לחלומות, מתברר, אין גבול ואין גיל. כך לפחות יעיד סיפורו של סמיר שוקרי, זמר ערבי־ישראלי שחי בלונג־איילנד, ומצא את עצמו לפתע בגיל 63 משחק בברודווי, במחזמר "ביקור התזמורת". "הרגשתי כאילו זכיתי במיליון דולר", הוא מספר על הרגע שהתבשר כי זכה בתפקיד הנחשק.
המחזמר מבוסס על סרט באותו שם, שכתב וביים ערן קולירין, ועוסק בתזמורת מצרית שתועה בדרך ומגיעה לעיירה שכוחת־אל בדרום הארץ, במקום ליעד המקורי שלה – המרכז הערבי־יהודי בפתח־תקווה. מאז עלה על הבמות, הפך המחזמר להצלחה גדולה וזכה בעשרה פרסי "טוני", פרס התיאטרון היוקרתי, ביניהם פרס המחזמר הטוב ביותר של 2017.
"אוסאמה פארוק, נגן הדרבוקה במחזמר, הוא חבר ותיק שלי שמנגן איתי הרבה שנים. ברגע שג'ורג' עבוד – הכנר ונגן העוד של ההפקה – הודיע על עזיבה והתחילו לחפש מחליף, הוא נתן להם את האימייל שלי ועדכן אותי אחר כך", מספר שוקרי, "כעבור זמן קצר קיבלתי מייל מההפקה של המחזמר. הם ביקשו שאכין כמה קטעי נגינה, קטע משחק, ושאבוא להיבחן כמה ימים לאחר מכן. באודישן ניגנתי להם את הקטעים על כינור ועל עוּד והצגתי את הקטע שביקשו ממני.
"לא שיחקתי מאז שהייתי בבית ספר אבל לא התביישתי, הלכתי על זה עד הסוף והצלחתי להצחיק אותם. ברגע שיצאתי התפללתי לאלוהים לקבל את התפקיד. אני אדם אופטימי אבל אני אף פעם לא סופר את הביצים לפני שהתרנגולת מטילה אותן, וחוץ מאשתי אף אחד לא ידע שהלכתי. אני מעדיף לעשות דברים בשקט כי אני מאמין בעין הרע".
"בנוסף, למדתי בבית בעל־פה את השירים שאני מנגן על הבמה ואת אלו שאני מנגן יחד עם כל התזמורת במפלס התחתון. אני משחק את אחד הנגנים במשטרה המצרית, שמפחד על הכינור שלו ודואג שאיבדנו את הדרך וכל הזמן רוצה להתקשר לקונסוליה המצרית להודיע שהלכנו לאיבוד, והתפקיד שלי מחייב לרוץ כל ההצגה ממקום למקום. למזלי אני לא שותה ולא מעשן ועושה הרבה כושר".
אני נפגש עם שוקרי בסמוך לתיאטרון "ברימור" ברחוב 47, שדרת התיאטראות בברודווי, כמה שעות לפני ההצגה היומית של המחזמר. "גם אם לא היינו נפגשים הייתי מגיע בשעה הזאת", הוא צוחק, "אני אוהב לכוון בעצמי את הכלים, לעשות חימום קולי, הכול בנחת ובשקט. אשתי צוחקת עליי שאני אוהב להקדים באופן מוגזם, אבל כזה אני".
הבית הראשון שלי
בתחילת אוקטובר הוא עלה לראשונה על במת ברודווי. "כאן זו המקצוענות ברמה הכי גבוהה שיש, ויום לפני שהופעתי מול קהל, ההפקה עשתה בשבילי חזרה מלאה של ההצגה, מההתחלה עד הסוף. בבכורה האמיתית, למרות שאני עומד על הבמה כל החיים ויש לי ברזומה הופעות גם מול אלפי אנשים, התרגשתי מאוד – אבל זו הייתה התרגשות חיובית, ממקום של רצון לעשות טוב. ההופעה התחילה, אני הראשון שמדבר על הבמה, אמרתי את השורה שלי, כל הקהל צחק, והערב עבר סך הכול בצורה טובה.
