אולי זה המראה המחוספס, אולי זה השם המושבניקי השורשי, אבל בימים כתיקונם יפתח קליין בדרך כלל יקבל תפקידים של מאצ'ו. גידי החייל ב"טירונות"; נדב הלוחם ב"רק כלבים רצים חופשי", ירון הימ"מניק בסרט "השוטר".
אלא שפה ושם יש הפתעות. כמו למשל בעונה החדשה של "כפולים" שנפתחה השבוע, ובה מתברר שהוא יודע להיות גם גבר פמיניסט שתומך באשתו הקרייריסטית ואוסף ילדים לחוגים. "נכון", הוא מודה, "שמעתי את זה וראיתי גם את סוג התפקידים שליהקו אותי אליהם. לא בחרתי את המראה שלי וגם לא את הפנימיות. אבל מי שיבוא לראות את 'ערב שקופיות' – הצגה שכתבתי והיא באמת אותנטית בצורה עמוקה בשבילי – יגלה שבפנים אני רגיש כמו אישה".
אז עכשיו הוא שגיא קדמי, מנהל חשבונות אפרורי שעושה לביתו ומטפל בשני ילדיו בזמן שאשתו משקרת לו שהיא בחו"ל ושנייה אחר כך נעלמת בנסיבות מסתוריות. בדומה לסדרות מתח אמריקניות כמו "בלש אמיתי" ו"פארגו", העונה השנייה של "כפולים" (ימי רביעי, 21:00, קשת 12) מציגה קאסט כמעט חדש לחלוטין עם סיפור רקע שונה, ועם קצוות מעטים שממשיכים את העונה הקודמת.
הפרק נפתח בפיצוץ מסתורי על סיפונה של אסדת נפט שהייתה אמורה לכונן שיתוף פעולה כלכלי בין ישראל לטורקיה. באירוע נהרגים משתתפים רבים, ושלושה ישראלים נעדרים בנסיבות שאינן ברורות. אחת מהן היא אשתו של שגיא, ענת (נטע ריסקין) – מדריכת מטיילים בחו"ל שיש לה גם עיסוקים סודיים אחרים.
התחברת במהירות לדמות האב שעובד מהבית?
"אני תמיד עובד דרך התסריט. הטקסט, הסיטואציות שהוא מוצא את עצמו בהן, והדרך שבה הוא מתפקד בתוכן הן אלו שמספרות את הדמות. כמובן שאני בעצמי הורה לילדים אז יש לי מאיפה להביא את החיבור והדאגה, ואני גם בא מבית מאוד שיתופי. אני יודע מה זה לקחת לחוגים, לפרוק מדיח, להכניס כביסה, כל מטלות הבית".
התמה מאחורי העונה השנייה של כפולים עוסקת בסודות בתוך המשפחה. מה קורה לאדם כאשר הוא מגלה שבן הזוג שחי לצדו מנהל חיים לגמרי אחרים ממה שחשב? איזו תגובה רגשית הגילוי יוצר אצלו? "זו סיטואציה שאני לא מכיר", מודה קליין, "לי אין סודות מקצועיים מאף אחד. בכל עבודה שאני עושה, תמיד יש קהל שנוכח ורואה אותה. אבל אשתי (שירי, בתו של שלמה ארצי, רמ"ב) מגיעה מתחום הספרות והתסריטאות ואני רואה אותה ימים שלמים יושבת וכותבת ויכול לתהות ביני לבין עצמי איפה היא מסתובבת; באיזה מין עולם היא חיה שמפעיל ומסעיר אותה כל כך. בחיי הפרטיים אני חי חיים מאוד צמודים שיש בהם כמעט סימביוזה וערבוב. לפעמים אשתי נכנסת לי לחלומות. אפילו שם אין לי פרטיות".
סוחב פציעות
העונה הראשונה של "כפולים" הייתה לדרמה הנצפית ביותר בארץ לשנת 2015, ונמכרה עוד טרם עלייתה לשידור בלמעלה מ־120 מדינות. בדרכה הלכו גם "בשבילה גיבורים עפים" ודרמות מקור נוספות, במה שנדמה כמו סדר יום חדש שהזכיינית מנסה להתוות: ברוח התחרות על ליבו של הקהל לאחר פיצול הערוצים, חוזרים לדרמות מקור שמחזיקות את הצופה במתח מפרק לפרק.
