שגיא מוקי זכה היום (ד') במדליית זהב באליפות העולם בג'ודו, שהתקיימה באולם "ניופן בודוקאן" בטוקיו. בדצמבר 2018, רואיין מוקי למוסף 'מוצש' של מקור ראשון:
בסוף אפריל השנה רשם הג'ודוקא שגיא מוקי הישג אדיר כשזכה באליפות אירופה הראשונה שנערכה אי פעם בישראל. מוקי הפך לישראלי הראשון שזוכה בתואר האירופי היוקרתי בשני משקלים שונים: הוא עשה זאת בפעם הראשונה ב־2015, במשקל עד 72 ק"ג, והפעם במשקל של עד 81 ק"ג. "אני בדרך כלל לא בוכה, אבל בכיתי שם כמו תינוק", נזכר מוקי, "לא הייתי מוכן עדיין פיזית למשקל החדש שלי, אבל הייתי במצב מנטלי מצוין. עם רוח מאוד חזקה, ועם קהל ביתי של אלפי אנשים הצלחתי להכריע את התחרות לטובתי. הייתי במוטיבציית שיא והוכחתי לעצמי שהרצון חזק מהכול".
השמחה הגדולה של מוקי לא נבעה רק מהזכייה בתואר אלא בעיקר מהעובדה שבאופן רשמי הצליח להתגבר על שנתיים קשות, שהחלו חודש לפני משחקי ריו 2016. "עשיתי אז תנועה לא נכונה באחד האימונים ופרצתי שני דיסקים בגב התחתון, פציעה שבדרך כלל המשמעות שלה היא לשכב בבית חודשים, אם לא שנים. זו פציעה שמאוד מגבילה תנועתית ומורידה את רמת החיים באופן משמעותי. ניסיתי להמשיך להתאמן ולא הצלחתי לעשות את התנועות הכי פשוטות, ברמה שאני לא מצליח לשטוף פנים או לקשור נעליים. כמה רופאים המליצו לי לא להתחרות בריו אבל החלטתי שזה החלום שלי ושאגיע לתת את כל מה שיש לי, כדי שאדע שניסיתי לעשות את הכול ולא ויתרתי".
דרך הגב
בתחילת אוגוסט 2016, אחרי שלא התאמן במשך כמה שבועות, נחת מוקי בריו דה ז'ניירו, במטרה לעשות את הבלתי ייאמן. "הייתי אז שלישי בדירוג העולמי ועד הפציעה כל התחזיות ניבאו שאביא מדליה. גם אני הרגשתי שווה את זה, אחרי שניצחתי בתחרויות את היריבים הטובים בעולם. היו לי כאבים חזקים ולמרות הכול הצלחתי לשמור על אופטימיות והאמנתי שאם אלחם ואתן את כל כולי יהיה טוב. ניסיתי להתרכז במטרה, לעלות להילחם ולא לוותר לעצמי".
התחלת הטורניר של מוקי הייתה מפתיעה ונהדרת. הדירוג שלו העלה אותו אוטומטית לסיבוב השני, שם פגש את רוק דרקסיץ' הסלובני. "היו כמה שמות לא מדורגים שחששתי לקבל בסיבוב הראשון והוא היה אחד מהם. ועדיין הצלחתי לנצח אותו באיפון. בסיבוב השלישי קיבלתי את הגרמני איגור ונדקה. ניצחתי אותו בעבר והצלחתי לנצח שוב".
ברבע הגמר ניצח מוקי את האמריקני ניקולאס דל־פופולו והפך לישראלי הראשון שעולה לחצי גמר אולימפי (אורן סמדג'ה ואריק זאבי, שזכו במדליות ארד אולימפיות, הגיעו להישג דרך בית הניחומים), מרחק ניצחון מהגמר וממדליה היסטורית. "בשלב הזה בתחרות יש הפסקה של כמה שעות שלא היטיבה איתי. למרות הניצחונות, הגב שלי לא תפקד בצורה אידיאלית בקרבות, הייתי על משככי כאבים חזקים והעדפתי לוותר על זריקה שהציעו לי".
