"מר פלומר" של איטאלו קאלווינו, הסופר האיטלקי שחתום בין היתר על "הערים הסמויות מהעין", הוא לכאורה ספר על לא כלום. אם דרמה היא מדורה שלעיתים נכבית ולעיתים דולקת ביתר שאת לאורך רומן, כאן בקושי אפשר למפות גץ. לא ניכרת בו שום תנועתיות. הוא מספר על אדם זקן שפשוט מתבונן בעולם, והעולם שלו מורכב מפרטים גדולים, כמו תנועות גרמי השמים, דרך פרטים קטנים כמו אופן צמיחת הדשא או שממית קטנה שהזדנבה לסלון, עד לביקורים פרטניים באטליז השכונתי ברומא או בחנות הגבינות.
"מר פלומר" בעצם שייך לז'אנר חרישי, או שמא אף תת ז'אנר בספרות העולם, שניתן לכנותו "ספרות התבוננותית". אולי המייצג האינסטינקטיבי שלו הוא "וולדן" של הנרי דיוויד תורו, וגם "הזיות של מטייל בודד" של ז'אן ז'אק רוסו. בעשור האחרון, כשנדמה כי יצירות כאלו הן ההיפך המוחלט מרוח הזמן, מין דינוזאור שלא יחצה לעבר המאה ה־21, ראו אור תרגומים של יצירות התבוננותיות לא רעות בכלל, כמו למשל "דוקלה" של אנדז'יי סטאשיוק, או "שני העולמות שלי" של סרחיו צ'חפק.
לא מדובר בז'אנר נוקשה ומובחן, ובמקרים רבים הוא מתערבב עם ז'אנרים אחרים, אבל כך או כך זו ספרות שדורשת קריאה אחרת. במקום להציב עלילות או דמויות נפתלות, היא הולכת לעבר הגות ופיוטיות. היא לעיתים מציבה רעיון פילוסופי נרחב ומפרקת אותו לגורמים, אך לא בצורה אקדמית גרידא, כלומר לא כמו ספר פילוסופיה. היא כמו פועלת על מקצב טקסטואלי אחר, ושם כוחה הגדול, אבל שם גם עלול להיות חסרונה הגדול. "מר פלומר" מייצג הן את היתרון והן את החיסרון, שניהם צדדים של אותו מטבע, או לחלופין שני כוחות שמזינים אך מאיינים זה את זה בהתאמה.
רגשות בחנות הנקניקים
כמו בדוגמאות האחרות, גם ב"מר פלומר" יש רגעים נפלאים של כתיבה, מעין שהות נעימה בחיקו של הפיוטי, במיוחד בפרקים שבהם הוא שולף את הטלסקופ שלו ומביט בחלל הנגלה. "בחודש אוגוסט עוטה שביל החלב איזו סמיכות מוצקה ונראה כעולה על גדותיו ומשתפך מאגנו; האור והחשכה מעורבבים כל כך, שהם מונעים את היווצרות האפקט הפרספקטיבי של תהום שחורה, שעל רקע ריחוקה הריק בולטים היטב הכוכבים" (עמ' 60).
אך לעיתים, אם מפרקים את הקליפה הפיוטית, נותרים עם תחושה קטנה של רמייה, כלומר הבנה שמעבר לפיוטי לא שוכן איזה מסר עמוק, אלא, למרבה הצער, משהו כמעט קלישאי. כמו למשל בקטע הבא: "מר פלומר שקוע בעולם נטול גשמיות, הצטלבויות של שדות כוח, דיאגרמות וקטוריאליות, אגדים של קווים ישרים המתכנסים, מתפלגים ומשתברים. אך בתוכו נשארת תמיד נקודה שבה הכול קיים באופן שונה; כמו גוש, כמו גידול, כמו מחסום: התחושה שאמנם אתה כאן אך יכולת גם לא להיות כאן, בתוך עולם שיכול לא להיות, אבל הוא הווה" (עמ' 23). המילים אמנם יפות ופיוטיות, ובמידת מה "מחזירות את האבניות לאבן" על פי הפורמליזם של רומן יעקובסון וויקטור שקלובסקי, כלומר מפיחות רוח טרמינולוגית חדשה במוכר, בשגרתי, בכמעט בנאלי. אבל כשמנפצים את האבן הזו לחצץ – נותר רק חצץ, מין מסר סמי־טאוטולוגי שלא ממשיך להעמיק את עצמו, אלא פשוט נושר מהידיים.
