בפפינו, ככל הנראה, רוצים לעשות לכם חיים קשים. נתחיל בכל הסיפור הזה של תפריטים באייפד שאף פעם לא היה ברור לי. למה זה טוב? את מי זה נועד לשרת? זה היה נסבל אם היו במקביל, למי שמבקש, גם תפריטים מיושנים כאלה מנייר. אבל בפפינו אין. ומה עושה מי שמאותגר טכנולוגית? משתגע.
אז אני לוחצת על "מנות ראשונות" בוחרת שתיים, מחזיקה אותן חזק בראש, לוחצת על "חזור" ואז על "סלטים", בוחרת אחד ומצרפת אותו בראש למנות הראשונות, ואז שוב על "חזור" ועל "פסטות". ואז נשברתי. קראתי למלצרית שתעמוד לידי, ותרשום איתי דבר־דבר, את כל מה שבחרתי.
בתום ההזמנה, ביקשתי פרוסת לחם לשקד. הוא היה רעב, וכבן שמונה חודשים לא יוכל לחכות עד שיגיעו המנות הראשונות. המלצרית הלכה לבדוק, חזרה ואמרה לי: "אני לא יכולה להוציא לך פרוסת לחם, אפשר להוציא לך פוקאצ'ה ב־18 שקלים או טוויל". אני אמא זורמת, אבל יש גבולות. בשלב הזה רציתי לקום וללכת, אבל אבישג הצלמת עמדה לבוא ושקד עדיין היה רעב.
יש דברים שלא עוברים בגרון. אני תמיד אומרת "אנחנו לא מבקרי מסעדות, אנחנו מבקרים במסעדות". כמונו כמוכם. אנחנו הולכים לאכול ומספרים לכם על החוויה הכוללת, ולא רק על טיב הבשר או טריות הדג. ולכן, כשקורים דברים כאלה חשוב לי לעצור רגע ולשים אותם על השולחן. להציע טוויל לילד בן שמונה חודשים זה לא סבבה. אבל מילא, המלצרית קראה לאחראית שהביאה לי פרוסת חלה בשישה שקלים, והמשכנו הלאה.
ביקשתי שיוציאו את המנות הראשונות ורק אחר כך את העיקריות. מנת ה"סלקים וגבינות" הייתה נחמדה מינוס. בלי יותר מדי טעמים מובחנים. הכול נע על אותו גוון. בצל ירוק שנשאר מאתמול ואגוזי מלך לא קלויים – שיש להם זכות קיום, אבל לא על מנה כזאת, שטעמיה גם ככה אנמיים. הקרודו היה סביצ'ה סלמון עם בצל סגול, מלון וצ'ילי. זו הייתה מנה טובה, עם טעמים עדינים וטריים, קצת מלוח, קצת מתוק וחמוץ.
ואז הגיע מלצר ואמר: "העיקריות מוכנות, להוציא?". אבל למה? הרי דיברנו על זה בהתחלה. אחרי כמה דקות הוא פשוט הגיע עם העיקריות והניח על השולחן, בלי לפנות את הצלחות של המנות הראשונות. אבישג מצלמת ואני שמה לב שאין צלחות אוכל על השולחן. וגם לא סכו"ם. אבל האוכל כבר מוגש, ולא ברור למה החיפזון, המסעדה כמעט ריקה.
הסלט ה"רומאי" היה טעים ונשנשנו אותו עד תום, רק שהוא לא היה על בסיס לבבות קיסר כמו שטען התפריט, אלא מלא חסה חתוכה בצורה סימטרית. אבל הרוטב היה נהדר וגם הקרוטונים. והנה מה שקורה כשהמנות העיקריות מוכנות הרבה לפני הזמן והן חייבות לצאת חמות – הן נשרפות. הגיעה לזניה שרופה, שחורה. בפנים, בין שכבות העלים נחו להן קוביות ארטישוק אנמיות ופטריות עייפות שלא טופלו כהלכה. הקפלצ'ו, לעומתה, הייתה מנה מעולה. פשוט טובה ולא דומה לכל מה שהוגש עד כה – טורטליני ענקיים מבצק פסטה טרי ממולאים במחית סלק מדהימה ביופייה ובטעמה. מילוי נדיב ורך לבצק מושלם.
לקינוח הזמנו טריו ברולה. אמרתי לאבישג: "תזמיני קינוח אחד בשביל ההלצה ואחר שיהיה לנו טעים", אז הזמנו גם בוקה נגרה. ובסוף, המנה שהייתה ספק־יפה־ספק־מכוערת, הייתה גם הטעימה – שלוש שכבות של קרם ברולה, בטעמי פיסטוק וניל ופטל, על בסיס של בצק עלים מקורמל. חלומי. בעיקר הווניל והפטל. היה בה המשחק המתבקש של קינוחי ברולה, בין חם לקר, פציח ורך, ופשוט זללנו הכול. הבוקה נגרה הייתה סתם עוגת שוקולד חמה וקצת דחוסה, אבל כדור הגלידה שנח לידה בטעם דובדבני אמרנה היה מטריף ונאה.
אבל למרות הסיומת הטעימה, פפינו היא פשוט מסעדה לא טובה. כי לא משנה כמה טעים יהיה האוכל שיוגש, בסוף מה שנחרת זו החוויה הכוללת. ומסעדה טובה היא לא רק אוכל טוב.
