במרתף הדירה הקטן והנאה בהרצליה שבו מתגורר המוזיקאי בן אילון מפוזרים תופים שונים ומשונים, רובם אפריקניים, חלקם מעשי ידיו. "באופי שלי אני תמיד מחפש איך להמציא", הוא אומר, "אז המצאתי כל מיני תופים מיוחדים, שאיתם אני מופיע". אילון, שנתפס למוזיקה האפריקנית כבר בגיל צעיר, הספיק לחקור אותה לעומק במשך שנים. הוא היה באפריקה ארבע פעמים, ובכל פעם למד מהמאסטרים הכי גדולים שם. עשור אחרי שהתחיל לחקור את המוזיקה הזאת והפך למקצוען בתחום, הוא חבר לנגן הגיטרה והמפיק הישראלי המוכר ביותר בעולם כיום, יוסי פיין. עכשיו, שלוש שנים לאחר תחילת העבודה המשותפת והקמת הרכב משותף, הם מוציאים את "BLUE DESERT", אלבומם הראשון. הוא אינסטרומנטלי ברובו, ומשלב בין מוזיקה אפריקנית מסורתית לרוק גיטרות עכשווי ובועט.
אני פוגש את הצמד ימים ספורים לאחר חזרתם מסיבוב הופעות בסין, שהביא עמו חוויות מסוג אחר. "זו הפעם השלישית שאני מופיע שם", אומר אילון. "בפעמיים הקודמות הספקתי לפתח קשרים עם מנהלי מועדונים ופסטיבלים, שסקרנים לראות מה קורה בעולם המוזיקה מחוץ למדינה שלהם. היות שיוסי מעולם לא היה בסין, הצעתי לו להופיע שם כדי שיטעם קצת את המקום הזה".
איך היה, יוסי?
פיין: "היה מאוד־מאוד מעניין, כי זו תרבות שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים. היו לנו ארבעה מופעים, וכל אחד שונה מהאחר. אחד היה בפסטיבל ג'אז, אחד באוניברסיטה, אחד במועדון פרטי של כמה אנשים עשירים, ואחד באיזה מועדון רוק בבייג'ין".
איך מתבטא השוני התרבותי בהופעות?
פיין: "קשה לשים על זה את האצבע. במשך מאה שנה לא הגיעו אליהם הופעות מבחוץ, ובתקופה האחרונה זה משתנה. זו עדיין מדינה קומוניסטית, אז בהופעה האנשים יושבים ומקשיבים. באיזשהו שלב הם מתחילים לזוז בכיסאות, אבל לא מעיזים לקום. ברגע שאנחנו מאותתים להם שזה בסדר לקום ולרקוד, כמה בודדים מתרוממים, ואז פתאום כולם אחריהם קמים ומתחילים לרקוד – במעגלים, כמו בהקפות של שמחת־תורה. אחר כך מתחילים ברכבות וקפיצות. זה היה מטורף! היינו בטוחים שיש שם כמה ישראלים שארגנו את כל זה, אבל לא היה אפילו אחד. הנשמה שלהם דורשת כנראה את היציאה הזו החוצה ואת צורת ההבעה הזו".
כשאתה רואה שאתה נותן להם אפשרות לפורקן, זה עושה לך משהו?
"זו תחושה שעשינו את העבודה שלנו. אנחנו באים לגשר ולאחד. המוזיקה היא השפה אולי הכי גבוהה שיש, ובאמצעותה אנחנו מסוגלים לגרום לאנשים, ולא משנה מאיפה, להקשיב לנו ולתת לנשמה שלהם לרקוד. ברגע שזה קורה, אין הבדל בין איטלקי, מקסיקני ואמריקני. המוזיקה מאחדת, מגשרת ושוברת מחיצות. אחרי ההופעה באים לדבר איתנו, להתעניין ולשאול. מוזיקאים צעירים סינים אמרו לנו שהנגינה שלנו גורמת להם להתחבר למוזיקה המקורית שלהם, שהם מחשיבים כמשהו של זקנים. הם רוצים לעשות מוזיקה מהמקורות שלהם, אבל להביא אותה למקום עכשווי, ודרכנו הם רואים שזה אפשרי".