אחרי כמה שעות, כשהוא מתקשה אפילו ללכת, חזר מוקי למזרן התחרויות ולחצי הגמר, שם נוצח בידי האזרי רוסטם אורוג'וב ונשר לקרב על מדליית הארד, שם נוצח בידי הגיאורגי לאשה שבדאטואשווילי, הפסיד את המדליה וסיים חמישי בתחרות. "שני ההפסדים היו מול יריבים שניצחתי בעבר והאכזבה הייתה אדירה. לקח לי הרבה זמן להבין שלמרות הכול, מה שעשיתי בריו היה הישג גדול, בעיקר בגלל העובדה שלא ויתרתי לעצמי לרגע, לא משנה עם מה הייתי צריך להתמודד".
בסופו של דבר, מי שכן הצליחו לגעת בתהילה היו אורי ששון וירדן ג'רבי, שזכו במדליות ארד בהמשך התחרויות בריו. "אומרים לי שעד שעליתי להתחרות היה סוג של דאון בנבחרת, כי פחות הלך לנו והיום שלי שינה את מצב הרוח. שמחתי מאוד בשבילם כי אני יודע כמה השקעה זה דורש. זה החלום שלהם בדיוק כמו החלום שלי, ושמחתי שחברים שלי זכו במדליה אולימפית".
עם סיום התחרות בריו, נכנס מוקי לתקופה הרבה פחות זוהרת, עם תהליך שיקום ארוך, מתסכל וכואב. "מבחינה פיזית לא הייתי מסוגל ללכת יותר מחמש דקות רצוף, ומבחינה מנטלית העובדה שהייתי כל כך קרוב ולא הצלחתי להגשים את החלום, הייתה קשה מאוד עבורי. במשך שנה וחצי עברתי כל טיפול שאפשר להעלות על הדעת, התייעצתי עם אינספור רופאים, קיבלתי זריקות לגב, המצב לא התקדם וכבר התחילו לדבר איתי על ניתוח. טסתי לניו־יורק לפגוש מומחה לגב עם רקע בג'ודו, והוא המליץ לי לא לעשות אותו. בג'ודו יש עומסים גדולים והרבה תנועות לא צפויות ולכן זה כנראה לא היה עוזר".
היו רגעים שחשבת לוותר ולפרוש?
"הייתי במצב לא פשוט ועברו מחשבות אם אצליח לחזור, ואם אחזור מה אצליח לעשות. לא יכולתי לוותר על החלום לחזור להתחרות, ומשם לקחתי את המוטיבציה לקום בבוקר ולהמשיך להתמודד עם הכאבים ועם הקשיים המנטליים. המשכתי בטיפולים עם הפיזיותרפיסטים נמרוד משה ואורי זמיר, התזונאי שוקי מדר עזר לי לעלות במשקל, והפסיכולוג אלעד פזי, שמלווה אותי שנים ותמיד יודע לתת לי את העצות הנכונות, עזר לי מאוד".
בתחילת 2017 חזר מוקי לראשונה לאימונים. "החזרה הייתה איטית ומתסכלת ובשלב מסוים התחלנו להילחץ מכך שאני לא מצליח לחזור לעצמי, כשהאולימפיאדה הבאה כבר נמצאת ברקע. אחרי ריו החלטנו שאעבור להתחרות במשקל של עד 81 ק"ג, והיו לי שני אתגרים לא פשוטים להתמודד מולם – גם להכין את הגוף שלי למעמסה שונה לחלוטין, וגם להתחיל מאפס מבחינת הניקוד העולמי, מה שהקשה עליי מבחינת ההגרלה בתחרויות עצמן. לאט־לאט, יחד עם המטפלים הנהדרים ועם אורן סמדג'ה, המאמן שלי, הצלחנו להרים אותי על הרגליים והדברים החלו להשתפר".
