בעיה אמיתית עמדה בפני עורכות הקובץ "מכתבים מאפריקות". מצד אחד, לא ניתן להפריז בנחיצותה של פתיחת התרבות האפריקאית לקורא הישראלי, שהאוריינטציה שלו מערבית בעיקרה; מצד שני, כיצד אפשר לערוך קובץ שיהיה מייצג ומכבד עבור יבשת ענקית, בלא ללקות בעיוורון התרבותי של האדם הלבן, שמתייחס לאפריקה דרך התועלת שהיא מביאה לו או דרך הזוועות שמתחוללות בה, הנדחקות לרוב לשולי החדשות? כיצד אפשר ללמוד על אפריקה או ליצור העדפה אמנותית בתוך שירתה בלא ליצור מחדש את "משא האדם הלבן" (כשם שירו הקולוניאלי של רודיארד קיפלינג), מושג המבטא את מבטו המוחלט, חובק הכול, של האדם הלבן אל היבשת השחורה?
התשובה לכך, כמו כמעט בכל דבר ביחס לאפריקה, היא שהמעט בעל הכוונה הטובה עדיף על לא כלום מטעמי צדקנות. האנתולוגיה שלפנינו, המכילה חמישים וארבעה שירים ומייחדת שיר לכל מדינה ביבשת, יוצרת מבחר המודע לחוסר הייצוג שלו. בשונה מאנתולוגיות שמטרתן להציג מבט מקיף, הקובץ שלפנינו הוא לכל היותר הצצה, חרך שמטרתו לעורר את הקורא להמשך חקירה ולימוד ובשום אופן אינו מספק לו אמירה כוללת. דווקא משום שהוא אינו מספק – לא את הסקרנות של הקורא ולא את החובה כלפי היקפה של השירה באפריקה – המבט הזה מרתק, מורכב וטורד מנוחה.
השירים בקובץ, המסווגים לפי מדינות, מתחלקים באופן רופף לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא שירה עממית ומסורתית כמו השיר מאוגנדה הפותח את הספר, המציג את הקונפליקט של אישה בין בעלה לאהובהּ ("בָּרָק, הַכֵּה אֶת בַּעֲלִי / רַק אֶת בַּעֲלִי. / עַל אֲהוּבִי שְׁמֹר, / אִי, עַל אֲהוּבִי שְׁמֹר".). החלק השני הוא שירה לירית, כמו שירו האינטימי של ברולונג סבוני מבוטסואנה, שכותרתו היא "אוהב את": "הַתְּחוּשָׁה הַפְּנִימִית / שֶׁל תֹּם / הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד / אֶל הַחֲוָיָה / הָרִגְעִית / בְּהִתְאַחֲדוּת / הַשְּׁנַיִם". החלק השלישי הוא שירה שאפשר לכנותה פוליטית אבל אסור לראותה רק ככזו, מכיוון שהיא עוסקת במתח שבין היחיד לעולם השבור. שירים אלה הם החלק המרכזי בספר, והם הקשים והחשובים ביותר לקריאה.
שירה פוליטית טובה היא מאורע נדיר משום שחשיבות תכניה נופלת לרוב מערכם האמנותי. לחלק מהשירים בספר מסר חשוב, אך הם לוקים בבוסריות לירית ותוכנית המזכירה מכתמים של בני עשרה או מסרים של שיעורי חינוך. כך למשל שירו של קבדה מיכאל מאתיופיה בשיר שכותרתו "טבע האדם": "אִם נַבִּיט בְּעַצְמֵנוּ, בֶּאֱמֶת, בְּתָמִים / נִרְאֶה סִפְרִיָּה שֶׁל כָּל הַפְּגָמִים. / אָז כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּם טוֹב יוֹתֵר / נַחְלִיט מֵעַתָּה שֶׁלֹּא לִלְעֹג לָאַחֵר".
כמה מהשירים היפים והחזקים ביותר בספר נכתבו על ידי נשים החיות בתוך תהליך כפול של דה־קולוניזציה שעצם השמעת קולן היא מעשה של חירוף נפש; הכאב שבהם מעיד על האוניברסליות של הפצע והזעם האנושי, כשירה של ניאצ'ירו לידיה קאססה מטנזניה: "הַאִם מִלְחָמָה הִיא עֲדַיִן מִלְחָמָה אִם רַק אָדָם אֶחָד נִלְחָם? / הַאִם שְׁתִיקָתִי קוֹרַעַת חֲלָלִים חֲלוּלִים בֶּחָזֶה שֶׁלָּכֶם, / אוֹ שֶׁהִיא הַפְכָה לַאֲוִיר בּוֹ הַוְּרָדִים שֶׁלָּכֶם פּוֹרְחִים?"
מכתבים מאפריקות
עורכות: נועה לוי, אילה קוריאל, לין שלר
תרגום: ערן צלגוב
פרדס, 136 עמ'
