אחת מחוויות התיאטרון הראשונות והמוצלחות שלי הייתה ההצגה "שלש נשים גבוהות" מאת אדוארד אלבי. אך עם סיום אותה הצגה אחת מן הצופות קמה לצאת עוד בטרם מחיאות הכפיים. ליא קניג שראתה אותה מהבמה עצרה אותה ושאלה "את לא יכולה לחכות קצת? הרי בשביל מחיאות הכפיים אנחנו עושים את הכול".
כעשרים שנים אחר כך, באותו אולם ממש, הייתה לי אפיזודה דומה. בהפקה החדשה והמצוינת של "מי מפחד מווירג'יניה וולף", גם היא של אלבי, התאפקתי לא לנזוף גם אני בחלק מהצופים, שלא העניקו לשחקנים את הכבוד המינימלי הזה ואצו־רצו לחניה. ולשחקנים הגיעו מחיאות כפיים, בטח במחזה כזה בו הם חושפים קרביים, ובטח בעיבוד הנוכחי של אילן רונן שהפשיט את ההצגה כמעט לגמרי וביסס אותה על שני עמודים איתנים: הטקסט הנהדר, המטריד, והפרובוקטיבי של אלבי; ועבודת המשחק האינטנסיבית של השחקנים המצוינים.
רונן לקח את דימוי קרב האגרוף הנמצא בחומרי המחזה, והפך את הבמה לזירה כמעט ריקה. רק שני ספסלים ושני שולחנות עמוסי בקבוקי אלכוהול שיתדלקו את הקרב שיתנהל פה הערב, נמצאים על הבמה (תפאורה של ניב מנור). מארבעת עברי הזירה יושבים הצופים ומתענגים על המלחמה שמוצגת לפניהם. "יש אנשים שממש ניזונים מצרות של אחרים", נאמר במחזה (תרגום של דורי פרנס), והאנשים הללו הם במובן מסוים גם אנחנו הצופים.
עלילת המחזה מתארת לילה בחיי הזוג ג'ורג' ומרתה – אקדמאי בינוני ובתו של נשיא האוניברסיטה, המארחים זוג צעיר. מול עיניהם הנדהמות הם מאווררים את הכביסה המאוד מלוכלכת של חיי הנישואין שלהם, וגוררים גם אותם לסחרחורת שהמציאות והדמיון מתערבבים בה.
תפקיד מרתה הוא תפקיד לא פשוט, הצבעוניות והמוגזמות של הדמות עלולים בקלות להפוך לקריקטורה גרוטסקית, אבל מאיה מעוז המגלמת אותה צלחה את האתגר. "אני רעשנית וולגרית… אבל אני לא מפלצת!" אומרת מרתה בהצגה ומעוז מצליחה לשכנע אותנו בזה. פתאום אחרי רצף של ניבולי פה, מבעד לתסרוקות והאיפור, ניבטות עיניים של ילדה נעלבת, והקהל כמעט חומל על האישה הנוראית הזו, וכשהיא מרגישה שג'ורג' מגזים עם האורחים התמימים שלהם, היא מרחמת עליהם באמת "אתה יכול לעמוד בזה", היא מסבירה, הם לא.
מול מרתה הנהדרת של מעוז ניצב ג'ורג' בגילום גיל פרנק המוכשר לא פחות. פרנק נע בין הכניעות של ג'ורג' לסאדיזם שמרתה סוחטת ממנו ומלהטט ביניהם ברגישות, והמתח והגיצים שעפים בין שני השחקנים המעולים הללו שומרים על עניין לאורך כל 105 דקות ההצגה.
את הזוג מולם משחקים דניאל גל ורוי מילר. מילר מגלם היטב את הצלע היציבה יחסית במרובע, וגל מתחילה בתור עכברונת כפי שקוראים לה במחזה, אך ככל שהוא מתפתח מפתיעה בחוש קומי מדויק ובמשחק רגיש.
מפגש מחודש עם מחזה קלאסי תמיד מציע בו גם קריאה מחודשת, הפעם להפתעתי שמתי לב, שהמחזה הזה, שנחשב כמי שחושף את ערוות המשפחה האמריקנית ויוצא נגד הצביעות המושרשת בה, מאפשר גם קריאה כמעט ריאקציונרית בו. מכיוון שהוא מכריע שמה שהוביל את בני הזוג לחיי בלהות, הוא חוסר היכולת להפוך למשפחה קלאסית שכזו.
מי מפחד מווירג'יניה וולף. הבימה