עוד מאפיין, שהוא גם חיסרון וגם יתרון, הוא מערכת היחסים של הקורא עם מר פלומר. אקסיומטית, מדובר בדמות תימהונית שאין אנו יודעים עליה כמעט דבר משמעותי. בתחילת הספר מצוין שהיא עובדת, אך לא ברור בדיוק במה היא עובדת, כי כל העת היא רק מתבוננת ומשתוממת ומתארת. אנו מבינים שהוא כבר בערוב ימיו, ולכל אורך היצירה מצבו הרגשי ניטרלי. הוא מתבונן, אבל נותר מרוחק. הדברים לא חודרים את לבו ממש. איננו מרגישים חדווה או פליאה או התרגשות, לא כשהוא מביט בתצורתו הייחודית של כוכב מאדים, ולא כשהוא מתאר מעוף של זרזירים.
למעט אולי אנומליה משונה שמתרגשת עליו בעמוד 99: "הלך רוחו של מר פלומר העומד בתור באיטליז הוא בו זמנית של שמחה כבושה ושל יראה, של תשוקה ושל כבוד, של דאגה אנוכית ושל רחמים אוניברסליים, אותו הלך רוח שאולי אחרים מבטאים בתפילה". פתאום, בקטע אחד משונה, קאלווינו יוצא כנגד המוטו שלו עצמו, ומנסה להציף את דמותו של פלומר בכמה שיותר רגשות כבירים. אבל כמו אותו מסר פסידו־פילוסופי – מר פלומר אמנם כאן, אבל יכול היה גם לא להיות כאן. כמו העולם עצמו גם כאן זה הופך לחצץ הנופל מהידיים ומגיע הפרק הבא. אין שום חותם רגשי שנותר מאותו ביקור היפר־רגשי בחנות הנקניקים.
להסתכל מהצד ההפוך
יחד עם זאת, לאותה בחירה רגשית, שלעיתים עלולה להיחוות כמו עומס פרטים חסרי תכלית ונימוק, יש בכל זאת הצדקה מסוימת. בתחילת הפרק "בטנה של השממית" מובא המוטו הגלוי או הנסתר של היצירה. מר פלומר ואשתו יושבים בסלון מול טלוויזיה דלוקה ושממית קטנה, ופלומר חוכך בדעתו עבור מה להקצות את תשומת לבו היקרה. "בחירה זו, בין הטלוויזיה לשממית, אינה מתבצעת תמיד בלא היסוסים; כל אחת משתי התצוגות מסוגלת להעניק מידע שהאחרת אינה מספקת: הטלוויזיה נעה בין היבשות ואוספת מהן הבזקי אור המתארים את פני הדברים כפי שהם נראים; השממית, לעומת זאת, מייצגת את הריכוז הדומם ואת נקודת המבט החבויה, את הצד ההפוך של מה שנראה לעין" (74).
וזה בעצם מה שקאלווינו שלח את פלומר לעשות – להתבונן אחרת בעולם, לנסות להתבונן בו מהצד ההפוך של מה שנראה לעין האופוזיציונית. אלא שפלומר לא חזר משם עם תובנות מרטיטות, או באמת עם אופן חלופי להביט ולחוות את החי, הצומח והדומם. פלומר חזר משם עם כמה היגדים פיוטיים והגות עשויה חצץ. כל הספר הוא מצוי בתוך עצמו, בתוך הפרטים, בתוך ההתבוננויות הכפייתיות שלו. לרגע אחד בכל זאת הסופר מספק מבט לכאורה מבחוץ בעת שפלומר מביט בעוד לילה מכוכב: "לא הרחק ממנו התקבצה התקהלות קטנה של אנשים המביטים בתנועותיו כאילו היו עוויתות של מטורף" (עמ' 63). כנראה שכך העולם רואה תימהוני כמו מר פלומר.
בסך הכול הוא לא אדם מזיק, כי העולם על המקרו והמיקרו, על קונסטלציות הכוכבים ועל חרקיו וזרזיריו, הוא בהחלט מקום שאנו לא מתבוננים בו מספיק, או מתבוננים בו תוך כדי שאנו פועלים בו ומנסים לשרוד ולשגשג, והמילים והפיוטיות הן בהחלט רגעים של התבוננות אחרת, ממש כפי שמשוררים במיטבם יודעים לעשות. "מר פלומר" הוא עוד רגע כזה, של התבוננות אחרת, של שהייה בחיק הפיוטי, אבל בסופו של דבר, לשהייה הזו, שאורכה 157 עמודים, יש משקל סגולי של שיר. היא לא מתרוממת לגבהים של ספרות התבוננותית קלאסית כמו "וולדן", וגם לא מספקת תובנות תרבותיות חדשות כמו סרחיו צ'חפק. היא בעצם לא אומרת לנו דבר חדש על העולם ועל המציאות, מלבד העובדה שאנו צריכים להביט בו יותר, לשים לב לפרטים, גם אם אנשים יראו אותנו כתימהונים ומטורפים. ואם אין לנו זמן או אנו מלאים בושה – שלפחות נתבונן בו דרך ספרים.
מר פלומר
איטאלו קאלווינו
מאיטלקית: גאיו שילוני
ספרית פועלים, 2018, 157 עמ'
