“כך להישאר לעולם“ הוא ספר יוצא דופן שכתוב בסוגה ייחודית, במבנה מקוטע ובניסוח שקט שהולם בקורא. קשה לקרוא אותו ברצף, ולא מחמת שעמום אלא מרוב עניין – הקורא נחשף מיידית לאווירה הנפשית האופפת את הכתוב. אני נזקקתי להפסקות תכופות כדי להירגע משפעת הדברים.
שמו של יונה אלון אינו ידוע אלא למעטים. הוא פרסם ספרי פילוסופיה ושירה, אך את הסיפורת האישית שלו לא מיהר לחשוף לציבור. רק לקראת סוף ימיו אזר עוז להיפגש עם מי שהפך להיות המו“ל שלו, אוריאל קון, אבל לא זכה לראות בחייו את פרסום ספרו. קון וצוות של אנשים טובים ומסורים הקדיש עבודה רבה לעריכת המחברות הרבות שיונה אלון השאיר אחריו, ואשר רק חלקן הקטן מתפרסם בספר זה. התוצאה היא ספר דק, שנועד לקוראים מאוד מסוימים, אולי כאלה שיש בהם משהו מאותה רגישות יונה אלונית המתבטאת בכל משפטי הספר. אבל ממקום זה עולות גם התהיות לגבי הייחודיות יוצאת הדופן של הכתיבה הזאת, ולגבי הסוגה, התכנים ועולמו של המחבר.
סוגה חדשה
אפתח בסוגה, שהיא תערובת של כתיבה יומנאית, מסאית ופרוזה פיוטית. עלילה סטנדרטית, בעלת התחלה אמצע וסוף או דמויות מפותחות, לא נמצאת כאן, אבל יש סיטואציות שכל אחת מהן מהווה מיני־עלילה, לעיתים גרוטסקית, ויש קטעים רבים ללא התרחשויות אלא רשמים והגיגים. אין זאת סיפורת במובן המקובל, במבט של מי שמחפש בסיפורת את יסודותיה הקלאסיים, שנשארו חשובים וחיוניים למרות המהפכות שהתחוללו בעולם הספרות.
יונה אלון היה מודע מאוד לנושא הסוגתי. הוא שאף ליצור סוגה חדשה, שאותה כינה בשם “דרמה סובייקטיבית“, שהיא “הדרמה של החיים האישיים של אדם אחד“ (עמ‘ 44). לדעתי אין כאן דרמה במובן המקובל, אבל יש דבר אחר, חשוב בפני עצמו, שמייתר את העיסוק בספר כסוג של סיפורת. הספר הזה וכל אחד מחלקיו נותנים ביטוי לכתיבה מסאית־פיוטית שהרחיקה לכת והגיעה לקצה גבולות המסה האישית, שכדרך מסה מאופיינת בסובייקטיביות ובסגנון ספרותי. אלון הלך צעד נוסף והעניק ליצירתו נופך סיפורי. רק נופך. התוצאה מרהיבה. הוא יצר סוגה חדשה שמושכת לא בשל הדרמה שבה, אלא בשל ההיתוך המיוחד בין מרכיביה כולם.
המסה האישית הזאת מספרת על חייו היומיומיים של יונה אלון בהיותו גמלאי זקן המכתת כל יום את רגליו לספרייה, אבל תמיד עוסקת בנושאים הגדולים והעל־זמניים: מחלה, כיליון, בדידות, יצירה, ילדות, קשר אנושי, מאבקי חיים. דרך הפירוט היומיומי מגיע אלון לתובנות אישיות מעניינות ובעלות ערך. ואנו נחשפים לאישיותו המיוחדת ולטראגיות הסמויה של חייו.