האלבום של השניים אפוף רוח מדברית קצבית, ממגנטת ומלאת מסתורין. כששומעים אותו, ההרגשה היא השתתפות במסע הרפתקאות קצת אפל – קצת מחויך, והגוף לא נשאר אדיש לכך ומשתוקק לנוע. השניים מספרים שהופיעו עם החומרים של האלבום במקומות שונים ולכאורה פחות צפויים, והתגובות תמיד היו דומות.
פיין: "אנחנו מרגישים שלא משנה לאן נלך, אנשים יזהו את ה־DNA של המוזיקה הזאת וייסחפו אחריה. אחד המקומות הראשונים שהופענו בהם היה צפת, וקהל דתי הגיע. אנשים רקדו בטירוף, ואמרו לנו אחר כך שמבחינתם אלו הניגונים החדשים".
רקדו בלי כינורות?
"לא צריך. זה לא הכלי שמרקיד. מוזיקה זה עניין של תדר. לא משנה מה מנגנים אלא איך, משנה באיזה תדר".
אילון: "עשרה מתופפים מרקידים יותר מאחד, ואני פיתחתי את זה – ככה זה נשמע בהופעה. אנשים מקבלים אצלנו את המנגינות ואת המקצבים בעוצמה".
מנגינה נצחית
מאחורי פיין (53) קריירת מוזיקה מפוארת וארוכה. הוא הפיק ועיבד מוזיקלית עשרות אלבומים, שירים ומופעים בארץ ובעולם, ביניהם של שבק ס', הדג נחש, מרסדס בנד, פורטרט ועוד, ניגן אצל עשרות זמרים וזמרות ישראלים – כמו מאיר בנאי, מוש בן־ארי, יהודית רביץ, ירדנה ארזי, דני סנדרסון, ארקדי דוכין ושולי רנד, והתארח גם אצל זמרים מהשורה הראשונה בעולם כמו דיוויד בואי, לו ריד, ג'וני גרינווד ועוד.
איך הייתה העבודה עם כוכבים כמו בואי וריד?
פיין: "בואי היה אדם מאוד נחמד ופתוח. עבדתי איתו על האלבום Outside, והוא נתן לי חופש ברמות שאף אחד לא נתן לי. זה משהו שהשפיע עליי לשנים, לא המוזיקה שלו אלא הדרך. ממנו למדתי לתת חופש למוזיקאים שעובדים איתי. עם לו ריד הייתי המון זמן בהופעות. פתחנו ל־U2 הופעות במקומות כמו וומבלי – של 90 אלף איש. הוא מאוד קונטרול פריק, מאוד קפדן ויודע מה הוא רוצה. בואי יודע יותר לשחרר והיה אדם יותר קל. אצל ריד ראיתי איך הוא מסוגל להשקיע שעות וימים כדי להגיע בדיוק לתוצאה שהוא רוצה, שהיא מדויקת מאוד. לא ראיתי אצלם התנהגות של סטארים, אבל כדי להגיע למקומות האלה צריך לעבוד קשה ולהיות מאוד מדויק".
אילון צעיר יותר (31), אבל גם ההספק שלו מרשים מאוד, וכולל בין היתר נגינה עם שלום חנוך, אלון אולארצ'יק, ריף כהן, שי בן־צור, איריס ועופר פורטוגלי, הרכב "המשוררים" (שמבצע מוזיקה ברזילאית) ועוד ועוד. בין לבין אילון הוביל את ההרכב Gulaza (שירת נשים מתימן) והנהיג את להקת Black Guru המבצעת שירים מקוריים בהשפעת מוזיקה ממערב אפריקה.
שם ההרכב של השניים הוא "המדבר הכחול", כשם הדיסק, אלא שבחו"ל, מסביר אילון, "אנחנו יותר מופיעים עם השמות שלנו. בארץ כבר מזהים את מה שאנחנו עושים בתור 'המדבר הכחול' כי זה כבר סגנון".
פיין: "קראנו לדיסק כך, כי מכאן ועד אפריקה והודו, הכול זה מדבר. ו'כחול', כי יש סגנון מוזיקה שנקרא 'דזרט בלוז', ואנחנו ההפך: בלו דזרט. מין משחק מילים כזה". את הבחירה בצבע הכחול – שנתפס כצבע קר ומדכא – כמתאר את המוזיקה השמחה שלהם, מסביר פיין: "כחול מבטא משהו אינסופי. השמיים, הים, המים, הכול אינסופי. הסגנון המוזיקלי שלנו הוא כזה שניגנו לפני אלפיים שנה, אפשר לנגן אותו היום, ואפשר יהיה לנגן גם בעוד 500 שנה. אני לא מדבר על מקצבים אלא על המנגינות עצמן, בלי קשר לכלי הנגינה. אנחנו באמת הרכב משמח, ובכל מקום שאנחנו מגיעים, התגובה זהה – ריקודים שמחים של הקהל. וזה בדיוק מה שרצינו. זו המהות שלנו".