"בשבועות הראשונים היו שולחים לי אחרי ההצגות מסמך עם תיקונים קטנים, אבל עכשיו כבר הפסיקו. אנחנו ממשיכים מדי פעם לעשות חזרות, בשביל שחקנים חדשים או מחליפים. יש בהפקה אדם אחד במשרה מלאה שתמיד נמצא איתנו ויודע את כל התפקידים של כולם ויכול ברגע לקפוץ לתפקיד, למקרה שמשהו יקרה למישהו. חתמתי חוזה לשנה ויש לנו שמונה הופעות בכל שבוע על פני שישה ימים, עם יום מנוחה ביום שני, כמו ספּרים".
מה לדעתך הוא סוד הקסם של ביקור התזמורת?
"בשבילי זה המחזמר המושלם, עם מוזיקה גאונית שכתב דיוויד יאזבק ועם סיפור נוגע ללב ושחקנים מצרים, לבנונים, ישראלים ואמריקנים. הוא מראה לעולם שערבים ויהודים, וכל אחד בעצם, יכולים לחיות באהבה, סובלנות והרמוניה. זה גם מה שעשיתי כל החיים בארץ. תמיד הייתי גשר לשלום, ואלוהים הביא אותי להיות חלק ממופע שמדבר על אותו הדבר. לפעמים אני צובט את עצמי כדי להאמין שהגעתי לבמה הכי טובה והכי חשובה בעולם".
"בשבילי זה המחזמר המושלם. הוא מראה לעולם שערבים ויהודים יכולים לחיות באהבה, סובלנות והרמוניה. זה גם מה שעשיתי כל החיים בארץ, תמיד הייתי גשר לשלום ואלוהים הביא אותי להיות חלק ממופע שמדבר על אותו הדבר"
כשהגיע לחזרות פגש שוקרי את ששון גבאי, שהחליף לפני כמה חודשים את השחקן טוני שלהוב בתפקיד הראשי של מפקד תזמורת המשטרה המצרית. "פגשתי את ששון כשבאתי להצגה בתור צופה, עוד לפני שהזמינו אותי לאודישן, והלכתי להגיד לו שלום מאחורי הקלעים. הוא אדם מאוד עדין ומיוחד ושחקן יוצא מהכלל, שלדעתי מתאים בצורה מושלמת לתפקיד".
פורסם שכעסת שלא מפרגנים לך על התפקיד בארץ כמו לשירי מיימון. למה בעצם?
"קודם כול, מה שפורסם שאמרתי בנוגע לשירי מימון הוא לא נכון והוצא מהקשרו. אני אוהב את שירי ומכבד אותה מאוד, היא מקצוענית אמיתית וזמרת אדירה ומגיע לה כל הפרגון בעולם על מה שעשתה במחזמר שיקגו. מה שהפריע לי הוא שהגעתי לבמה כל כך מכובדת ואף אחד לא כתב על זה. למרות שאני בארה"ב אני עדיין ישראלי לכל דבר, אני מגיע לבקר כמה פעמים בשנה, להופיע, להקליט ולבקר חברים ומשפחה וזה תמיד היה ויהיה הבית הראשון שלי, והיה לי חשוב שיֵדעו על זה.
"אני לא אוהב להתלונן אבל עשיתי היסטוריה בארץ; הייתי הראשון ששילב בין מוזיקה ערבית לעברית, הראשון שניגן בכינור חשמלי ושילב דרבוקה בהקלטות ובכל פעם שעושים תוכניות על ההיסטוריה של המוזיקה אף פעם לא מזכירים אותי".
הגעגוע הפך ללהיט
שוקרי, ערבי־מוסלמי, נולד וגדל בעכו. אביו סודרי, היום בן 95, הוא מוזיקאי ומלחין מדופלם, נגן כינור ועוּד, שלימד דורות רבים של נגנים והיה גם המנצח בלהקת כנרים ברשות השידור, שנקראה על שמו – "סודרי שוקרי".