"כשראיתי את כפולים בעונה הראשונה הייתי המום", מסכים קליין, "הרעיון העיף לי את הראש. זאת סדרת אקשן מטורפת. הבמאי עודד רסקין קרע לנו את הצורה ברמה שאני עדיין סוחב פציעות מאז הצילומים. זו הייתה חוויה מאוד טוטאלית".
והקהל חולה על המתח הזה.
"אני חושב שכל נגיעה של סדרה בפעילות הסודית של כוחות הביטחון הישראליים מאוד מעוררת את הדמיון שלנו ואת ההזדהות שלנו. אנחנו נורא רוצים לראות את עצמנו כגיבורים גדולים וזה מיד מצית את הפטריוטיות שלנו. הדרך שבה בנו את הסדרה מאוד מחוכמת ומאוד מפתיעה. אתה כמעט לא מבין – הם באמת סוכנים? לא באמת? מה קורה שם? כשקיבלתי את התפקיד התמלאתי תחושת גאווה".
התבאסת לקבל תפקיד של מנהל חשבונות ולא של סוכן נועז?
"ממש לא. יש לי תפקיד מהמם. תפקיד מושלם. אני נורא שמח לעשות תפקידים שהם לא בטייפקאסט שלי. זה מיד עושה לי חשק. אני לא יכול לגלות מה הולך לקרות בהמשך אבל זה תפקיד מפתיע. הוא עובר את הדרך שלו בעונה הזו. רוב הסדרה אני עם שני הילדים שלי ואנחנו חווים יחד מעין מסע כזה. גיליתי על הסט ילדים צעירים שהם שחקנים לכל דבר ואני מוכן ללכת איתם ולקחת אותם איתי לכל סדרה".
בניגוד לרבים מהשחקנים, שעושים את עבודתם ולא מחזיקים בתמות הרות גורל על המקצוע, קליין הוא אידיאולוג אמיתי. בעברו היה חבר בוועד המנהל של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל), וכמה שנים יקרות מהקריירה שלו הוקדשו להרצאות בקמפוסים בארצות־הברית ולניהול תיאטרון בפריפריה.
בזמנו התראיינת עם אוהד קנולר וטענתם שתרבות הריאליטי כבשה את המסך. אתה עדיין מרגיש ככה?
"אם אני אראה עוד תוכנית בישול אחת, או עוד תוכנית שאנשים פותחים את הפה שלהם ושרים, אני אשתגע. אני לא מאמין שבזה אנשים עסוקים יומם ולילה כבר כמה שנים ברצף. והם מתחלפים, ועוברים מפורמט לפורמט, אבל הכול נשאר אותו דבר בעצם. פה הם ארבעה מתמודדים שצריך להדיח אחד מהם, ופה הם ארבעה שופטים ועשרים מתמודדים. בחייאת רבאק, כמה אפשר?
"זו דעתי האישית כמובן, אבל אני מבין למה זה קורה. אנשים רוצים לראות את עצמם בטלוויזיה ויש בזה משהו מאוד פמיליארי ושבטי. ומצד שני, אני חושב שתעשיית הדרמות וכל היצירה המקומית נמצאות בפריחה מהממת. אלו שני דברים שמתקיימים במקביל. אז אני לא אומר אוי־אוי־אוי, למה אתם עושים ריאליטי. אתה לא יכול להילחם בתופעות וגם אין טעם. אבל תודה לאל שיש גם יצירה קולנועית וטלוויזיונית מהממת. אם אני מסתכל השנה על סדרות כמו 'מייקל', 'על הספקטרום', 'בשבילה גיבורים עפים' וכמובן 'כפולים' – גם בפריים טיים וגם בשוליים שלו נעשים דברים יפהפיים".
שיטוט קצר בפייסבוק הפרטי שלו מעלה שהוא גם לא מנותק פוליטית. הוא מרבה לשתף פוסטים בנושא הגז ובשעתו העיד שהושפע גם מגלי המחאה החברתית.
יש תחושה שבשנים האחרונות שחקנים שנשאלים על פוליטיקה חוששים לומר את דעתם. גם אתה מרגיש כך?