באוקטובר 2017 זכה מוקי לראשונה במדליה בקטגוריית המשקל החדשה שלו, בגרנד פרי בטשקנט, ואותת שהדברים עולים על מסלול החיובי. "כל מה שעברתי בריו ובתקופת השיקום מאז, הוא ערך מוסף גדול מאוד בשבילי בתחרויות כיום, כזה שאין להרבה מהמתחרים שלי. אני נזכר איך אף פעם לא ויתרתי ולא התפשרתי ואני ממנף את זה ברגעים הקשים, כמו בגמר אליפות אירופה, שהיה מתיש והגיע לניקוד זהב מכריע. לשמחתי עשיתי בשנה האחרונה התקדמות מטורפת, אני מדורג היום שמיני בעולם במשקל שלי ובסופו של דבר יצאתי מחוזק ומרגיש שאני רק הולך ומשתפר.
"הניסיון שצברתי בתהליך ההחלמה מאפשר לי לסייע היום לאנשים שסובלים מבעיות גב, כי אני יודע שזו בעיה שיכולה לשבור את רוחו של אדם. אתה יכול להתקדם צעד או שניים בתהליך ואז ללכת ברגע ארבעה צעדים אחורה. זו פציעה שדורשת רוח טובה והרבה אופטימיות".
לאחר הזכייה באליפות אירופה המשיך מוקי לאליפות העולם, שם הודח בשמינית הגמר, ולאחר מכן זכה במדליית ארד בגרנד פרי בבודפשט. בסוף אוקטובר יצאה נבחרת הג'ודו הישראלית לגרנד סלאם באבו־דאבי, לאחר שלראשונה קיבלה אישור להופיע בתחרות באופן רשמי תחת הדגל הישראלי במדינה הערבית.
"בפעם הראשונה נסעתי לשם ב־2015 ולמרות שלא נתנו לנו להופיע עם התלבושת והדגל, זה היה גרנד סלאם חשוב לקראת משחקי ריו והתעקשנו להתחרות שם, למרות כל הקשיים שהציבו לנו. בתחרות עצמה זכיתי במדליית ארד והייתי היחיד על הפודיום בלי סממן של המדינה שלו. זו הייתה סיטואציה מאוד לא נוחה עבורי אבל הייתי חייב ניקוד לאולימפיאדה וניסיתי לשים את זה בצד. החוויה הזאת הפכה את הטורניר השנה למשימה חשובה מאוד עבורי והגעתי לשם מוכן בצורה הטובה במטרה להילחם הכי חזק שאני יכול ולנצח".
לשמחת כולנו, הצליח מוקי לעמוד באתגר שהציב לפניו. הוא זכה בתחרות והפך לישראלי הראשון שההמנון הישראלי מנוגן לכבודו בתחרות במדינה ערבית. "זה היה רגע מיוחד בשבילי שלא אשכח לעולם, ולשמחתי הוא היה רק חלק מעונה שמלאה ברגעים כאלה. בתחרות עצמה היה מעט מאוד קהל ביציעים. אין שם תרבות ג'ודו מפותחת, אבל יש להם הרבה כסף וחשוב להם להשקיע במקומות האלה ולארח טורנירים חשובים".
איך המארחים?
"האירוח והיחס אלינו היה מעולה. שמו אותנו אמנם במלון מרוחק יותר, לבד בלי שאר המשלחות אבל הוא היה ברמה גבוהה מאוד. היה לנו סדר יום שונה מתחרויות אחרות, והיינו או במלון או בתחרות, לא טיילנו ולא באמת ראינו את אבו־דאבי. האבטחה סביבנו, שכללה הפעם גם מאבטחים ישראלים, הייתה מאוד כבדה. שני הצדדים היו צריכים לשתף פעולה. זה היה קצת מורכב, אבל הם הצליחו לעשות את זה".