"גדלתי עם מוזיקה בתוך הוורידים, אבל כשהייתי ילד אבא שלי לא רצה ללמד אותי לנגן והעדיף שאתרכז בלימודים. אהבתי מאוד את הכינור, התחלתי לנגן לבד ואמא שלי, שגם היא הייתה זמרת נהדרת, שכנעה אותו לתת לי כמה שיעורים ראשונים ומשם המשכתי לבד. בגיל שבע שרתי את השיר הראשון שלי, שיר קומי שאבא שלי הלחין, ובגיל עשר למדתי לנגן על עוּד בעצמי, ובשלב מסוים התחלתי לנגן איתו בחפלות ובחתונות. הלוואי שיכולתי להביא את אבא שלי עכשיו לראות אותי, אבל הוא כבר מבוגר מדי בשביל הטיסה הארוכה לארה"ב".
במקביל להופעות עם אביו, שינה שוקרי פאזה בגיל 14. "גידלתי אז שיער ארוך, עזבתי לתקופה את הכינור והעוד, עברתי לגיטרה והקמתי עם אבנר לוי להקה בשם 'המאוהבים האדומים' שהייתי הסולן שלה, ושם ניגנו קאברים של דיפ פרפל ולד זפלין. גדלתי עם חברים יהודים מסביבי, הייתי בתנועות נוער וזה גם מה שחיבר אותי למוזיקה העברית. עד היום אחת היוצרות האהובות עליי היא נעמי שמר, שב־2004 הוצאתי אלבום עם ביצועים לשירים שלה ואפילו התארחתי אצלה בבית".
ב־1973, כשהיה שוקרי בן 18 וסיים את לימודי התיכון, נסע לארה"ב בפעם הראשונה, שם למד מוזיקה במשך חמש שנים בקווינס קולג', ניו־יורק. "במקור הייתי אמור ללמוד רק ארבע שנים, אבל בגלל שהייתי לבד ואף אחד לא עזר לי, הייתי חייב להתפרנס וזה לקח יותר זמן. היה לי חשוב מאוד ללמוד מוזיקה ולהתמקצע בתחום כמה שיותר".
כדי לממן את הלימודים והמחיה ניגן שוקרי בכל אותן שנים במועדונים ישראליים בתפוח הגדול, בסצנה שהתפתחה שם באותן שנים. "המועדון הראשון שניגנתי בו היה 'כינור דוד' בווסט וילג', של בחור בשם משה אזולאי. זה היה מועדון שמשך אליו הרבה אנשים מפורסמים. ג'ון לנון, שגר בשכונה, היה בא לשבת אצלנו מדי פעם, וערב אחד הגיע לשם הכדורגלן פלה", הוא נזכר. "התחלנו לעשות חזרות ב־1975, עוד לפני שהמועדון נפתח, ובאחד הערבים הבעלים שלח אותנו להופיע במלון בעיר. בהופעה עצמה, כמו תמיד, שמתי את הכינור על הרצפה כדי להחליף לעוד, רגע לפני שרקדנית הבטן הייתה אמורה להיכנס. האור ירד על הבמה, היה חושך מוחלט באולם ופתאום נשמע רעש אדיר, כמו של פצצה. התברר שהזמר דרך על הכינור שלי, שהיה מחובר להגברה, ושבר אותו. מרוב שנבהלנו, ברגע שגילינו מה קרה, כולם התפוצצו מצחוק.
"זו הייתה עבודה קשה עם שש הופעות בשבוע, כל יום עד ארבע בבוקר, אבל זה מה שהפך אותי לנגן טוב באמת. היה מאוד קשה להתעורר ללימודים אחרי לילה כזה ולפעמים נרדמתי ברכבת התחתית ופספסתי את התחנה שלי. בנוסף עבדתי בפינג'אן, בשיראז, בסורוקו ובקפה יפו, ובסוף כל לילה כל הנגנים הישראלים היו נפגשים בפלאפל בשכונה".