אתם מופיעים שנתיים עם המוזיקה הזאת, למה הוצאתם את הדיסק רק עכשיו?
פיין: "בשנתיים האלו בחנו את החומר כדי לראות מה עובד ואיך הקהל יקבל את זה. ההופעות הראשונות היו שונות מכל מה שעשיתי קודם, והקהל שהגיע והכיר אותי ציפה שאנגן על בס – פאנקי, ג'אז או רגאיי – ופתאום אני עולה על הבמה ומפתיע אותם עם גיטרה חשמלית. הם היו צריכים ללמוד אותי מחדש".
אילון: "היה לנו חשוב לטייל בתקופה הזאת עם החומר שלנו – בסין, ארה"ב, קנדה, אירופה, כדי לקלוט את הקהל ותוך כדי להבין איך אנחנו הופכים את המוזיקה הזאת לאוניברסלית".
שמונה הרצועות שבאלבום נבחרו מתוך מגוון חומרים שניגן הצמד בהופעות, יחד הנגנים הקבועים בפרויקט, ליאור רומנו (בס וקלידים) ואלה גרינבאום (מצלצלים מרוקניים וריקוד). אני שואל אותם איך בסופו של דבר הוחלט מה ייכנס לאלבום ומה לא. "מתוך כל הקטעים שהיו לנו", אומר פיין, "החלטנו להתמקד בשמונה האלה, כדי לספר איזה סיפור, שיש לו איזה סדר מסוים בהופעה, פחות או יותר. אחרי שניגנו את החומרים האלה כל כך הרבה פעמים עד שזה הפך לטבע שני אצלנו, נכנסנו לאולפן והקלטנו את הרוב בתוך שלוש שעות".
בין כל הקטעים בדיסק בולט באורכו הקטע האחרון – שנמשך 12 דקות תמימות. בנוסף לכך, הקטע הוקלט בהופעה חיה, והשניים נחלצו להסביר את פשר העניין. אילון: "בהופעה הקטע הזה אפילו יותר ארוך. היינו צריכים לחתוך אותו קצת. למעשה, זה הקטע הפותח של ההופעה, שמכניס את המאזינים למסע".
אז למה לא הקלטתם את כל האלבום בהופעה?
פיין: "יש לנו עשרות גרסאות של כל הקטעים בהופעה, ועשינו עוד כמה באולפנים, אבל באיזשהו שלב אתה צריך להחליט מה אתה משווק ומה אתה מוכר החוצה. אז החלטנו להקליט את הקטעים הקצרים באולפן, כי אנחנו כן רוצים שזה יושמע ושזה יגיע לתחנות רדיו – ושם לאורכי הקטעים ולאיכות הסאונד שלהם יש חשיבות. ברגע שיש לך תקליט שלם בהופעה, הסיכוי שלו להיות מושמע ברדיו צונח בשמונים אחוז".
ולמרות זאת את הקטע האחרון החלטתם להשאיר כפי שהוא, בהופעה.
אילון: "הרגשנו שהוא מבוצע הכי טוב בהופעה, וקשה לשחזר אותו באולפן".
פיין: "הסגנון המוזיקלי שלנו הוא כזה שניגנו לפני אלפיים שנה, אפשר לנגן אותו היום, ואפשר יהיה לנגן גם בעוד 500 שנה. אני לא מדבר על מקצבים אלא על המנגינות עצמן, בלי קשר לכלי הנגינה. אנחנו באמת הרכב משמח, ובכל מקום שאנחנו מגיעים, התגובה זהה – ריקודים שמחים של הקהל. וזו המהות שלנו"
פיין: "אנחנו תמיד מתרגשים בנגינה של הקטע הזה בהופעה. הקהל לא יודע מה הולך להיות בכלל. בשבילו זו פעם ראשונה. הוא מתחיל לאט, בצורה אפלה, ופתאום גדל וגדל, ואז יורד בחזרה וגדל שוב".
