קריאת ספר שהקורא הוא אחד מגיבוריו העלומים, לפחות בפוטנציה, אינה דומה לקריאת ספר שהקורא אינו חלק מגיבוריו. מאחר שאני שייך לצעירי קבוצת הגיל הנידונה בספר, קראתי אותו בעניין מיוחד, סקרן לדעת מה אלמד עליי ועל בני דורי שלא ידעתי עד כה. אפתח ואומר כי מדובר בספר עשיר במידע ובתובנות, קריא, מרובה פרספקטיבות, המזמן לקורא נקודות תצפית מעניינות על תהליכים חשובים שהתרחשו במדינה בשלושים שנותיה הראשונות, ובעיקר מעורר להרבה מחשבות.
פרופ' חנה יבלונקה היא חוקרת מוכרת וחשובה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, העוסקת בעיקר בחקר השואה והחברה הישראלית. בעדותה ב"פתח דבר" ציינה שנולדה כשנתיים לאחר שקמה המדינה, והיא סבורה כי יש מאפיין דורי מובהק לילדים שנולדו בארץ דווקא בשבע השנים הראשונות של מדינת ישראל. ספרה מוקדש לאפיון חיי הילדים הללו עד המהפך הפוליטי ב־1977. זו נקודת עצירה אפשרית, אך כלל לא הכרחית, ועוד אשוב לעניין זה בהמשך.
אימהות פעילות, אבות פסיביים
הספר מושתת על עשרים ושמונה ראיונות עומק שקיימה עם ילידי ה' באייר תש"ח ועל שפע מקורות כתובים, ראשוניים ומשניים. התנועה בין קולו של היחיד וסיפורו החד־פעמי לבין קול המקהלה והמאפיין הקבוצתי מלווה את הקורא לאורך הספר כולו.
יבלונקה פותחת את ספרה ב"תעודת זהות" – נתונים דמוגרפיים וגאוגרפיים של מדינת ישראל בעת תקומתה. היא מסבירה מדוע ראוי להתייחס אל ילידי שבע השנים הללו (1948–1955) כאל "דור", ומראה עד כמה ייחסו הורי הילדים האלה חשיבות לרצף הבין־דורי, בייחוד לאחר השואה, כפי שמלמדים השמות שהעניקו לילדיהם שנולדו באותן שנים.
בחלק השני סרטטה יבלונקה את מאפייני הקיום הפיזי והכלכלי בשנות החמישים והשישים, תחילה בימי הצנע ואחר כך בתנאים שהשתפרו לאיטם, ועדיין בדירות קטנות וכמעט ללא כלי רכב פרטיים. היא ניתחה את תוכניות הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים ועמדה על מרכזיותו של התנ"ך גם בחינוך הממלכתי, מגמה שנמוגה זה מכבר. תשומת לב מיוחדת הקדישה לאמון המוחלט שהעניקו ההורים והמורים, ובעקבותיהם הילדים־התלמידים, לממסדים השונים, ובראשם הממשלה והצבא. אמון זה עתיד להתרסק במלחמת יום הכיפורים, אך החל נסדק כבר לפני כן. מפתיע לראות עד כמה נתפסו האימהות כדמויות פעילות ומרכזיות בעיצוב עולמם של ילדיהן, לצד האבות הפסיביים, האנמיים ולעיתים גם הנעדרים.
השואה והעצמאות היו שני מושגי מפתח שעיצבו את תודעת היחיד והחברה בזיקה הדוקה מאוד שלא אפשרה התבוננות ביקורתית בכל אחת מהן ובזיקה שיצרו ביניהן. יבלונקה ייחדה דיון מעניין לחגיגות העשור ולביטוייהן החברתיים והרעיוניים, ובהם חידוני התנ"ך הבינלאומיים לנוער ולמבוגרים.
בהמשך דנה יבלונקה ביוזמתו של שר החינוך במחצית השנייה של שנות החמישים ובראשית שנות השישים, זלמן ארן המנוח, לשלב מקצוע חדש בתוכנית הלימודים בחינוך הממלכתי: תודעה יהודית; במשפט אייכמן ב־1961 ובהשפעותיו המגוונות והעמוקות על העיסוק בשואה בארץ; בעיתוני הילדים כגורם חינוכי מעצב; באירועי ואדי סאליב בחיפה ב־1959 וקצת ב"כור ההיתוך" וביחס אל הערבים. הטבח בכפר קאסם מוזכר כבדרך אגב. ערביי ישראל והחרדים הם בשולי שוליו של השיח, ובהתאם לכך נידונים בחטף בספר.
