדלים הברורים ביניהם. ועדיין, כפי שציינה נהדר, החיבור בין מוזיקה עממית אחת לשנייה יכול להיעשות בלי טשטוש המקור והזהות של כל אחת מהן. גם כאן בישראל, אנחנו ללא ספק מזהים בשנים האחרונות פתיחות גדלה והולכת למושגים יותר מורכבים במישור הזה – שמתרגמת את עצמה גם ליותר שירים ממקור עדתי בפלייליסטים הפופולריים.
את מזהה את עצמך עם התנועה הזאת, של תחיית המוזיקה העדתית?
"בוודאי, אני אחת החלוצות בכיוון הזה. עוד לפני שהתנועה הזאת החלה, בגיל 18, הופעתי עם מוזיקה פרסית כבדה לקהל איראני בגיל חמישים־שישים וצפונה. זה היה הקהל שלי. ועוד לפני שהתנועה הזאת החלה – אני תמיד ביצעתי את ההארדקור, בנאמנות מלאה למקור.
"זה דבר עצום, לכל קהילה ישנה המהות שלה. אבל הדיבור סביב זה הוא של אליטה אשכנזית. כי ברגע שאתה לא קורא למשהו 'מוזיקה שלנו', אז אתה עושה הפרדה – זה 'אתני', 'יהודי', 'עולם'. כמו שאני אגיד מוזיקה של שחורים, היספנים, הודים. רגשי הנחיתות שנובעים מכך יוצרים ניכור למקורות, ואת התוצאה אתה יכול לראות בפופ המזרחי".
אבל היום את מופיעה עם אותם חומרים גם מול ילדים בני עשרים, יש בזה משהו נהדר.
"נכון, כן. אבל היום, ישנם כוכבי הפופ הגדולים של הזמר המזרחי, שהשימוש ב'ערביות' שלהם לא נועז מספיק. אין ביצירה שלהם פתיחות אמיתית למסורת, וזה נשמע יותר כמו מיקס של תרבות אמריקנית עכשווית.
"רוב הזמרים של הפופ המזרחי גדלו עם צלילי הכרם וצלילי העוּד, אבל במקום לקחת את הסגנון הזה צעד אחד קדימה, הם מרגישים שזה אנכרוניסטי ומתייג אותם כמזרחים מסורתיים מדי. הם ישמרו את הפיוט לחתונות, לחינות, ישאירו אותו כמשהו טקסי. ככה הדודות שלנו והסבתות שלנו נהגו ואנחנו עושים את זה עכשיו רק קצת בשביל הקטע, ואנחנו לא חיים את זה.
"מצד אחד, אני לא יכולה לגמרי להאשים אותם כי גם אני לא חיה את האיראניות במאה אחוז, אני אדם מערבי אחרי הכול. מצד שני החבר'ה האלה ממשיכים בחיקוי שמכתיבה אליטה מסוימת, חיקוי של הפופ האמריקני. אז אמנם יש קצת סלסולים והצבע של הקול נשאר מזרחי ואותנטי. זה יכול להיות דבר טוב, אבל אם המגמה כל כך גדולה ומתכחשת ולא תורמת לקידום העתיק אל החדש, מה שאני מנסה לעשות, אז חלק חשוב מאוד בזהות שלהם גווע רק כדי לדבר את השפה המוזיקלית ה'נכונה'".
עוד תיוג שקיים בהקשר הזה הוא של "מוזיקה יהודית". גם הוא מגביל – הוא דוחק את הפיוט אל החיים הדתיים בלבד. הרי כשאני חושב על תרבות של פיוט אני לאו דווקא חושב קודש, לאו דווקא בית כנסת. את שלמה עם תיוג כזה של המוזיקה שלך?
"בפיוט אתה נתקל כל שבת בבית הכנסת, בחגים, במועדים – הוא חי את הקהילה וסביב מעגל החיים. הטייטל של 'מוזיקה יהודית' בהחלט מפספס משהו במהות של הפיוט. אם זה יהודי, אז חילוני לא יכול להתחבר? זה משהו שהוא חלק ממעגל החיים והוא קהילתי. כמו שנשיר 'היום יום הולדת', אותו דבר".
כאמור, נהדר מקדמת בימים אלה את אלבומה החדש. האלבום ממשיך את קו ההלחנה העדין והמינימליסטי שלה, המבוסס על פסנתר וכלים מסורתיים, הפעם גם תוך שימוש בעיבודי מחשב וסמפלים. אחד מרגעי השיא שלו הוא הקטע "פתחי לי אחותי" – שבו נהדר מקריאה באופן מכשף טקסט שכתב הרמח"ל. השיר ניצב כמעט בסוף האלבום, והדרך שהיא הוגה את המילים – בצורה דומה לתפילה שנשאה לשלום בהופעה – מפרקת באפקטיביות את התחושות שנצברות לאורך ההאזנה אליו. יש גם שירים קצביים יותר – את "קווה קווה ליבי" נשמע, מן הסתם, בלא מעט חתונות בעונות הקרובות.
אולם דווקא לאחר ההצלחה הגדולה של האלבום הקודם, שכולו בשפה הפרסית, "למה תעמוד רחוק" מבוסס על פיוטים בעברית בלבד. "לא חזרתי על עצמי באף אלבום, וכולם הצליחו. זה מעיד שהמעגל שפתוח למוזיקה כזו, שדיברנו עליו קודם, הולך ומתרחב. ועל האלבום החדש הזה אני יכולה להגיד שהוא יותר אישי. למרות שלא כתבתי את הטקסטים, הקונספט הוא אישי: היחסים שלי עם האלוהות, האמונה, הדתיות, היהדות. הכוונה הייתה לנסות להראות את כל טווח הרגשות שיש לאדם מאמין דרך הטקסטים האלה, שאני מרגישה שהפכתי לשלי. הוא מדבר מהרהורי ליבי דרך טקסטים שכתבו אחרים".
אמרת לי קודם שכל אלבום שונה מקודמו, כל אחד עולם ומלואו. במה זה שלפנינו שונה מקודמיו?
"הוא מינימליסטי יותר במובן מסוים. אמרו לי גם שהשירה שלי בו שונה. אולי כי העזתי כאן לפרום יותר, להיות דווקא פחות פייטנית. התחשק לי להראות צד אחר בקול שלי – קטן יותר, מדבר יותר. וזה נובע גם מהאופי של הטקסטים שבחרתי שיעמדו בתוכו".
באלבום החדש, כפי שמודה נהדר, נעדרים המאפיינים הדרמטיים יותר של "גולה גנדום". קולו צלול אך מובחן בהחלט מקודמו, אם כי לעניות דעתי – ההימנעות משילוב שירה בפרסית דווקא באלבום "עברי" מסתירה במקצת צד חשוב ונפלא ביצירתה.
כשנהדר יורדת מהבמה בירושלים, האורות נדלקים ואני מביט ביושבים מצדדיי – מנהלת פסטיבלים מאוסטריה, טכנאי סאונד מארצות־הברית, מתאמת פלייליסטים לסרטים מגרמניה. אין לנו כנראה שום דבר במשותף, אבל הגרעין שעליו דיברה מורין נהדר – התמצית המוזיקלית הזאת המבוססת על עממיות, החפה ממניירות והחובקת כול – עטפה אותנו יחד במשך ההופעה הקצרה. הפיוט שפתחה בו את ההופעה הדהד בינינו, כך אני מאמין, למרות הבדלי השפות:
"שית שלום בינינו
שית שלווה בארמנותינו
א־לוהינו שבשמים תן שלום בארץ
תן שובע בעולם
תן שלום במלכויות". 