יוסי, בהפקות שלך אתה עושה הלחמות בין כל מיני סוגים של מוזיקה (למשל, 'שיר נחמה' של 'הדג נחש' ששילב בין מוזיקה מזרחית להיפ הופ). איך זה בא לידי ביטוי פה, אם בכלל?
פיין: "לחומרים שלנו בן הביא מקצבים שמושפעים ממוזיקה אפריקנית, ואנחנו חיברנו את זה למה שקורה כאן בטריטוריה של מדינת ישראל, כי החיבור הזה היה חשוב לנו. במהלך השנים היו פה מקצבים שונים, חלק נשארו וחלק נעלמו, אבל מה שנשאר, למשל, אלו מחיאות הכפיים – לא משנה מי עבר ומי גר פה, לכולם היה את זה – ואת המקצב הזה אפשר לשמוע אצלנו".
אילון: "אתה רואה את הפח הזה?" אילון מצביע לכיוון תוף מוזר, דמוי פחית שימורים גדולה, שאליו מחוברים שרשראות ופעמונים. "כשאני מופיע איתו על הבמה ולוחץ על הפדל שלו, הוא מבצע בדיוק את התפקיד הזה של מחיאות כף".
רבע לאפריקה
שיתוף הפעולה בין אילון לפיין החל כאמור לפני כשלוש שנים, אבל הפוטנציאל לחיבור התגבש בראשו של אילון הרבה קודם. "תמיד הערצתי את יוסי וחלמתי לנגן איתו", אומר אילון. "בתקופת התיכון הופעתי במועדוני ג'אז כמתופף, ובאחת ההופעות ראיתי אותו בקהל. אחרי המופע עברתי לידו וזרקתי לו, 'מה קורה?', אבל לא התפתח משהו מעבר לזה. כמה זמן אחר כך פנו אליי איריס ועופר פורטוגלי, צמד ג'אזיסטים ותיק, ואמרו לי: 'בן, תוכל להחליף את הפרקשניסט (נגן כלי הקשה, א"מ) שלנו בפסטיבל הג'אז באילת? תבוא, גם יוסי פיין מגיע'. וככה יצא לנו לנגן יחד בפעם הראשונה. כמה זמן אחר כך יוסי הביא לארץ להופעה את בומבינו, כוכב גיטרה מהסהרה. אני ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי לו הודעה: 'יוסי, אם אין לך פרקשניסט להופעה הזאת – אני מגיע!' ממש יצאתי מגדרי כדי לדחוף את עצמי. יוסי היה ממש פתוח וזורם, וככה החיבור בינינו התחיל. שם ניגנו בפעם הראשונה ביחד את המוזיקה שאנחנו אוהבים".
יש ביניכם יותר מעשרים שנה הבדל, זה לא כבר ראש אחר?
פיין: "לפער הזה אין משמעות, המוזיקה מוחקת אותו. היא יוצאת מהנשמה, ודרך צורת הנגינה של מישהו אתה יודע מיד אם תתחבר איתו או לא".
שיתוף הפעולה על הדיסק הנוכחי, הגיע קצת אחר כך. "אחרי שניגנו פה ושם", מספר פיין, "יום אחד בן התקשר אליי ואמר, 'שמע, יש לי מרתף בהרצליה, אם תרצה לג'מג'ם ביחד, אתה מוזמן'. בדיוק בניתי גיטרה חדשה, ואמרתי 'יאללה, ננסה אותה שם'. הקשבתי למה שהוא מנגן, ואמרתי לעצמי, אוקי, איך אני משתלב בזה? זה לא איזה דבר שאני יכול להלביש עליו משהו שעשיתי בעבר. אז התחלתי לנגן בגיטרת באס, אבל באיזשהו שלב הורדתי את הבאס, כי הרגשתי שזה לא עובד, וניסיתי את הגיטרה החדשה. אחרי כמה זמן, קלטנו שיש איזו הפריה הדדית, ומשהו חדש נולד".
אילון: "המפגש עם יוסי היה בדיוק כשהגעתי לקצה, והרגשתי שאני חייב להגיע לשלב הבא – וזה מה שקרה איתו".