"גדלתי עם חברים יהודים מסביבי, הייתי בתנועות נוער וזה גם מה שחיבר אותי למוזיקה העברית. עד היום אחת היוצרות האהובות עליי היא נעמי שמר. ב–2004 הוצאתי אלבום עם ביצועים לשירים שלה ואפילו התארחתי אצלה בבית"
באותן שנים פגש שוקרי את קרול סלומון, יהודייה אמריקנית, וב־1980 התחתנו השניים ונולדו להם בן ובת, רונה ואיוון. ב־1982 הוא סיים את לימודיו, אבל המשיך להופיע, לשיר ולנגן ברחבי ניו־יורק. "ניגנתי במועדונים ובחפלות והקלטתי באולפן של חבר ישראלי את 'חביבי יעני', אלבום הבכורה שלי. אני גם הייתי הישראלי הראשון ששר את השיר 'לינדה', והאחים ראובני – שהגיעו להופעה בניו־יורק עם חיים משה – ראו אותי מופיע איתו וכשחזרו לארץ הקליטו לו גרסה בעברית, שהפכה ללהיט ענק. במקביל האחים אזולאי שמעו את אלבום הבכורה שלי והציעו להפיק לי את האלבום השני".
ב־1986 התגרשו שוקרי וסולומון. "העובדה שחיי הנישואים של קרול ושלי לא הצליחו, לא קשורים לעובדה שאני ערבי והיא יהודייה, זה היה קשר בין שני אנשים שלא עבד", הוא מבקש להבהיר, "קראתי על הסערה שיצרה החתונה של לוסי אהריש וצחי הלוי בארץ ולא הצלחתי להבין על מה המהומה, כי אם יש משהו ששנוא עליי זו גזענות ולשמחתי מעולם לא סבלתי ממנה. כולנו בני אדם, אהבה זו אהבה ואין לי שום בעיה עם זה. התארחתי בתוכנית של לוסי בשנה שעברה ובסיום אמרתי לה כמה אני מעריך אותה ושלא תקשיב לאף אחד, שתעשה את כל מה שהיא מרגישה ורוצה ושתהיה היא".
הפרידה מאם ילדיו הובילה את שוקרי לכתוב את "רונה", גרסה עברית לשיר מצרי בשם "זאחמה". "אחרי שנפרדנו קרול לקחה איתה את הילדים לפילדלפיה ואז לטקסס, במרחק חמש שעות טיסה ממני, והיה לי קשה מאוד להיות רחוק מהם. זה מה שהוביל אותי לכתוב את המילים לשיר".
חתיכה בפאזל
ב־1989 יצא לאור אלבומו השני של שוקרי, "רונה", ששיר הנושא מתוכו הפך ללהיט אדיר. "השיר התפרסם בארץ בתקופה שעדיין ניגנתי ב'פינג'אן' ואנשים באו אליי ואמרו שהם לא מבינים מה אני עושה בניו־יורק, בזמן שיש לי להיט בארץ. אספתי במהירות את הדברים שלי וחזרתי לארץ והכול היה מוכן על מגש בשבילי. הופעתי בלי סוף, הוזמנתי לטלוויזיה וכתבו עליי בכל מקום. מכרנו המון עותקים וקיבלתי תקליט זהב. אני זוכר שבאתי לתחנה המרכזית, חתמתי לאנשים וזו הייתה תקופה נהדרת עם גיחות להופעות גדולות בצרפת, בלגיה וקנדה, תקופה שונה מאוד ממה שקורה היום בארץ".
מה ההבדל להבנתך?
"היום יש בארץ יותר זמרים ממיקרופונים – אתה זורק אבן ופוגע בזמר. בתקופה שלי הרבה פחות עסקו בתחום והכול היה מיוחד יותר. היום כל אחד יכול להקליט אלבום, הרדיו מפוצץ בחומרים, הם לא יודעים מה לעשות עם מאה שירים חדשים ביום, וזה הוביל למצב שאין הערכה למוזיקה. האמת שאני מרחם על הזמרים בישראל, חלקם מצוינים אבל מצב התעשייה מאוד קשה. אני עדיין מאוד אוהב את הדור הישן של הזמרים כמו חיים משה, יואב יצחק, שימי תבורי ומרגלית צנעני".
ההצלחה של שוקרי באותן שנים הפכה אותו למוכּר בכל בית בישראל. הוא הופיע בפסטיגל ופעמיים בקדם אירוויזיון, מילא אולמות באירופה והיה מבוקש מאוד באירועים וחתונות. "לשמחתי ידעתי להישאר עם הרגליים על הקרקע ולא הקשבתי לכל מיני הצעות ודברים שלא רציתי להתעסק איתם. באותן שנים גם התחתנתי בפעם השנייה עם ג'מילה, שעובדת היום בתור עורכת דין בניו־יורק, ונולד לנו בן בשם נדיר שהיום כבר בן 27 וגר איתנו".