"אני חושב שהשיח המתלהם תפס מקום מרכזי בשנים האחרונות, משני הצדדים, ורואים את זה לא רק בארץ. זו תופעה גלובלית. יש פחות פתיחות וסובלנות לדעה של האחר. קצת תחושה שכולם מדברים עם הגב לקיר ומגיבים עם הגב לקיר, ונכנסו לתוך טרמינולוגיה של מונחים מאוד קיצוניים שמטרתם לעשות הרחקה ושסע וניכור – כמו בוגד, כמו עוכר ישראל, וגם עלינו האמנים הדביקו תוויות כאלה".
אולי זה קורה כי תעשיית התרבות נשלטת בידי אנשי שמאל?
"אני חושב שבכל העולם אמנים תמיד נטו שמאלה. זה משהו שקשור לתפיסות עולם ליברליות ולכן גם קל להדביק להם כינויים כמו מנותקים מהמציאות וסהרוריים, בטח אם המציאות נורא ביטחוניסטית. מאוד קל להגיד 'עזוב אחי, אתה מנותק', או 'אתה גר בתל־אביב אז אתה לא יודע מה קורה'. קל לעשות סטיגמטיזציה לאמנים".
ואתה לא מרגיש מנותק?
"אני לא יותר מנותק מאנשים אחרים במדינה. מחובר למדינה הזאת עמוק־עמוק".
יצא לך, למשל, להופיע ביו"ש?
"כן. גם כששיחקתי בקאמרי. תאמיני לי, מי שיזמין, אני אף פעם לא אמרתי לא. כשגילה אלמגור אמרה 'אנחנו מכתתים רגלינו לפריפריה' וקפצו עליה, מה היא בעצם אמרה? היא אמרה: אנחנו עובדים מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים בתיאטרון בחזרות. אחר כך אנחנו עולים על ואנים ונוסעים בכל רחבי הארץ. באיזה עוד מקצוע, מלבד נהג או סוכן נוסע, אתה גם עובד במקום העבודה שלך ואז נוסע בערב להציג בכל רחבי המדינה ערב־ערב, 28 הצגות בחודש?
"בלונדון, למשל, זה לא קורה. אם אתה רוצה לראות את גילה אלמגור הבריטית, שזו ג'ודי דנץ', ואתה גר במנצ'סטר – אתה תקנה כרטיס לרכבת ותגיע ללונדון לראות אותה. מי שיגיע אליך זה קאסט אחר עם שחקנית מחליפה. יש קאסט שנוסע במסע הופעות וישנו הקאסט המקורי שמציג. אבל אנחנו מדינה קטנה ומאוד פטריוטית ולכן שחקנים יעבדו יום שלם ואחר כך ייסעו לקריית־שמונה או לשדרות. אין מקום בארץ שלא הופעתי בו. הייתי מסיים הצגה בחצות וקם בחמש בבוקר ליום צילום ושוב מציג בלילה. אז במקום שיבינו את הדבר הזה, ששחקנים בארץ הם חרוצים ומחויבים לאחדות של המדינה, לקחו את האמירה שלה והוציאו אותה מהקשרה".
ליצור יהלום
הוא בן 46, נולד בתל־אביב וגדל במושב בצרה שבשרון. אביו היה איש מפעלים ואמו מורה שעשתה הסבה לדרמה ארט־תרפיסטית. בתקופה התיכון שלו אביו נקרא לנהל מפעל בקריית־שמונה. המשפחה עברה לראש־פינה והוא נשלח ללמוד באורט חצור־הגלילית.
קליין מתקשה להיזכר ברגע שבו הבין שהוא עומד להיות שחקן. "לא נהגתי לעמוד על במה ולהופיע, אבל תפסתי את החיים שלי בצורה מאוד דרמטית. עד היום זה לא כל כך עבר לי. אבא שלי תמיד אמר לי 'מה אתה עושה עניין, תפסיק להיות כזה רגיש'. אולי בגלל זה מצאתי את הפורקן שלי במשחק – להיכנס לדמות של מישהו אחר נותן לך מנוחה מעצמך".
מאחוריו, כאמור, הפריצה המפורסמת ב"טירונות" ורשימה מפוארת של תפקידים בסדרות מקור כמו "עד החתונה", "האקס המיתולוגי", "רביעיית רן", "בלו נטלי" ועוד.