"הניצחון באבו–דאבי היה רגע מיוחד בשבילי שלא אשכח לעולם, ולשמחתי הוא היה רק חלק מעונה שמלאה ברגעים כאלה. בתחרות עצמה היה מעט מאוד קהל ביציעים. אין שם תרבות ג'ודו מפותחת אבל יש להם הרבה כסף וחשוב להם להשקיע במקומות האלה ולארח טורנירים חשובים"
אמא מחכה בבית
שגיא מוקי בן ה־26 נולד וגדל בנתניה. "הייתי ילד פעיל מאוד ואמא שלי חיפשה מקומות שבהם אוכל להוציא אנרגיות ושלחה אותי לשיעורי שחייה ולחוגים עירוניים וזה לא עבד", הוא מספר בחיוך, "בגיל ארבע היא החליטה לשלוח אותי לשיעור ניסיון בסטודיו לג'ודו של אורן סמדג'ה, שהיה אז בשכונת כוכב העיר בנתניה, ומהר מאוד התאהבתי בספורט ובאימונים. זה התחיל כחוג שכונתי ולאט־לאט הלך והתפתח".
כשהיה בן שמונה, החליט אביו רחמים לקחת אותו לאימון פתוח בקבוצת הילדים של מכבי נתניה, שמגרשה נמצא בסמוך לבית שלהם. "כבשתי שער במהלך משחק באימון הזה והם הציעו לי להצטרף לקבוצה. ממש באותם ימים המועדון של אורן עבר לצורן וההורים שלי באו ושאלו אותי בצורה פשוטה וכנה מה אני מעדיף לעשות. הייתי ילד ולא הבנתי את ההשלכות, שאם אבחר בג'ודו אבא שלי יצטרך להסיע אותי כמה פעמים בשבוע חצי שעה לכל כיוון ולחכות לי באימון, מול האפשרות לשחק כדורגל מטר מהבית. הרגשתי שהלב שלי נמצא בג'ודו, שאני אוהב את האימונים ושלשם אני שייך, ובחרתי להמשיך שם".
מה לדעתך גרם לך כל כך להתחבר לג'ודו?
"התאהבתי בספורט, באווירה, בתחרותיות והיה לנו מועדון מאוד מגובש. זה כמו חיידק שנדבק בך, אתה פשוט לא יכול לעזוב".
לפעמים אתה חושב שאולי פספסת קריירה של כדורגלן?
"לפעמים אני חושב על זה שאולי פספסתי קריירה, שיכולה הייתה להוביל אותי לאירופה ולחוזים עם הרבה כסף, אבל האמת היא שאני מאמין שמה שצריך לקרות קורה. אני מאוד אוהב את הג'ודו, קיבלתי בזכותו ערכים טובים כבנאדם, הכרתי חברים נהדרים ובכל יום אני מברך על מה שיש לי. אני ממליץ לכל ילד לפחות להתנסות בספורט הזה".
קריירת הג'ודו של מוקי, שהחלה כחוג שכונתי, הלכה והתקדמה עם השנים. זה החל עם תחרויות מקומיות, שהרבה לנצח בהן, יציאה למחנות אימון, ואפילו לטיסה ראשונה מעבר לים בגיל 11. "טסתי להולנד וזו הייתה הפעם הראשונה שלא זכיתי באחד המקומות הראשונים ולא עמדתי על הפודיום. זו חוויה שזכורה לי במיוחד כי הייתי בשוק שלא זכיתי במדליה. לקחתי את זה קשה וזה היה שיעור לקריירה, שהפסדים זה חלק מהדרך ואם רוצים להגיע לטופ העולמי, אף אחד לא חסין. אם לא תדע להתמודד איתם ועם אתגרים אחרים במהלך הדרך, אין לך סיכוי להגיע לשם".
