הדימוי שעל עטיפת "הראיון האחרון" הוא משל לטיבו של הרומן. זהו שטיח־טלאים צבעוני ובעיצוב העטיפה הוא גזור כך שייראה כמסכת־פָּנים. השטיח הוא מעשה ידיה האמיתי של האמנית ואשת המחול נועה אשכול האמיתית דודתו של אשכול נבו האמיתי – אך גם מסופר עליו בספר הבדיוני מפי המספר הבדוי שלו, מספר שהוא סופר במקצועו ואשר חולק עוד נתונים אישיים רבים עם אשכול נבו האמיתי, אך מבחינות אחרות, כגון מפגש שהיה לו עם ערפד, הוא שונה. השטיח, עם התפרים הגלויים המצלקים את פניו, משקף את הימצאותו של הספר בתפר שבין המציאות הביוגרפית לבין הבדיה.
אבל סמלי מכך הוא עצם הדימוי: שטיח קיר של טלאים, של פיסות שונות ומשונות המתחברות־לא־מתחברות לאיזו קומפוזיציה. כי כזה הוא הספר. רעיון מבני מיוחד במינו אִפשר לנבו ליצור רומן לָכִיד שהוא הרבה דברים במעורבב. מהו הרעיון? הרעיון הוא ריאיון. כלומר לא בדיוק ריאיון, אלא רצף שאלות ותשובות, שכל השאלות בו הן שאלות טריוויאליות שאנשים נוהגים לשאול סופרים, ואשר נשלחו, כביכול, אל הסופר־גיבור־הספר בידי עורך אתר אינטרנט שאסף שאלות שהפנו גולשים.
הסופר ניגש לענות עליהן ברצינות ובכנות ובהרחבה, תשובות שהן לא תמיד תשובות. הוא עושה זאת מפני שבמה שהוא רוצה לכתוב, ספר נורמלי, הוא לא מצליח להתרכז. הוא מצוי במשבר כתיבה ובמשבר בחיים. הוא לוקה בדיסתימיה, שזה מין דכדוך מתמשך ומרפה ידיים שאינו מגיע לכלל דיכאון; אשתו עומדת לעזוב אותו (כלומר להשליך אותו מהבית, כמובן־מאליו במקומותינו); בתו הבכורה עזבה לפנימייה, בגללו בעצם; חברו הקרוב גוסס מסרטן; חברו הקרוב האחר נעלם; ועוד. תשובותיו לשאלות יוצרות, שלא במפתיע, ספר. הספר שלפנינו. אך הן גם יוליכו אותו אל ההחלטה לחדול לכתוב. לעזוב את המקצוע. לכן, הריאיון יהיה אחרון.
מעולל עלילות כפייתי
התשובות יוצרות, כאמור, ספר מלוכד שהוא גם מעשה טלאים רב פנים – מפני שהן תשובות מאוד לא צפויות. השאלות הן לסופר קרש קפיצה שהוא מזנק ממנו לכמה ברֵכות אפשריות, לפעמים הרחק מן השאלה. הוא קופץ מהן לדיון בשאלות עקרוניות, להנפת אני־מאמין ספרותי, לכתיבת סיפורים קצרים כמעט עצמאיים ואנקדוטות, ולרקימת עלילה מרכזית סביב המשברים שהזכרנו וסביב זיכרונות העבר. עלילה על פרֵדות עצובות מאנשים שהיו חלק משלומך.
הרומן הוא אפוא כל אלה. ביוגרפיה ופנטזיה. וידוי ופסידו־וידוי. מסה ארס־פואטית ושיחה של סופר עם קוראיו. רומן עלילתי וקובץ סיפורים הנקשרים איכשהו לגיבורו. החן היצירתי של מתכונת השאלות והתשובות מפצה על ההתפזרות הזו ועל תפרים גסים שנשארו בה פה ושם. כי יש להודות: החוט העיקרי בעלילה – פרשת התפוררות אהבתם הגדולה של הסופר ואשתו דקלה, שמרגישה שהסופר שבתוך בעלה הרג את האדם שבו – לא לגמרי מחזיק סיפור. הוא טוב יותר כאילוסטרציה למאבק הפנימי המתקיים אצל הסופר, שנדבר עליו מיד. אולם הסקרנות הרכלנית הטבעית של הקורא, הטרוד בשאלה מה פה אמיתי ומה לא, עושה את שלה – ומתפקדת כמכפיל־כוח לסוד הצלחתו הקבוע של אשכול נבו, הלוא הוא יכולתו לגרות את הרגישויות שלנו דווקא מתוך עיסוק בנושאים המתבקשים עד נדושים של הישראליוּת ובדמויות שלוּ הכרנו אותן במציאות היו רובן נוסכות עלינו שיממון.