אבל הימים שהעביר בצפון כנער אולי ינבאו מאוחר יותר את הקאמבק הקצר שלו לפריפריה, כשיבחר לעזוב את הקאמרי לטובת בימוי בתיאטרון דימונה ומאוחר יותר שוב ינטוש את תל־אביב כדי לנהל אמנותית את תיאטרון "מראה" בקריית־שמונה.
"זה לא שאמרתי 'טוב, עכשיו הזמן ללכת לפריפריה'. נדחפתי לשם. סיימתי את ניסן נתיב, הפכתי לשחקן, והיו לי חלומות מאוד גדולים כלפי המקצוע הזה. דמיינתי מקצוע נורא בוהמייני, הרפקתני וסוער. חלק מהדברים התגשמו בשבילי, ובכל זאת באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מסופק. שלא בשביל זה נהייתי שחקן. הייתה לי תחושת מיצוי והרגשתי שאין לי מאיפה להביא יותר. זו הייתה תקופה אינטנסיבית של צילומים – כמה שנים ברצף של סדרות בהוט וב־YES והגעתי למצב שהתחלתי קצת להתנהג כמו איזו דיווה על סטים ולא יכולתי לשחק יותר".
ואז הוא פרש, יצא לשליחות בחו"ל, וכשחזר נענה לקריאתה של נועה רבן לביים בתיאטרון דימונה.
"באותו זמן קראתי ספר של פנינה מוצפי־האלר, 'בקופסאות הבטון', שהוא מעין מחקר אנתרופולוגי על נשים מזרחיות בירוחם. החלטתי להפוך אותו לדרמה על הבמה, וזה היה מהמם. הנשים בספר הן נשים אמיתיות מירוחם, והתיאטרון שכן בלב שכונת מצוקה בדימונה. הבנתי המון דברים על מה זה תקרת זכוכית, על פמיניזם מסוג אחר לגמרי. איך אחת הדמויות חוזרת בתשובה ואיך האקט הזה הוא בעצם אקט פמיניסטי. או אם חד־הורית שעובדת בניקיון עושה בר־מצווה לבן שלה ושמה שם את כל חסכונותיה ואיך גם זה אקט פמיניסטי. היה מרתק להתעסק בנשיות הזאת ובמרחב הזה".
והיו גם יחסים בין התיאטרון לתושבים באזור?
"התיאטרון היה בסמוך לשיכוני רכבת בדימונה. בהפסקות הייתי יושב עם אנשים בשיכונים ושואל אותם 'תגידו, הייתם פעם בפנים?' והם ענו לי שלא. אמרתי לעצמי – איך זה יכול להיות? הבאתי אותם שישבו ויראו חזרה. הרגשתי שחייב להיות חיבור עמוק ואמיתי בין התיאטרון לתושבים. שהוא צריך להפוך להיות המרכז שלהם, וזו ממש הייתה תחושה של גילוי".
נשמע שאתה עומד להגיד עכשיו שהתבדית.
"שם ממש לא התבדיתי. התבדיתי בכך שהבנתי כמה מסובך לנסות לייצג או לדבר בשם מישהו שהוא לא אתה. אבל החוויות שעברנו שם היו מאוד מעצימות ולקחתי אותן הלאה. בקריית־שמונה היה כבר יותר מסובך, כי באמת באתי לשם עם חלומות ליצור יהלום במרחב של הגליל. שלא רק תושבי הצפון, אלא כל מי שידרוך בגליל ירצה לראות מה קורה שם. היה קשה לעשות את זה – גם בגלל תקציבים שלא היו וגם בגלל קצב שונה. אני חושב שהבאתי את התל־אביביות שלי, את קוצר הרוח ואת האמביציה והתובענות – ופגשתי משהו למוד אכזבות שלוקח לו זמן להשתחרר ממנגנונים ישנים, וזה קצת התנגש".
רומנטיקה חרדית
כמו כל שחקן שמכבד את עצמו, גם קליין זכה לעשות לפחות פעם אחת תפקיד של דוס. זה קרה כשנכנס לנעליים של יוחאי, אלמן חרדי טרי שמשפחתו מפצירה בו להשתדך לאחותה הרווקה של אשתו המנוחה בסרט "למלא את החלל". כשהוא נזכר בתפקיד הזה העיניים שלו כמעט נוצצות.