בגיל 16 הצטרף מוקי לראשונה לנבחרת הקדטים, במשקל עד 50 ק"ג. "זכיתי במדליית זהב ראשונה בתחרות בינלאומית בקרואטיה וזו הייתה חוויה מדהימה, משם המשכתי לאליפות אירופה לנוער ולזכייה במקום השביעי. את גילאי הג'וניור סיימתי עם מדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 21, בנוסף למגוון מדליות בתחרויות שונות".
מי שמלווה אותו מקצועית מגיל ארבע ועד היום הוא אורן סמדג'ה, שזכה בעצמו במדליית ארד בברצלונה 1992, ומוביל בשנים האחרונות את נבחרת הגברים של ישראל להישגים נהדרים. "אורן הוא כמו אבא שני בשבילי ולמרות שאנחנו עובדים יחד מאז שאני ילד, לא רק שהוא לא עושה לי הנחות – הוא מקשה עליי יותר מכולם. הדרישות שלו ממני מאוד גבוהות ומצד שני גם המחויבות שלי לתת את כל מה שיש לי בכל אימון ותחרות מאוד גבוהה. אנחנו היום במצב שהוא יכול להסתכל לי בעיניים, להבין מה אני מרגיש ולהתנהל בהתאם. הדרך המשותפת שלנו מדהימה וההבנה הטובה שלנו היא המתכון להצלחה".
היה גיל או שלב שבו התחלת להרגיש שיש לך סיכוי להגיע לצמרת העולמית הגבוהה?
"מגיל קטן אורן הנחיל בי את האמונה והרצון לשאוף הכי גבוה ואף פעם לא להתפשר. בתור ילד לא הבנתי מה זה דורש ממך להיות אלוף אירופה ועולם ואלוף אולימפי, אבל זה היה תהליך שחדר לאט לתוכי. מתחרות לתחרות ומהישג להישג, צברתי ביטחון ומצאתי את הדרך להצליח ולהגיע לרמות הגבוהות".
"אורן סמדג'ה הוא כמו אבא שני בשבילי ולמרות שאנחנו עובדים יחד מאז שאני ילד, לא רק שהוא לא עושה לי הנחות – הוא מקשה עליי יותר מכולם. אנחנו היום במצב שהוא יכול להסתכל לי בעיניים, להבין מה אני מרגיש ולהתנהל בהתאם"
הצלחת לשלב גם לימודים ביחד עם הג'ודו?
"זה לא היה פשוט. היו לי הרבה ויתורים בדרך, כמו להיפגש ולבלות עם חברים צעירים אחרים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים עם בגרות מלאה. עכשיו אני לומד לאט תואר במנהל עסקים וסיימתי שנה אחת. זה עדיין קשה לשלב בין הדברים אבל אני רואה ספורטאים שמסיימים קריירה ספורטיבית בלי מקצוע, ומבין כמה חשוב לדאוג גם לעתיד".
עד כמה עמוס סדר היום שלך?
"בכל בוקר אני מקפיד על תזונה נכונה ועל חימום ארוך וטוב לגב ואז מתאמן והולך לטיפול, עיסוי או שיחה עם הפסיכולוג. כשאני מסיים אני הולך לנוח בצהריים וחוזר לעוד אימון, על מזרן הג'ודו או עם משקולות וחוזר חלילה".
עד כמה המשפחה שלך מעורבת בקריירה?
"המשפחה שלי תמכה בי באופן מלא מהרגע הראשון ובלי פשרות; כשהייתי ילד ההורים היו מסיעים אותי לאימונים ארבע־חמש פעמים בשבוע, ועד שנכנסתי לסגל האולימפי בגיל 19 השקיעו בי עשרות אלפי שקלים בטיסות ובהוצאות שוטפות. יש להם כבר הרבה ניסיון והם יודעים לפני תחרויות חשובות איך להתנהל מולי ואיך לגשת אליי בצורה הטובה ביותר. זה אתגר עצום גם בשבילם. אני מודה להם על הכול ולא אשכח אף פעם מה שהם עשו עבורי".
