באחת הסצנות החזקות בתחילת העונה השלישית, מגלה מאט מורדוק (בגילום צ'ארלי קוקס הנהדר) – הלוא הוא גיבור העל העיוור דרדוויל – שהחושים המוגברים שלו אבדו לו אחרי הפציעה הקשה בסוף עונת "המגינים". "אני לא רואה", הוא נאנק, בדיוק כמו בילדותו כשתאונת הכימיקלים פגעה בעיניו. אבל הפעם, האובדן אולי גדול אפילו יותר. הוא לא איבד רק את הראייה. הוא איבד את ההגדרה העצמית שלו כלוחם.
מהנקודה הנמוכה הזאת אפשר רק לעלות, אבל כיאה לדרדוויל העלייה הזאת תהיה מיוסרת ומדממת. וכל זה בזמן שווילסון פיסק, הבריון־המחושב שנכלא בעונה הראשונה, חוזר אל הבמה במלוא הדרו. בחליפה הלבנה האיקונית שלו ובקולו החנוק, השחקן וינסנט ד'אונפריו מצליח לייצר נבל מצמרר. מולו, חוזר דרדוויל לחליפה השחורה המאולתרת מהעונה הראשונה, שמעניקה לו פשטות אבל גם פגיעות. הוא מדמם, הוא נכשל, והוא יודע שהמאבק האמיתי שלו הוא קודם כול עם עצמו – כשמערכת החוק מושחתת, הכנסייה מכזיבה והגוף פצוע, הוא זקוק למערכת מוסרית חדשה שתיתן לחייו משמעות.
החלקים המעייפים בעונה שייכים לחיבוטי הנפש הקלישאתיים. כמה פעמים עוד נראה על המסך גיבורי על מתחבטים אם להתרחק מהקרובים אליהם כדי להגן עליהם, או אם זה מוסרי להרוג את הנבל. לקראת סוף העונה, כשחיבוטי הנפש נדחקים, הסדרה מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה במלואו.
דרדוויל היא אמנם סדרת גיבורי על, אבל אין בה דבר מהמתקתקות או הקריצה שיש בסדרות אחרות. היא סדרה ריאליסטית ומחוספסת, שלא מפחדת לקחת את הדמויות שלה למקומות אפלים. ואין שום גימיק באפלוליות הזאת, היא פשוט נובעת מהדרך המייגעת שבה המציאות עצמה ומערכות התקשורת, המשפט והחוק עובדות – לאט, ולרוב מאוחר מדי. אולי לכן זאת גם סדרת גיבורי העל הכמעט יחידה שלא מפחדת לרצוח דמויות משמעותיות או להראות את הגיבורים שלה כושלים ומתנשפים באמצע קרב.
בעשור האחרון אנחנו מוצפים בכל כך הרבה סדרות גיבורי על שכבר קשה להבחין בין סדרה לסדרה. מה כבר יוסיף לנו גיבור־על עיוור שלא ראינו? אפשר כבר להגיד שכשאבק סדרות הקומיקס עוד ישקע מאחורינו, דרדוויל תהיה סדרת גיבורי על שתישאר לעמוד בזכות עצמה. עם שפה ויזואלית מובחנת, אקשן מוּנע־דמויות וריאליסטיות מטרידה – טרנד או לא – זאת פשוט סדרה טובה.
דרדוויל עונה 3 נטפליקס  