"זו הייתה אחת החוויות היפות בחיים שלי. רמה בורשטין הזמינה אותי לפגישה והראתה לי חתונה של ויזניץ'. ראו שם את הכלה יושבת לפני החופה ואת החתן בחדר אחר. התחלתי לצחוק. היא אמרה לי: 'למה אתה צוחק?' ועניתי: 'כי אני לא רוצה שתראי שאני בוכה'. זה ריגש אותי ממקום מאוד מפתיע. הייתי מאוד טוטאלי לאורך כל התהליך".
איך התכוננת לתפקיד?
"חברה שלי שחזרה בתשובה נתנה לי קיצור שולחן ערוך ורמה חיברה אותי לחסיד ויז'ניץ מאלעד. במשך חודשיים הסתובבנו בבני־ברק במקומות שחשבתי שרגל חילוני לא דרכה בהם ולא תדרוך. התקבלתי בסבר פנים יפות. היחס היה פתוח, חם ועוטף. הייתי בשטיבלך ובטישים, פגשתי רבנים ונסעתי באוטובוסים שיוצאים לפני שבתות וחגים. החסיד לימד אותי למה קושרים גרטל ולמה שמאל ולמה ימין, ואיך קמים מהמיטה, ואימצתי את כל זה לתוך החיים שלי. שמענו – הילדים שלי, אשתי ואני – כל הזמן זמירות. בבית, באוטו. הרגשתי שכיפה זה הדבר הכי מגניב בעולם. כל הזמן הייתי איתה. לא הורדתי אותה. בתוכי חשבתי שאני הולך לחזור בתשובה".
נשמע שממש נכנסת לדמות.
"לגמרי. גיליתי גם שברגע שאתה שם כיפה או בגדים של דוס מיד אתה מלביש על עצמך גם מחויבות ערכית. היה רגע בצילומים שבו הייתי לבוש בבגדי החסיד של יוחאי, ואשתי והילדים באו לבקר אותי על הסט. הלכנו לאכול צהריים במסעדה ברחוב נחמני שמגישה שניצל וינאי. לא כשרה בשום צורה. יושב לו החסיד ויזניץ' עם אישה וילדים לא דתיים ואוכל ארוחה. המבטים שקיבלתי היו מטורפים. פתאום הרגשתי מה זה להיות חרדי ואיך אתה מחייב את עצמך לקודים ערכיים גם כשאתה בסביבה שלא הולכת לפי הקודים האלו. איך אתה נשפט לפי המראה שלך".
והתפקיד אִתגר גם את התפיסות האמוניות שלך?
"הצטערתי על מעט הידע שיש לי. הרגשתי טיפש והבנתי קצת מה מרגיש חוזר בתשובה. התחברתי לרגע הזה שבו הוא מבין שהוא יודע מיליונית מהים הזה, מהעושר של הידע הרוחני הזה. בצילומים אמרתי לצוות – אני רוצה ללמוד להתפלל. בילדותי, כשהייתי הולך לבית הכנסת במושב, אף אחד לא לימד אותי להתפלל. הייתי פותח סידור ולא מבין מה הולך וזה נורא תסכל אותי. אמרתי
לעצמי – לפחות שאצא מהצילומים האלה ואדע להתפלל כשאני בא לבית הכנסת".
אז יש רומנטיקה חרדית?
"חבל על הזמן. זאת אהבה עמוקה ורוחנית. זה מטורף. הדרך שבה מכירים, השידוך, ההתקרבות לאורך השנה עד החתונה. חוויה חזקה נוספת שהייתה בצילומים היא להיות בין גברים. שאין הערבוב הזה. יש בזה משהו נורא נעים ונוח".
אני לא ברנז'ה
גם בלי שירצה, חייו האישיים של קליין מצויים בפוקוס מתמשך של מדורי הרכילות בגלל משפחתולוגיה שקשה להתעלם ממנה. הוא נשוי כאמור לשירי ארצי, ולבני הזוג שלושה ילדים.
שלמה ארצי הוא סבא של הילדים שלך, זו מחשבה משונה עבורך?
"היא לא משונה לי. זה נון־אישיו מבחינתי. ידעתי את זה לפני שהכרנו אבל זה לא שינה לי כהוא זה. אנחנו ביחסים טובים, והוא סבא מאוד קרוב לנכדיו. אדם מאוד משפחתי ומאוד מעורב. וכמובן אמן מעורר השראה".