וכאן יש להדגיש את טיב הכתיבה. הסגנון נדיר בצלילותו, במוסיקליות הדומיננטית המתבטאת בניגון הטבעי של המשפטים, בפשטות רבת המעוף, ובצירוף של מעלה ומטה, של חוויות עילאיות וזעירויות החיים. חשים את האותנטיות המוחלטת, שאומנם עוברת עיבוד אמנותי מדוקדק, ואת המיידיות של הדברים. הכתיבה הזאת מטביעה רושם. היא מזכירה במשהו את זרם התודעה של וירג‘יניה וולף ואת היופי הנדיר של קלוד סימון. פשוטה ומציפה.
סבל הכשלים היומיומיים
אלון כותב על הנוף הירושלמי, על הספרייה כסוג של חממה אימהית, על סבל הכשלים היומיומיים והנסיעה באוטובוס, על סופרים ומשוררים ומהות הכתיבה ואפיוני המוסיקאים הגדולים, על אנשים בלתי נראים שעובדים בתפקידי ניקיון, כמו “איש האבק“. הוא כותב על אהבה שפורצת מחיצות של שנות בדידות ארוכות, אהבה שמגולמת בדמותה המאירה של יפה אשתו, אישה פתוחה לבריות, שיוצרת קשרים במהירות, בניגוד לניכור האופף אותו.
מתברר שליונה אלון אישה וילדים שבגרו. הטקסט מעורר רושם שנזיר החיים לפנינו, אבל היה לו חלק בחוויה האנושית של היות בעל ואב ומפרנס. בהווה של היצירה יונה אלון סובל מסיבוכי הסוכרת ההופכים את חייו להתמודדות מתמדת. דליה רביקוביץ‘ כתבה פעם שקימה לעבודה בבוקר דורשת תעצומות נפש. נראה שהמחבר נאלץ לגייס תעצומות נפש בכל ענייניו.
אלון מתעד את העניינים הטריוויאליים ביותר: הטיפול בגוף, בעיות השיניים והחניכיים, הניסיונות המוצלחים לחסוך כסף במרכול, כי הפנסיה לא מספיקה. ההכנות הגופניות והנפשיות לכתיבה, הליכה ברחוב, אכילת כריך. הוא אומר שאחרי שנים רבות הגיע לשכלול גדול באמנות החיים, ביכולת לפעול בתשומת לב, ביעילות מרבית, בתכנון מחושב מאוד עד לרמת הפעולות הזעירות ביותר וקדימות נכונה של המשימות. הוא פיתח כללים להתמודדות עם היומיומיות המעיקה עליו ושומר על עצמו מסכנות.
האושר באכילת הכריך
שוב ושוב נתקלים בספרות באותה בעיה נושנה של החיים לעומת הרוח, נושאים שפוגשים אצל תומאס מאן, הסה, יעקבסן, שופמן, עגנון ואחרים. בתמונה שבעטיפת הספר רואים את אלון מהלך בשולי הדרך, כפוף מעט, ארוך וצנום, חולמני ומרחף. קרחת, משקפיים, תיק צד שחור, חולצה אפורה. סביבו נאות דשא. הדרך שלו מובילה למקום גבוה ובלתי מסתיים. הטקסט מפתה לפרשנות פסיכולוגית: בעדינות ובפשטות מועלה סבלו של ילד מצולק וחשוך אהבה, ללא נוכחות אימהית בשנים המעצבות. חריג בחברה הקיבוצית של פעם שקידשה את הקולקטיב. מופנם בין מוחצנים. רגיש באופן מעורר חמלה.
אלון זקוק לכללי הברזל שלו, ולמה שהוא מכנה אמנות החיים, כי בהיותו כפי שהוא, עם עבר משפחתי אומלל, הוא חסר אותה זרימה טבעית של אנשים “נורמליים“ שיודעים להתנהל בתוך היומיום בלי צורך לגבש כללים מעשיים מודעים. אנשים שסתם חיים ומסתדרים כמיטב יכולתם בלי לעשות עניין. אבל אצל אלון העניינים השתבשו מלכתחילה, כפי שהוא מתאר, ולכן הוא צריך ללמוד איך לחיות, והוא זקוק לאישה אוהבת ותומכת כיפה אשתו, כדי ללמוד מהי אהבה. אלון גאה כשעולה בידו לנצח את הטריוויאליות המפחידה והמעיקה על ידי העקרונות שפיתח בעקבות מחשבה מעמיקה על ההתנהלות בעולם המעשה.