זה נכון שאתה לא נותן להם לבוא לתחרויות?
"הם רצו לבוא לאולימפיאדה אבל העדפתי שלא, כדי שלא ארגיש משהו שונה בתחרות כל כך חשובה. באליפות אירופה בארץ אמרתי להם שגם ככה יהיו שם אלפי אנשים בקהל, אז הם יכולים לבוא אם ירצו. אמא שלי באה רק בסוף, כי גם לה היה קשה. כשהייתי צעיר אבא שלי היה מבקש ממישהו אחר לצלם אותי במהלך הקרב, כי היד שלו הייתה מתחילה לרעוד. אני חושב שקשה להם יותר מאשר לי כשאני מתחרה".
חיה טורפת
את שירותו הצבאי עשה מוקי כספורטאי מצטיין בבסיס חיל האוויר בשדה דב, ובשנת 2012 רשם הישג ראשון בתחרות בוגרים, לאחר שזכה במדליית ארד בטורניר גביע העולם בספרד. באותה שנה הפך גם לראשונה אלוף ישראל לבוגרים. בשנת 2014 זכה בזהב הראשון בתחרות גרנד סלאם, שנערכה בבאקו, וזכה בשלל מדליות נוספות במגוון צבעים בתחרויות יוקרתיות ברחבי העולם, שהעלו אותו למקום השני בדירוג העולמי.
ב־2015 רשם את ההישג הגדול הראשון באמת, לאחר שזכה לראשונה באליפות אירופה, שנערכה המשחקים האירופיים בבאקו, במשקל עד 73 ק"ג. "לשמחתי המעבר לתחרויות בוגרים היה קל עבורי, אבל רק אחרי הזכייה באליפות אירופה זכיתי להכרה אמיתית בישראל. פתאום הלכתי ברחוב ואנשים זיהו אותי. זה היה נחמד, אבל ההצלחה הביאה איתה גם הרבה ציפיות ולחץ לעוד הישגים בהמשך. עם השנים למדתי להתמקד במה שאני צריך לעשות ואני לא נותן לזה להשפיע עליי. היום כבר עוצרים אותי בכל פעם שאני מטייל עם הכלב ברחוב או הולך לקניון, ואני אוהב לקבל את הפרגון והאהבה.
"יש לנו ארץ מיוחדת בכל מה שנוגע לזה. בארצות־הברית לדוגמה, יש להם כל כך הרבה הישגים, שלא מתרגשים שם מכל דבר שקורה, אבל אצלנו זה גורם להרבה שמחה ויש בכך משהו מאחד שנכנס ללב של האנשים. הלוואי שאזכה להמשיך לייצג ולשמח את המדינה בכל מקום שאגיע אליו בעולם, זו גאווה גדולה בשבילי".
מה לדעתך סוד הקסם של ענף הג'ודו בארץ, שהפך לכל כך מצליח?
"באיגוד הג'ודו עושים עבודה מצוינת ובזכות זה הספורטאים חולמים ומכוונים מאוד גבוה. כשאתה מאמין באמת שאתה יכול להגיע להישגים ועובד קשה בסביבה מקצוענית שמאפשרת לך הכול, השמיים הם הגבול".
מבחינה כלכלית חסר לך משהו היום?
"לא פשוט לשרוד בארץ מג'ודו, אבל למזלי יש לי היום תמיכה מארבעה גופים מסחריים, בנוסף לתורם מלונדון ולמשכורת מהוועד האולימפי. הם נותנים לי מעטפת, שעוזרת לי לא לחשוב על העתיד כרגע ולהתרכז אך ורק בג'ודו עד לאולימפיאדת טוקיו. בנוסף, בשנים האחרונות התחלתי להרצות על הסיפור שלי, ויש לזה הרבה ביקוש, גם מקהילות יהודיות בעולם. אני משלב את זה כשיש לי זמן בין התחרויות".