לפני שנה וחצי הוא ואשתו נפרדו, אך חזרו לאחרונה לחיות יחד.
אין הרבה אנשים שמצליחים לעשות את זה.
"אנחנו לא אנשים רגילים. סתם. אני צוחק. אבל הקשר היה חזק תמיד".
אז מה היה שם, משבר גיל הארבעים?
"שנינו היינו צריכים להתרחק בשביל קצת להיזכר מי אנחנו בנפרד. כן, זה היה משבר גיל ארבעים מוקצן. כשהסטודנטים שלי בארצות־הברית שאלו אותי אם חוויתי משבר גיל ארבעים, עניתי שקניתי ג'יפ ובזה זה מתמצה. אבל בדיעבד התברר שהוא היה הרבה יותר מטלטל מזה".
שניכם מתחום היצירה. אתה חושב שזה אולי קשור?
"לחלוטין. אני חושב ששניים כאלה בבית זה לא פשוט. הצורך שיכילו אותך, הצורך במקום. אבל יש לנו תקשורת בין־אישית גבוהה מאוד".
במקרה או שלא, עוד לפני הפרידה הזדמן לו לכתוב את "ערב שקופיות", אולי הטקסט האישי ביותר שכתב, ועובד להצגה שעודנה רצה וזוכה לתגובות נלהבות."אנשים יוצאים משם ואומרים שזה כמו להיות בטיפול זוגי אצל פסיכולוג", הוא מתאר, "זה בעצם סיפור על גבר שנמצא במשבר זוגיות, ובתוך עומס היומיום והטיפול בילדים מרגיש שאשתו והוא הולכים ומתרחקים. ואז הוא מנהל בדמיונו קשר עם אשתו כשרק הכירו. יש על הבמה שתי שחקניות שמשחקות את אשתי – אחת בת 24 (אלישבע וייל) ואחת בת 44 (טלי שרון). הוא בעצם מתגעגע לרומנטיקה ולתשוקה ומנסה למשוך את אשתו למקום שבו היו. במקביל הוא גם מנהל קשר תודעתי עם אמא שלו. כלומר הוא בוחן את חייו דרך הנשים בחייו".
נשמע טקסט כמעט נבואי.
"אז עוד לא ידענו שניפרד, אבל אולי כבר היינו בתוך מהלך משברי. היינו פרודים שנה וחצי וחזרנו".
ונראה שאין שחקן בתעשייה שלא נשאל לפחות פעם אחת בשנים האחרונות מה הוא חושב על מירי רגב. את קליין זה תפס לפני כמה חודשים, כשהטלוויזיה החינוכית עמדה להיסגר בדיוק כשהחלה לעלות סדרה בכיכובו. בעבר הוא דווקא צידד ברגב, אבל אחרי הסגירה הודה שהוא מאוכזב ממנה ואמר: "אלו היו רק הצהרות. לא ראיתי תיאטרון אחד חדש שנפתח. לנו השחקנים לא נוספו עבודות בשום שדה חדש".
מה אתה חושב על חוק הנאמנות בתרבות?
"אני לא אוהב את החוק הזה. אני גם חושב שאין בו אמת ושהוא לא נובע מצורך אורגני, ומהווה ניסיון מיתוגי פוליטי של אוכלוסייה. אם דורשים מהם לחתום על חוק הנאמנות מתייגים אותם כאנשים מסוכנים בתחום הנאמנות. אם צריך לדרוש מהם נאמנות זה סימן שהם מראש אוכלוסייה בעייתית".
אבל שים לב שבאמת אין הרבה יצירה לכיוון השני.
"אחד הדברים שאני הכי גאה בהם בקריירה שלי זה מאמר שכתבתי לעיתון 'ידיעות אחרונות' אחרי שהציעו לי לנהל את פסטיבל עכו. הייתה דרמה סביב הפסטיבל. בלחץ של שרת התרבות החליטה עיריית עכו שהיא לא מאשרת את הנהלת הפסטיבל כי בתוך הרפרטואר שלו היו ארבע הצגות שעוסקות בנושא הפלסטיני מזווית שמאלנית. הנהלת הפסטיבל התפטרה והציעו לי להיות המנהל האמנותי. זה תפקיד שמאוד הייתי שמח לעשות, אבל בהלך הרוח שהתקיים באותו זמן לא יכולתי לקחת אותו כי היה בזה אקט לא לויאלי לחבריי האמנים".