אילון: "תמיד הערצתי את יוסי וחלמתי לנגן איתו. הוא הביא לארץ להופעה את בומבינו, כוכב גיטרה מהסהרה, ואני ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי לו הודעה: 'יוסי, אם אין לך פרקשניסט להופעה הזאת – אני מגיע!'. ממש יצאתי מגדרי כדי לדחוף את עצמי. יוסי היה ממש פתוח וזורם, וככה החיבור בינינו התחיל"
פיין: "החיבור היה באמת נדיר. אני זיהיתי את זה מיד, ואמרתי לו 'אתה רוצה לנגן גם מחר?'. ובאמת, למחרת נפגשנו שוב. זה קרה בחודש אלול, לפני שלוש שנים, אני מאוד מקפיד על הדברים האלה".
על חודשים עבריים?
פיין: "כן. חודש אלול הוא חודש שבו אני מרגיש תמיד את האנרגיה של ההתכוונות. אם אני רוצה שמשהו יקרה לי במשך השנה הבאה, אני מתחיל בחודש אלול בצורה טבעית להתכוונן על המחשבות שלי. המפגש שלנו היה ממש בתחילת אלול, וראיתי שיש אחלה חיבור. אחרי כמה זמן אמרתי לו, 'נראה לי שאנחנו יכולים להקים יחד הרכב, אז בוא נתכנן את זה, ונבין בדיוק מה אנחנו רוצים, אחרת נתפזר. הזמן הכי טוב לתכנן את זה הוא בין ראש השנה ליום כיפור. ביום כיפור נסיים את התכנון, נתפקס וזהו'. עשינו תכנון לשנתיים – מי אנחנו, מה זה ההרכב, למה הוא מוקם ועוד. ואז לפני שנכנסנו לאולפן, אמרנו בוא נחליט על תאריך, שיהיה גם בתחילת חודש אלול. הזמנים בשנה על פי הלוח העברי מאוד חשובים לנו. גם את הופעת ההשקה של האלבום קבענו לנר שלישי של חנוכה, וככה זה מופיע גם על ההזמנות להופעה".
נשמע שאתה מאוד מחובר לדת.
פיין: "כן. מהמקום האנרגטי שלה, כי אני יודע שזה עובד, ולכל חודש עברי ישנן האנרגיות המסוימות שהוא מביא. המשפחה שלי מצד סבתי, היו רבנים בליטא. אחרי שסבתא שלי נפטרה מצאתי תיבת מכתבים, וראיתי שסבא שלי מתכתב עם קסוטו על הפירושים של התנ"ך, והם מתפלפלים בעברית הכי מדהימה שאי־פעם קראתי. היה ביניהם כל כך הרבה כבוד, בלי שהסכימו על הפירושים. זו אמנם לא הייתה משפחה דתית, אבל משפחה שמאוד מחוברת ליהדות ולתנ"ך. אמי, שהתגיירה, היא ממוצא אפריקני קריבי".
ומשם אתה מתחבר למוזיקה שאתם עושים?
פיין: "כן. שמע, בני ישראל הם ממוצא אפריקני – מצרים. המיקום שלנו על המפה גובל באפריקה. עד גיל מאוחר הכרתי את הצד היהודי, אבל לא את הצד השני. אז נסעתי לאפריקה ושם התחברתי לישראליות שלי. הגעתי למאלי וראיתי שם שבטים. כל שבט של יותר ממיליון איש, ולכל אחד מהשבטים מטרה מאוד מדויקת: שבט של סוחרים, מוזיקאים, שופטים – כמו בתנ"ך".
מעבר לשפה
שוק המוזיקה האינסטרומנטלית בארץ לא כל כך מפותח. נראה שאנשים מעדיפים יותר להאזין למילים בשעת הנהיגה או בשטיפת הכלים, ולא למוזיקה כלית ללא שירה. אני שואל את הצמד האם העובדה הזאת לא הרתיעה אותם לפני שהוציאו את הדיסק לאור.
פיין: "אני חושב שזה לא מדויק לומר שאין בארץ מוזיקה כזאת, כי עובדתית, היצוא מספר אחת של ישראל הוא מוזיקה אינסטרומנטלית. למשל, אבישי כהן הבסיסט, אבישי כהן החצוצרן, אינפקטד מאשרום, הסקסופוניסט אלי דג'יברי, הקונטרבסיסט עומר אביטל. זו מוזיקה אינסטרומנטלית שמסתובבת בעולם ומייצגת את ישראל".
כלומר, מה שטוב – מצליח גם אם הוא בלי מילים?