גם הסופר הבדוי נע כל הזמן בין אמת לבדיה, מתעתע בקוראי־תשובותיו ובשומעי־הרצאותיו ואפילו במכריו ובבני משפחתו. ואפילו בעצמו. מין תעתוע־בריבוע כזה. הוא נוטל, אפילו גונב, פיסות מציאות, וכותב אותן בסיפוריו כבדיה; ומנגד, ממציא בדיות ומספר אותן כאמת וידויית. אלו ואלו אוכלים בו בכל פה. ההרגל שלו ליטול לכתיבתו הבדיונית חומרים אמיתיים מחייהם של מכיריו ויקיריו מקומֵם עליו את אשתו ואת בתו. ומתח קשה עם אשתו נגרם גם בשל המצאה סיפורית שסיפר לה כאילו הייתה אמת. זו לו כמעט גזרת גורל, גזרת אופי, צו שמטיל עליו היותו סופר מעולל־עלילות במקצועו ובהווייתו. נראה שתכונת־הסופר הזו שלו, שמשכה אליו את דקלה מלכתחילה, היא שהמאיסה אותו עליה. גם כשהיא מבינה שהוא בדה בדיה ולא באמת בגד בה, היא קצה בחיים עם בדיה.
מתכונת השו"ת, הריאיון, מאפשרת את זאת. הקפיצה מהשאלה הטריוויאלית שהסופר נשאל אל התשובה היצירתית היא לפעמים קפיצה מהספרות אל החיים. ולפעמים הקפיצה דווקא הפוכה, ושאלה על חייו מקבלת מענה שהוא סיפור והמצאה. לשאלה "אתה מאמין שלספרות עדיין יש השפעה בעולמנו?", תשובתו של הסופר (הבדוי) היא סיפור שקרה לו (אולי) כשבא לבית ספר למפגש עם תלמידים. אחד התלמידים ביקש בסוף השיחה להתלוות אליו בדרך מבית הספר אל הרחוב, כביכול כדי לשאול אותו שאלה על כתיבת סיפורים. אלא שזו הייתה תחבולה של הילד, שכל שרצה היה חסותו של הסופר שתגן עליו מפני ילדים הנוהגים להרביץ לו. זו תשובה צינית למדי, מיואשת, לשאלה אם לספרות יש השפעה. זה כמו לומר על ספר שהוא מצוין בתור מעצור לדלת.
אמפתיה מעבר לקו הירוק
אבל, כאמור, המקפצה של השאלה מובילה גם לכיוונים הפוכים. ימחישו זאת דוגמאות מרוכזות, עם תשובות קצרות במיוחד או עם משפטי פתיחה שכבר בהם נמצאת ההפתעה. הסופר נשאל, "אתה יודע את הסוף של הספרים שלך לפני שאתה מתחיל לכתוב?", ותשובתו חותכת היישר לחיים, ומתחילה כך: "לא, אבל אני יודע את הסוף שלי. תמיד ידעתי שהגברים במשפחה שלי מתים מוקדם" (עמ' 27). או זה: "מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים, ומי נתן לך אותה?", הוא נשאל, ותשובתו היא העצה "צא החוצה לשחק" שנתנה לו אימו כשהיה ילד והם עברו דירה אל מקום חדש עם ילדים חדשים (עמ' 288). לצאת החוצה לשחק, במובן סמלי ועקרוני יותר, היא כמיהתו של הסופר, המועלית במפורש רגע לפני סיום (עמ' 346). והיא כפולה בפני עצמה: לצאת החוצה מהבדיה אל החיים, מההתכנסות בעצמי ובדמיון אל המציאות, אבל מה לעשות שם? לשחק.
סוגיית המציאות וההמצאה מניעה אפוא את גלגלי העלילה בספר; והיא נידונה בו גם באופן עקרוני, כסוגיית יסוד בפילוסופיה של הספרות. הרי החופש לבדוֹת מאפשר לסופר להגיע לאמת כללית ועמוקה יותר מהאמת העובדתית. אחותה של סוגיה זו היא סוגיית האמפתיה: היכולת להזדהות עם הרגש והחוויה של הזולת. היא אחותה מפני שבשביל אמפתיה צריך דמיון. רק על כנפי הדמיון אפשר לחתור אל אמת שלעולם לא תהיה נגישה לנו במלואה: חווייתו הסובייקטיבית של אדם אחר.