ומה כתבת במאמר?
"כתבתי שבעיניי לעשות פסטיבל שהוא כל כך מגויס פוליטית, שמתוקצב בתקציבי מדינה ואין בו איזון, זו טעות גדולה. בעצם הנהלת הפסטיבל אומרת לקהל הימני 'לכם לא תהיה דריסת רגל פה, זה לא בשבילכם'. אין דבר יותר משעמם מלשכנע את המשוכנעים. שמאלנים שיושבים בתוך הצגות שמאל ומצקצקים בלשונם – בעיניי זה דבר נורא משעמם. באותו מאמר כתבתי – אמנים לא יהיו דף מסרים לתקשורת. אני חושב שבתור אמנים יש לנו תפקיד בעולם, והתפקיד הוא קירוב לבבות. אסור למעול בתפקיד הזה".
שחקנית דתייה אמרה לי פעם שרמה בורשטין לא תיקח אותה בחיים להופיע בסרט שלה. אתה יכול להתחבר לתסכול שחשים אמנים דתיים מהימין על כך שהברנז'ה האמנותית פשוט בלתי חדירה עבורם?
"הדס ירון לא הייתה בשום ברנז'ה, הסתכלתי עליה באודישן ושאלתי את עצמי מי זאת החב"דניקית הזאת. איך ההורים שלה מסכימים לה לבוא הנה. זה מה שחשבתי, כי היא באה עם חצאית וחולצת בני עקיבא. היא לא הגיעה מברנז'ה ולא משום מקום, זה קשקוש".
כמה כאלה אתה מכיר?
"אני לא ברנז'ה. הגעתי למקצוע הזה מאורט חצור־הגלילית. אתה מגיע למקצוע הזה, ואתה חי אותו, ונלחם את המלחמות שלו, ואתה מגרד בציפורניים עד שאתה משיג תפקיד. אם מישהו לא מבין כמה המקצוע הזה קשה, מאתגר, אכזרי ותובעני רגשית אז הנה: 90 אחוז מבוגרי בתי הספר למשחק עוזבים את המקצוע תוך חמש שנים. למה? כי קשה להם לשמוע לא. אז שלא תעשה לעצמה הנחות. רוצה לעבוד במקצוע הזה? בואי תעבדי. תתחילי לכתת רגליים בחדרי האודישנים ונראה בעוד שלוש שנים איפה את".
קליין מודה שבאחרונה הוא נעשה עייף ומיואש מהשיח המפצל. "אני צריך לשבת ולצעוק מולך שאני תל־אביבי, אבל אני מעורב. שאני לא מנותק. למה? למה אני צריך בכלל? את אותה החוויה אנחנו מרגישים כשחקנים. אנחנו מרגישים את הצורך הזה לצעוק 'אנחנו נאמנים! אין צורך להחתים אותנו על חוק כזה, כי אנחנו הכי נאמנים שיכולים להיות. למה אתם בכלל מעמידים אותנו בסיטואציה כזאת?'
"הצגתי בגרמניה את 'בצהרי היום', זו הצגת יחיד שלי על שבוי שחוזר ממצרים ומתמודד עם הפוסט־טראומה שלו. אחרי ההצגה התקיים שיח וחלק מהאנשים בקהל העבירו ביקורת והתחילו לדבר בגנות ישראל. אמרתי להם – חצופים. אני יושב ומציג פה בפניכם וזה לא פשוט בשבילי. סבא וסבתא שלי – המשפחות שלהם נשרפו פה ואני יושב ומציג לכם, אז אני לא מוכן בכלל לשמוע את השיח הזה".
אז למה לדעתך הכול נעשה כל כך אמוציונלי?
"כי כולנו אוהבים ודואגים למדינה הזאת. אף אחד לא רוצה לחזור להיות תחת משטר זר ושלא יהיה לנו מקום משלנו, לכן הפחד כל כך גדול. לכן כולם כל כך דואגים למקום הקטנטן הזה. המחשבה על סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי, שגרו בארץ שבה היהודים היו אזרחים סוג ב' והגיעו בסוף למשרפות, היא בלתי נתפסת. אני חושב שכולנו חיים סביב האימה הזאת, ולכן אנחנו כל כך סוערים. החרדה הקיומית הזאת ממשיכה להתקיים". 
