יש משהו מתעתע מאוד כשאתה מגיע לצפות באמן או להקה במקום כמו המשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב. הבניין המהודר, הדיילים שמלווים אותך אל הכיסא המסומן והנוח, הבמה הרחבה ומעליה קשת התאורה, מרפסות הצפייה בצידי האולם – כל אלו מהווים תפאורה שמתכתבת הרבה יותר עם מחזה או אופרה, מאשר עם הופעה של להקה עם גיטרה, בס ותופים.
אלמנט החספוס, שכל כך נחוץ בתקשורת בין השיר לקהל בהופעות, לא קיים במקומות מהסוג הזה. מלכתחילה הסטריליזציה שולטת בעיניים, וכפועל יוצא מכך גם באוזניים השומעות. באופן תיאורטי זאת כמובן עלולה להיות בעיה, אך אין במוזיקה הישראלית עוד מישהו כמו שולי רנד שמייתר מיד את החשש ממהמורות כאלו. את אזור הדמדומים שבין להיות שחקן ללהיות זמר, רנד מכיר מצוין, או כמו שאומרים בשכונה "את מה שהוא כבר שכח – הרבה מאוד אמנים לא ילמדו אף פעם".
בריאיון הנרחב והמצוין שנערך איתו במוסף שבת לפני כשבועיים, רנד הגדיר את עצמו בצורה מעוררת מחשבה: "אני לוליין שנע בין כמה עולמות". אמנם הוא התכוון שם בעיקר לאופן שבו מתנהלים חייו, אך המרכזיות שהמוזיקה והמשחק ממלאים בחיים האלו הם שהופכים גם ערבים מהסוג המוזיקלי לכאורה, למחזה. כל שיח הוא מונולוג, כל שורה בשיר היא הרבה מעבר למוזיקה. זה כל כך טבעי ושוטף, שאפשר רק לדמיין אותו עומד בדיבייט של מונולוגים מול מישהו כמו גלעד כהנא מהג'ירפות, היחיד שעולה בדעתי כמי שיכול להתקרב ליכולות של רנד.
כל אלו הביאו את רנד להיות סמן חשוב בגל המוזיקה היהודית ששטפה את המרחב שלנו. עם "נקודה טובה" הוא לקח את הז'אנר מהשלב שבו הבחירה הטבעית היא הקלה יותר – ללכת אל המקורות וללקט את מה שכבר מוכן – לעבר מקום הרבה יותר אישי, שמביא איתו טקסטים על ההסתכלות ועל הנבירה פנימה אל תוך הנפש. המהלך הזה הפך את סוג המוזיקה לנגיש יותר עבור אנשים לא דתיים, וגם לרלוונטי הרבה יותר למציאות.
המקום החשוף הזה של רנד הוא באופן אירוני גם שכבת המגן שלו. קשה לחשוב על עוד מרחב בציבור שבו אתה יכול לספר על דיכאונות קליניים, אשפוזים, התבודדויות ברסלביות ללא מענה ועל החיים כמסע ייסורים. על הבמה רנד יכול לעטוף את הכול גם בחצי־חיוך הממיס שלו, בלהקה ובמנגינה, ועוד לנסות להתפרנס מזה.
אל מול כל זה מרתקת האינטראקציה של שאר ההרכב על הבמה עם המוזיקה של רנד. הנגנים מגיעים ממקום משוחרר הרבה יותר ממנו, וניתן לראות זאת היטב בביצוע ל"בן מלך", שבו עמית יצחק, הגיטריסט המעולה שלו, הזכיר לי לכמה שניות את בריאן מיי מ"קווין". אך מחוץ לרגעים האלו, הם השתדלו מאוד לשמור שלא להפר את האיזון שרנד מייצר כשהוא כמעט ולא זז מדל"ת אמות המיקרופון שלו.
על העסק מנצח בערב הזה ובאלבום אסף תלמודי. כמו בכל הפקה שלו, טביעות האצבע ברורות מאוד. את "נקודה טובה" והסיבוב שבא איתו, הפיק בזמנו אסף אמדורסקי (בעיניי האיש הכי מוכשר היום במוזיקה הישראלית). על אף שזה אולי לא מדבר לציבור הרחב בדרך כלל – השוני בין מה ששניהם מביאים מובהק מאוד. אמדורסקי חסיד של מינימליזם והידוק הרצועות סביב הסאונד. תלמודי, המוכשר גם כן כמובן, אוהב לקחת את הקונסטרוקציה למקום הרבה יותר פרוע, סיפורי וסוער, כזה שהרוח מבדרת בו את השיער.
המקום המרכזי שתלמודי נותן לכלים כמו כינור ואקורדיאון בערב הזה ובאלבום אינו מקרי בכלל. לפני "המשורר" שנכתב על חנוך לוין, הוא חיבר לרנד את "מה אכפת לציפור", ואת הביצוע ל"טרמינל לומינלט" הוא עטף היטב גם כן. בכלל, המקום של מאיר אריאל כל כך מרכזי אצל רנד שלעיתים במהלך הערב, ובמיוחד בקטע של הסיפורים, כבר לא ברור איפה מסתיימת ההשראה ממאיר אריאל ואיפה מתחילה המציאות של רנד.
אל הערב והאלבום החדש, רנד מביא איתו עליית מדרגה טקסטואלית, וכמו שהוא אוהב לצחוק על עצמו – המפיקים דרשו להיטים קצרים והוא כתב שיר דיכאון ארוך במיוחד. אבל זה בדיוק מסוג החומרים שמייצרים רגעים מהפנטים מוזיקלית כמו בשיר "הספינה", שבו הוא מתאר איך היומיום שט לו איכשהו בין הררי הבלגן שבחיים שלו. אלו בדיוק אותם הרגעים שיצרו בעבר את "אייכה", אחד השירים הכי כנים שהדור שלנו זכה לקבל. כשזמנו של "אייכה" הגיע בהדרן, בביצוע מקסים עם אקורדיאון, היה ברור שהדבר הכי טוב שאפשר לקחת מערב כזה ומהאלבום החדש שלו, זה שאף אחד לא ילך הביתה עם תשובות, אבל יעז כמוהו לשאול הרבה שאלות.
שולי רנד, רצוא ושוב מופע ההשקה