זו סוגיה המעסיקה כל סופר הכותב על בני אדם. את נבו היא מעסיקה במיוחד, והפעם גם באופן מוצהר, כיאה לספר שהוא גם מניפסט אישי של סופר. בדברו עליה, הוא קושר בינה לבין סוגיית האמת בדרך נוספת: ההשקפה הפוסט־מודרניסטית שלו, הקובעת שאין אמת אחת, מחייבת אותו להתנסות באמיתות של אחרים. "האם היית מסכים להופיע מעבר לקו הירוק", נשאל הסופר שלנו, ותשובתו, שהיא סיפור, מתחילה כך: "לא התלבטתי לפני שהסכמתי להיפגש עם קוראים במעלה מאיר. אם מה שאני מנסה לעשות בספרים שלי זה לכפור בכך שיש אמת אחת ולחתור תחת כל מספר שטוען שהוא יודע־כול, איך אני יכול לסרב להזדמנות להכיר אנשים שחושבים וחיים כל כך אחרת ממני?" (עמ' 183).
כך מתחיל סיפור בן 18 עמודים, הסיפור העצמאי הארוך ביותר בספר, על מפגש מתוח אך גם מחמם־לב. הסופר יחזור ממנו נטול ערלת־לב אידיאולוגית. "אחרי הלילה שביליתי במעלה מאיר, הקו הירוק חדל להיות עבורי קו הפרדה לאכפתיות" (עמ' 199). חבל אולי שהמתנחלים מקבלים אמפתיה זאת רק תמורת פגיעותם, תמורת חשיפת חולשתם האנושית, תמורת היותם קרבן. אבל דומה שזה חלק מהפילוסופיה של נבו.
אמפתיית־הדגל של נבו היא עדיין עם האחר האולטימטיבי כביכול, עם הנפקד הנוכח, הפלשתיני. על האמפתיה הזו הייתה תפארתו עוד ב"ארבעה בתים וגעגוע", וממנו והלאה, והיא מרפדת אחדים מהסיפורים בספר הנוכחי. גם פה מצהיר נבו על חשיבות ההקשבה לקול החסר. בסופו של סיפור על נסיעה עם נהג המונית מוסטפא ממזרח ירושלים המוצג לנוסעים כ"מרדכי" היהודי, ועל בית ספר שצנזר את קטעי המגורשים הפלשתינים ב"ארבעה בתים וגעגוע", הסופר שלנו חוזר לביתו אך, כבתוך סיוט, המפתח שלו לא מתאים לדלת, ומתוך הבית נשמעים קולות זרים.
נוסחתיות ודלות סגנונית
זווית מיוחדת לסוגיית האמפתיה ניתנת במנה קטנטנה, קומץ שבמתכוון אינו משביע את הארי אלא מגרה את סקרנותו, בסיפור קצר שכותרתו "הטרדה". זה סיפור שיכול היה להיות סיפור של התוודעות: אדם ושמו אלי מגלה, אחרי עשרים שנה, שהנפגעת בתקרית גורלית שהייתה לו בצעירותו הבינה את התקרית אחרת לגמרי. תרגיל בהבנת קוצר ידה של קריאת הזולת. אך באורח מוזר, המסַפר מסתפק באמירה שאלי למד כי "הצד שלה של הסיפור היה כל כך אחר ממה שדמיין", ומשאיר לנו לדמיין בעצמנו מה אלי דמיין ומה לא היה כמו שדמיין. לסיפור הוא מותיר פואנטה אחרת, מעודנת, על אלי עצמו.
יש כאן הכרזה על קוצר־יד מרצון של הסיפור, שאינו רוצה לדעת הכול, וכמדומה גם איזו מחאה של נבו על הציפייה שלנו, שיצר מי אם לא הוא, שהוא יספק לקורא הלא־מתוחכם את כל הבשר שהוא מבקש. ואכן, בספר הזה, המתוחכם מעצם מהותו, המעמיק אף כי לא תמיד מספיק, ספר של התבוננות עצמית הדורשת אומץ גם כשהיא בדויה, נבו משתמש בכליו הקודמים, המתחנפים מעט למגבלותיו קצרות הסבלנות של קונה רבי־המכר, כלים של נוסחתיות מסוימת ושל אי־איזו דלות סגנונית, כדי להגיח מחוץ לקופסה של העצמי ושל ההרגל ושל הכלים הללו עצמם ולהתבונן בהם מבחוץ.
גבול היכולת לדעת מה באמת חושב ויודע הזולת אינו רחוק מגבול היכולת האמפתית (למרחב שביניהם קוראים דמיון. והוא מוגבל). וזה חלק ממה שגורם לסופר שלנו להתייאש מהספרות. אפשר לשער שבדבר הזה נבו נבדל מבן דמותו הבדוי. הוא רצה לכתוב מֵטא, אז הוא המציא סופר שאנרגיית הכתיבה שלו מתה. סדרת הווריאציות של נבו על נושא הישראליוּת – "מעוף הפרפר על פרחים אפורים", כפי שנועה אשכול קראה ליצירה שלה שעל העטיפה – ודאי לא נגמרה.
הראיון האחרון
אשכול נבו
זמורה ביתן, 2018, 349 עמ'