מה שלומה של רונה?
"שלומה נהדר. היא בת 33 היום וחיה בבוליטמור, כמו אחיה הקטן איוון. היא נשואה ואם לילד, שהפך אותי לסבא".
"המוזיקה הישראלית השתנתה בצורה דרסטית, הכול הפך להרבה יותר מסחרי ורוב הלהיטים – שגם אנחנו מיד לומדים ומנגנים בהופעות פה – נעלמים אחרי תקופה קצרה. היום לפחות כבר לא מעקמים את הפרצוף, כמו בתקופה שלי, למי שמופיע באירועים ובחתונות"
מה דעתך על המוזיקה הישראלית היום?
"המוזיקה הישראלית השתנתה בצורה דרסטית, הכול הפך להרבה יותר מסחרי ורוב הלהיטים – שגם אנחנו מיד לומדים ומנגנים בהופעות פה – נעלמים אחרי תקופה קצרה. אני מתגעגע מאוד ליוצרים נהדרים כמו נעמי שמר ועוזי חיטמן. היום לפחות כבר לא מעקמים את הפרצוף, כמו בתקופה שלי, למי שמופיע באירועים ובחתונות. אף פעם לא הייתה עם זה בעיה, זו הייתה ונשארה הפרנסה העיקרית שלנו, אבל היום גם אמנים כמו עומר אדם ואייל גולן עושים את זה ולאף אחד אין בעיה עם זה".
מאז האלבום השני הוציא שוקרי עוד עשרה אלבומי אולפן ושלושה אוספים אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה הענקית של "רונה", ובשנת 2002 החליט לשוב ולהתגורר בארה"ב. "בשלב מסוים הרגשתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם בארץ, עם עוד אלבום, עוד הופעת אורח בטלוויזיה ועוד חפלה והרגשתי שאין לי לאן להתפתח", הוא מסביר, "בנוסף למחזמר אני מופיע במועדונים, חתונות וחפלות בכל רחבי ארה"ב וחלק מהרכב בשם 'חביבי קינגס', שמנגן מוזיקה ערבית קלאסית בסגנון ג'אז. במקביל אני כל הזמן מקליט ומוציא שירים בארץ אבל לצערי אין כרגע מספיק השמעות בתחנות הרדיו. עכשיו אני מקווה למנף את ההצלחה בביקור התזמורת לכניסה לשוק האמריקני".
אתה מתגעגע לארץ לפעמים?
"אני תמיד נמצא בסוג של געגוע לארץ וכבר עכשיו קצת עצוב לי שלא אוכל להגיע בשנה הקרובה בגלל שאני מחויב למחזמר. אני לא רואה את עצמי חוזר כרגע לגור שם, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת יהיה".
על מה אתה חולם?
"אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה אבל הלוואי ותהיה רק אהבה בין האנשים. כל הזמן אומרים – הלוואי שיהיה שלום, בואו נתחיל מלכבד אחד את השני ולא לשאול כל הזמן מאיזו עדה אתה. אני לא אוהב את זה ולא שואל. אני לא דתי אבל אני אדם מאמין ויודע שאם אתה אוהב ומכבד אנשים, אתה תקבל בחזרה. יש יותר מדי אנשים בעולם שאוהבים לשנוא שנאת חינם אבל העולם לא יכול לחיות בלי תקווה, והלוואי שלפחות כולנו נחלום שזה יקרה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"היום אני הכי מאושר שיכול להיות. אני אדם שאפתן ותמיד רוצה לעשות דברים וללכת קדימה. אלוהים ברך אותי ומשום מקום הגעתי לברודווי. פתאום איזה פאזל התחבר לי בחיים וזה דבר אדיר בשבילי. מאוד אוהבים אותי שם, אני נהנה מכל רגע ומאוד מתאים לזה. אין גיל למוזיקה ואני מקווה להמשיך להתפתח".