פיין: "לגמרי. מוזיקה היא מעבר לשפה. עובדה, אנשים מקשיבים למוזיקה יוונית, או הודית אפילו שהם לא מבינים את המילים. מוזיקה מדברת בשפה עמוקה, אבל כמובן שאם אתה שר, זה מחבר אותך יותר. יש לנו שיר כזה באלבום: 'הוא עלה'". כשמאזינים לשיר, המילה "עלה" מצטלצלת כמו "אללה", ולפי הצמד, הדמיון בין המילים הוא לא רק צירוף מקרים. "זה הכוח של המילה", מסביר פיין, "לא לדבר סתם. כי לכתוב שירים סתם ולומר 'היה לי יום קשה אתמול והלב שלי נשבר', זה לא מעניין. אנחנו מוזיקאים והתפקיד שלנו לחבר".
פיין: "דיוויד בואי היה אדם מאוד נחמד. הוא נתן לי את כמות החופש שאף אחד לא נתן לי, זה השפיע עליי לשנים. עם לו ריד הייתי המון זמן בהופעות. פתחנו ל־U2 הופעות במקומות כמו וומבלי – של 90 אלף איש. הוא מאוד קונטרול פריק וקפדן. הוא מסוגל להשקיע שעות וימים כדי להגיע בדיוק לתוצאה שהוא רוצה"
איך נכנס לדיסק השיר 'הוא עלה'?
פיין: "לפעמים אני מאזין למוזיקה ממרוקו, ופעם שמעתי באיזה שיר פתאום 'אללה, אללה'. כשאתה מנגן כדי לפאר את הבורא, אתה מנגן הרבה יותר טוב. ואני אמרתי 'וואו, איך אני הייתי עושה את זה בעברית?'. ואז קפץ לי לראש: 'הוא עלה מעל כולם'. היה איזה זמן שביצעתי את זה עם אנסמבל הפיוט, ששרים מזמורים בסגנון ישראלי־צפון אפריקני ומופיעים בכל העולם. כשהם הוציאו אלבום, הם ביקשו שאנגן במופע ההשקה שלו. בהופעה הם חיברו את השיר 'הוא עלה' לסיפור אליהו הנביא שנלקח השמימה בסערה, בשעה שאלישע רואה את זה. אחד הפייטנים שר כהקדמה את הקטע שמדבר על העלייה של אליהו לשמיים, ומיד אחר כך התחלנו לשיר 'הוא עלה הוא עלה'".
צפוי אלבום המשך?
אילון: "אנחנו כבר עובדים עליו. אני מפענח את הקצב, ויוסי מלחין וכותב את המילים. יוסי מתפתח. הוא מתחיל פרק חדש ושונה ביצירה שלנו. ואם באלבום הזה יש קטע אחד של שירה, אז באלבום הבא יהיה יותר".
פיין: "אני מתחיל מכתיבה של שיר ארוך ועם הזמן הולך ומתמצת את זה לכמה שפחות מילים. כלומר, מנסה להגיד מה שאני רוצה בלי להאריך יותר מדי".
אז עכשיו אתה מתרכז יותר בכתיבה מאשר בנגינה?
פיין: "לגמרי. הכתיבה היא חלק מהתפתחות אישית שלי. עברתי מנגינה על בס לנגינה על גיטרה חשמלית, ומנגינה עם מתופפים בסגנון מסוים, לנגינה עם בן, שמתופף בצורה שונה לגמרי מכל מה שהכרתי – וכל השינויים האלה גורמים לי להתפתח. עכשיו אני עושה תהליך דומה בכתיבה".
אילון: "כדי להתפתח ולהתחדש, אנחנו דואגים להכניס את עצמנו לסיטואציות שונות ולטריטוריות שונות. לפעמים אנחנו מופיעים רק שנינו ולפעמים מצרפים נגנים ערבים, או שמתארחים בהופעות של אחרים".
פיין: "המטרה של שנינו בסופו של דבר היא לצאת גדולים יותר מהמפגש בינינו, לא להישאר באזורי הנוחות, אלא לחדור לטריטוריות חדשות, גם בעולם הפיזי וגם בפנימי. כל הזמן לחדש. וכשראיתי את ההתלהבות של בן, שניסה כל הזמן דברים חדשים, אמרתי: 'אני רוצה להיות עם אנשים כמותו'".