בד בבד עם התיאור היומיומי מתוארים מומנטים של יופי ושגב: יצירות של בטהובן, קונצרטים, פרחים בגינה, יצירות ספרותיות שהרשימו. במיוחד בולט הקשר הנפשי עם קפקא, לאה גולדברג ופסואה. ועל כל סופר וסופר, ועל כל עניין ועניין, מוצגת הגות מקורית, זווית ראייה מיוחדת. בניגוד לנזיריות שציינתי, בולטת גם חושניות הקשורה לחוש הטעם. ההנאה הגדולה ממאכלים. הגילוי שכריך מוצלח עשוי להסב אושר. ובכלל בולטת יכולת הנאה גדולה, שמביאה עמה גם מחשבות על חיים אלטרנטיביים שאינם חיי כתיבה אלא חושניות של חיים טבעיים. געגועי איש הרוח לקוטב ההפוך, יחד עם האובססיה ביחס לכתיבה, ההופכת לעיקרון קיומי שקובע את ההעדפות ואת סדר היום.
השכלה רחבה
יונה אלון נולד וגדל בקיבוץ עין שמר. אחיו היה המשורר הידוע עלי אלון שנפטר לא מכבר. אלון מציין בתמיהה שעלי אחיו לא חווה את הדברים כמותו, וסיפור חייו נראה כפחות טראומטי. בשונה מיונה אלון האלמוני, הצליח עלי אלון להטביע חותם וזכה בהכרה כמשורר מעולה. יונה מיהר לעזוב את הקיבוץ, מקום די נורא מבחינתו, ועבר ללמוד ולגור בירושלים, על אף שהקור מייסר אותו מאוד. חוויות של מזג אוויר, חילופי עונות ודרכים להתגונן בפני הקור חוזרות ומופיעות בספר. בתיאורי הקור אפשר לחוש שאין זה רק או בעיקר הקור הפיזי, אלא תחושת האיום הצפונה בעולם שמחוץ ל“אני“, והחסכים הרגשיים שמתורגמים ככמיהה לחום פיזי.
כתיבתו של אלון אינה מחצינה את השכלתו הרבה, אבל רומזת עליה. אסוציאציות משירה עברית, למשל, יוצרות ריבוד קל, כמו השאלה “היכן נעוריי“ שמובילה אל ביאליק ואל כל ההקשר של “הכניסי תחת כנפך“. בספר הגות ארספואטית מעניינת הכוללת גם את עולם המוסיקה, ומובעת הזדהות עם המלחין שוברט. פה ושם נוצרת סמליות כמו למשל בתיאור האוטובוס שנוסעיו אינם זזים למרות שיש מקום והם מתעלמים מהעומדים בחוץ.
אלון כתב את המסות האלה בשנות השבעים של חייו, בבריאות רופפת ובתחושה של כיליון הולך ומתקרב. הוא מתאר את עצמו כאיש זקן, בגיל שבימינו אינו מופלג כל כך, ונראה כאילו לא הגיל הביולוגי הוא היוצר תחושה זאת. לעומת זאת, הכתיבה נטולת גיל, חיונית ורעננה.
קריאה נכונה של הספר תובעת שינוי ציפיות, כי אולי אין כאן סיפורת, אך כאמור יש כאן מסה אישית פיוטית מעניינת במיוחד. אציין גם את אחרית הדבר של אוריאל קון, שמהווה יצירה קטנה בפני עצמה ומומלץ לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו, כהכנה שמכניסה אותנו למצב נפשי ההולם את הקריאה.
כך להישאר לעולם
יונה אלון
תשע נשמות, 2018, 168 עמ‘