מוזיקה, קולנוע ומלחמות
החלק הרביעי, "כיף ואהבה", והבא אחריו, הם עיקר הספר מבחינה כמותית. בחלק הזה בחנה יבלונקה את תרבות הפנאי בכמה תחומים: עיתונות הילדים, הספריות הקבועות והניידות, התפתחות הקולנוע הישראלי ותרבות הצפייה בסרטים, הירידה ההדרגתית במרכזיוּת של תנועות הנוער, המוזיקה הקלה – הישראלית והלועזית – ויחסי הגומלין ביניהן, והתפיסות הסטראוטיפיות של נשים ובנות. עוד ניתחה את החינוך המיני המצומצם מאוד, את תודעת המיניות שהחלה משתנה ומתפתחת ואת השינויים שחלו בתפיסת הנישואים. בשולי החלק הזה התייחסה מעט מאוד למלחמת ששת הימים, לאופוריה שבעקבותיה, ולמלחמה המושתקת שבאה בעקבותיה – מלחמת ההתשה. זו תזכה לדיון מרתק, מפורט וכואב בחלק הבא.
הפרק הראשון בחלק החמישי, "ראי אדמה", מוקדש כמעט כולו למלחמת ההתשה שארכה כשלוש שנים, התנהלה הרחק מתל אביב, בעיקר על גדות תעלת סואץ, ובמהלכה נהרגו מאות חיילים ואזרחים. בשונה ממלחמות ישראל שלפניה ולאחריה, שתועדו בספרים רבים, מלחמת ההתשה לא נתפסה כמלחמה ולא הוכרה ככזו במשך שנים רבות. אך סמלי הוא שצה"ל החל להעניק את אות המלחמה למשתתפיה רק ב־2003, יותר משלושים שנה לאחר שהתרחשה. דיוניה של יבלונקה במלחמה זו ובמופעיה החברתיים הם בעלי משקל סגולי גדול מאוד. הפרק הבא בחלק זה הוקדש למלחמת יום הכיפורים, לשבר האישי והחברתי שחוללה בקרב רבים, ולתופעת הלם הקרב, שלראשונה נדונה באופן פומבי והחלה לזכות לטיפול מקצועי ממערך בריאות הנפש בצה"ל. סמוך לסוף הפרק כתבה יבלונקה מילים נוקבות:
כתיבתו של פרק זה נחתמת ביום הכיפורים, סתיו 2017. במוצאי יום הכיפורים שנה זו לא שודרה בטלוויזיה שום תכנית שעסקה במלחמה ההיא. המשדר הצבאי היחיד ששודר, אף הוא בשידור חוזר, היה בערוץ עשר, ועסק בחיל האוויר במלחמת ששת הימים. האם זהו סממן ראשון לכמיהה לחזור לאופוריה? יום לאחר מכן נערכה האזכרה הרשמית לחללי מלחמת יום הכיפורים. אף לא שר אחד מממשלת ישראל בא לכבד את זכר "הבנים" (עמ' 372).
החלק האחרון בספר, "דור מחכה לבשורה", סוקר את החיים הסטודנטיאליים של גיבורי הספר עד לבחירות 1977 ול"מהפך" ואחריו בא סיכום קצר שבו נאמר, בין היתר שטרם בשלו התנאים לסכם את סיפורו של הדור. זו קביעה נכונה מבחינה עובדתית, ובה בעת מעוררת את השאלה מדוע לעצור ב־1977 ולא לספר ולנתח את סיפור השתלבותם של בני הדור הנחקר בעשייה הציבורית, האקדמית והתרבותית. הרי דווקא לאחר המהפך, שמאז שהתחולל חלפו כבר יותר מארבעים שנה, ניכר חותמו הפעיל של דור ילדי המדינה.
נטול מזרחיים ודתיים
שמות שניים מששת שערי הספר, "האדם אינו אלא" ו"ראי אדמה", לקוחים מתוך שירים שמילאו תפקיד מעצב בחיי הדור הנחקר, היכול להשלים את שורות השירים ולהבין כי העוקץ טמון דווקא במה שהושמט. ספק גדול בעיניי אם קוראי הספר הצעירים יותר ימצו את מלוא המשמעות של שמות הפרקים הללו. השער השישי רומז לספר "אישה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן, מדור ילידי הארץ שבמוקד הספר. חלק נכבד מספר זה מוקדש למלחמת יום הכיפורים ולהשפעתה המכוננת על חייליה, היינו על גרוסמן וחבריו. אלה כותרות שנונות וקולעות.
בסוף הספר באו 22 עמודי ביבליוגרפיה עשירה ומגוונת, אולם מאחר שהספר יצא בהוצאה פופולרית והוא נטול הערות שוליים, אין זיקה ממשית בין האמור בו לבין הביבליוגרפיה. יתרה מזו, גם כשיש מובאות אין בסופן הפניה למקורן, ובעיניי זה פגם חמור ומיותר.