עד כמה האולימפיאדה ב־2020 כבר נמצאת אצלך חזק בראש?
"משחקי טוקיו זו המטרה העיקרית שלי, אבל בדרך לשם יש הרבה תחרויות חשובות ולכל אחת מהן אני רוצה להגיע במוכנות הכי גבוהה במטרה לסיים הכי גבוה על הפודיום. בסוף דצמבר יתקיים טורניר המאסטרס בסין, שבו ישתתפו 16 המדורגים הראשונים בעולם, ובסוף ינואר בשנה הבאה נארח בישראל בפעם הראשונה טורניר מסדרת הגרנד פרי והולכת להיות תחרות ברמה הגבוהה ביותר. יש לנו קהל שמבין ג'ודו בארץ ואני שמח שהוא יזכה לראות תחרות ברמה כזו בארבע השנים הבאות".
אומרים שיש שני שגיא, אחד הלוחם על המזרן ואחד בחיים עצמם – חייכן ורגוע. אתה מסכים עם זה?
"כן. בתחרויות אני מצליח להביא את עצמי למצב מוכנות גבוהה של לוחם, וכנראה על המזרן יוצאת החיה הטורפת שלי. מחוץ לתחרות ולאימונים זה עולם אחר שונה לחלוטין".
מה החלומות שלך?
"להגיע הכי רחוק שאני יכול באליפות העולם ובאולימפיאדה, לממש את עצמי בצורה הטובה ביותר במשקל החדש ולהיות אחד הספורטאים הטובים בעולם. בנוסף אני רוצה להשתפר כמה שאפשר כאדם ולהמשיך ולתרום לחברה".
בגיל 26 כבר ראית חצי עולם, אתה נהנה מזה?
"זה נחמד, חלק מההטבות של המקצוע, אבל אחרי הפציעה אני לא מרבה לטייל במסעות שלי ומעדיף כמה שיותר לנוח".
אתה כבר חושב על העתיד אחרי שתפרוש?
"אני מאמין שאז כבר יהיה לי תואר, אבל כרגע הכול באמת פתוח. אולי יהיה לי מועדון או מרכז ג'ודו שארצה לנהל אבל עכשיו אני מתמקד בחלומות שלי כספורטאי שאני רוצה להגשים".
מה דעתך על הפרישה המפתיעה של ירדן ג'רבי בגיל 28?
"אני מבין אותה כי היא הסבירה שכבר חסרה לה התשוקה שהייתה לה אחרי שהשיגה את כל המטרות שרצתה להשיג. אם אין לך את הדרייב, קשה מאוד לקום כל בוקר במשך שנים לאימונים קשים ובאמת שאין שום טעם להמשיך".
לצד ההצלחות הגדולות שלך ושל רבים אחרים בענף הג'ודו, ישנם גם המקרים של אלון ששון, אליס שלזינגר ותומר גולומב, שמאשימים את האיגוד בהתנהלות שפגעה להם בקריירה. מה דעתך על כך?
"כספורטאי אני לא בקיא בכל הפרטים בכל סיפור ולא קורא מה שמתפרסם. אני עסוק בעיקר בעבודה שלי. הייתי שמח אם במקרה שיש מחלוקת שני הצדדים היו מוצאים את הדרך לפתרונה ואת ההבנה המשותפת. אני מעדיף לא להתעסק בכל הפוליטיקה הזאת".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני נמצא במקום מאוד טוב, אפילו חמש. הפציעה מציקה לי היום ברמה הנמוכה האפשרית ואני יכול לעשות את מה שאני הכי אוהב. כשהייתי פצוע הייתי על הפנים, אבל היום אני מאושר ויכול לחזור לחלומות ולרצונות שלי בידיעה שאני יכול לממש אותם".