עם כל השפע שמזמן הספר ראוי לתת את הדעת גם למה שחסר בו ומתבקש היה שיימצא בו. עיקר הסיפור הוא של אשכנזים חילונים, בעיקר מפא"יניקים. קולם של יוצאי צפון אפריקה, תימן ועיראק נאלם ונעלם בעצם לחלוטין, והרי בשנים הללו הגיעו ארצה מאות אלפים מארצות מוצא אלה. עוד חסר ייצוג שקול של הציבורי הדתי לגווניו. אסתפק בשתי דוגמאות המשקפות, לדעתי, את חוסר ההיכרות עם תהליכים מעצבים בציבור הדתי.
ב־1970 הקים הרב ד"ר דניאל טרופר את תנועת "גשר", תנועה להידברות בין נוער דתי וחילוני, אשר במשך השנים שינתה את פניה. לו הייתה יבלונקה בודקת מי היו מאתיים החניכים הראשונים ב"גשר" ומי היו עשרים או שלושים המדריכים הראשונים בתנועה, וכיצד השתלבו אלו ואלו בחברה בישראל בשנים שאחרי כן, הייתה מגלה במהרה כי מדובר בבית יוצר איכותי ומשפיע במידה ובעוצמה חריגות (גילוי נאות: הייתי בין מאה החניכים הראשונים ב"גשר", ואחר כך מדריך ומרכז). כמו כן, כבר לפני מלחמת ששת הימים אך בייחוד לאחריה ובעקבותיה החלו צומחות ומתפתחות ישיבות ההסדר. האמור לגבי מדריכי "גשר" וחניכיה תקף, אולי אף ביתר שאת, בנוגע לראשי ישיבות ההסדר שקמו באותן שנים ולתלמידיהן.
העדר התייחסות לשתי התופעות הללו – ויכולתי למנות עוד תופעות חשובות בקרב בני הדור שבמוקד הספר אשר אינן זוכות לאזכור ובוודאי לא לניתוח – מביא לסרטוט תמונה דהויה יותר ומשוכללת פחות של מאפייני הדור הראשון במדינת ישראל הריבונית, חולשותיו ועוצמותיו.
מקום לתיקון
לטובת תיקון המהדורות הבאות, יש לציין טעויות שנפלו בספר. הגהה קפדנית יותר הייתה מונעת טעויות כגון זו בעמ' 22, שם נאמר שקיבוץ צובה הוא בצפון. ככל הנראה הכוונה היא לקיבוץ מצובה ולא לזה הממוקם ממערב לירושלים. בעמ' 346 הפנתה יבלונקה לדברים שכתב יצחק (אנטק) צוקרמן "בראשיתו של פרק זה", אך באמת הם באו כעבור שמונה עמודים, בהמשך הפרק (עמ' 354). כינויו של ישעיהו ליבוביץ "גדול הדור" (עמ' 294) הוא לטעמי ניסוח המתאים לצעירים מתלהבים ולא לחוקרת בשלה.
בספר נפלו גם טעויות מידע. בתחתית עמ' 129 כתבה יבלונקה על יום עיון באוניברסיטת חיפה שהתקיים סמוך לפתיחת משפט אייכמן, אולם רק ב־1963 קם בחיפה מכון אוניברסיטאי, ורק ב־1972 הוא הוכר כאוניברסיטה. בעמ' 240 ציינה את רבקה גובר, רחל ינאית בן־צבי ונעמי זורע כאימהות שכולות "מיתולוגיות", והוסיפה כי רבקה גובר שכלה שני בנים. זה נכון, אך גם נעמי זורע שכלה שני בנים, את יונתן במלחמת ששת הימים ואת יוחנן במלחמת יום הכיפורים. בעמ' 300 דנה בתופעת הסירוב לשרת בצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים וכתבה "ראש אכ"א, האלוף ישראל עמיר…". ישראל עמיר היה המפקד הראשון של חיל האוויר (ב־1948) ומעולם לא שימש ראש אכ"א, בוודאי לא בסוף שנות השישים, כשבתפקיד זה היה האלוף שמואל אייל.
הביוגרפיה הדורית של יבלונקה היא ספר מעניין וחשוב, הכתוב היטב ומזמן לקוראיו הרבה מידע ושפע תובנות. עריכה מוקפדת יותר הייתה מיטיבה עמו.
ילדים בסדר גמור
ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948–1955
חנה יבלונקה
ידיעות ספרים, 2018, 430 עמ'
