במשך השנים נרתעתי משירתם של דוד אבידן ויונה וולך, אף שהתמדתי לרכוש את ספריהם ולהתעדכן ביצירתם. חשתי שאני משלם מעין חוב לבון־טון הספרותי שהעריך, ללא סיבות מוצדקות דיין, את יצירתם של השניים.
התקשיתי להתפעל מדרכו של אבידן לחבר שתיים־שלוש מילים למילה אחת, שכן חשתי שזה נעשה אך ורק כדי שהקורא יתקשה בפיענוח. הידיעה ששירתו המוקדמת הייתה בעלת אופק מרקסיסטי, שהוא היה חבר בבנק"י וששיריו הראשונים פורסמו ב"קול העם" שעיין את הציונות – גם אלו לא סייעו לקרב את יצירתו לליבי.
בספרו המרתק "הצחוק", הבהיר ברגסון כי אנשים חכמים יודעים להסתיר את רצון ההתבלטות שלהם. דוד אבידן נהג בדיוק הפוך: הוא טען שיש לו שדרים מן העתיד, הוא שייך את עצמו למאה ה־30, להבדיל מאנשים פשוטים כמונו הוא קשור כביכול לגלקסיות אחרות, ובנו, תר, אמור לתרגם את שיריו לשפת התובנות האסטריות. שם אחד מספריו הוא "אבידנים", כדי שלא נטעה להבין מה עומד במרכז יצירתו. וכאשר המחשב היה בחיתוליו, הוא שוחח עמו ("הפסיכיאטור האלקטרוני שלי"), כי הרי עם סתם בני אדם ממש לא מעניין לשוחח. הוא גם טען שמשנת 1978 הוא מועמד לפרס נובל.
גם משיריה של יונה וולך נרתעתי. שיריה הראשונים היו עבורי כספר החתום – לא הבנתי מה מקשר בין המילים, ולא הצלחתי לחתור בשכלי אל המסר. גם שפת הרחוב ואף המילים הגסות שבהן השתמשה נראו בעיניי כהתרסה חסרת פואטיות. לא סברתי כמו סגנית השר לשעבר, מרים גלזר־תעסה, שערבוב התפילין בשירתה עם ארוטיקה חריפה הופך את יונה וולך למופרעת ולבהמה מיוחמת, אבל העדפתי את ההתרסה של שאול טשרניחובסקי על כבלי התפילין בשירו "לנוכח פסל אפולו".
שנאה ארוכטווח
בספר החדש הצליח הלל ברזל להכיר לי אבידן מעט אחר מזה שהכרתי. ראשית, מסתבר שדוד אבידן לא היה חסיד שוטה של הקומוניזם. ב־1953 הוא פרש מבנק"י. הוא התפכח מהאשליה שמהפכה יכולה להביא ישועה לאנושות. בהמשך מודה אבידן שחטא גדול חטאה המשנה המרקסיסטית, והוא גם מגנה קשות את פלישת ברית המועצות לפראג ("הגולם מפראג", עמ' 200). מתברר שיותר מאוחר הוא נחשף כבעל עמדה לאומית, כאשר הוא מקונן על נטישת תעלת סואץ בעקבות שיחות השלום עם מצרים, משבח את הגנטיקה היהודית הגאונית ויוצא מגדרו על כך שארה"ב סיכלה את פרויקט הלביא.
הספר של הלל ברזל הוכיח לי שאבידן לא התרברב ללא בסיס. הוא מתגלה כבעל אינטלקט מעורר קנאה – הוא תרגם את יוליאן טובים, ו"ב ייטס, ר' פרוסט, ת"ס אליוט, עזרא פאונד, ו' אודן, י' יבטושנקו, ז' אנואי, פ' בומרשה, פ' שילר, ו' שקספיר. מסתבר שיש לאבידן גם "ראיות" על כך שהוא איש העתיד: הוא ניבא את איחוד ברלין זמן רב לפני שזה קרה (עמ' 200), וכן ניבא את סופו של סדאם חוסיין (עמ' 347).
לא ממש התלהבתי מחיבורי המילים שאבידן משבץ בשיריו, אבל התעמקות במילים המחוברות, המומצאות וגם המפורקות – מעוררת בהחלט עניין: "שנאה ארוכטווח" (ארוכת טווח), "מנחשל", "פזמור" (פזמון+מזמור), "האדם מתאדש" (נעשה אדיש), "חיוש" (היכולת לחוש), "אדמות" (אדם מוות), "ביו־לא־לוגיה" , "מגורדמים" ועוד רבים.
צריך להודות גם שאבידן הוא וירטואוז פרוזודי. הוא מנתב בקלות את החרוז האסוננטי: מידה־מדם, הולכת־לחם, דמעות־למעוד. כל זה ליד חריזה מושלמת: "אני חוזר. בלורית הרחוב כבר האדימה. / הפחדנים חותכים את ורידיהם כחוק. / אבל אני אליך נע תמיד קדימה, / כמו זרם אינסופי של נשימה וצחוק" (עמ' 31). הספר סוקר גם סונטות הבנויות לפי התבנית הקלאסית ואפשר למצוא בשיריו שימוש מושכל באנאפורות ואפיפורות, באליטרציות ובלשון נופל על לשון.
יש משיריו של דוד אבידן שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות ישראל, כמו "הכתם נשאר על הקיר" (עמ' 34), "ערב פתאומי" (עמ' 91), "אתגר מוקדם" (עמ' 97). אך לי עדיין קשה עם שיריו נוטפי האלימות, וכן עם ההתפארות חסרת הרסן: השפה העברית היא אחוזתו הפרטית (עמ' 175), שיר הוא דבר שאני (דוד אבידן), ורק אני – החוזר ושב ושוב בשיריו – קובע שהוא שיר.
בין סוריאליזם לסדיזם
הפרוזודיה של יונה וולך רחוקה מלהיות וירטואוזית כמו זו של אבידן. היא מבכרת להשתמש במין זכר כשמצפים לאמירה של דוברת נקבה ומערבת זכר ונקבה ("את מאהב?", עמ' 448). היא גם מרבה לחבר מילים, אבל זאת לא בתכיפות כמו אצל אבידן ("שירקדמשנתי", עמ' 447). לעיתים רחוקות היא חורזת את השורות, וגם אז החרוז צולע למדי: "שם יש סופות שם יש ברקים / שם יש קולות ואבן על עצים / שם כסף זורח ושם יש חיים / ובעבר השני שותקים ונחבאים".
מאפיין בולט בשירתה של יונה וולך הוא הקשר האבסורדי בין המילים, או ליתר דיוק – חוסר קשר בין המילים:
אנחנו היינו אותם ילדים
כמו אני זה נפל בתוכנו (עמ' 485).
והאוזן הפנימית מתעמקת לעומק אחרון
ומראה קול כרובים שלא לבשו באדם
מנגן צלילים בדם זיכרון כלי (עמ' 486).
השמות של שיריה הראשונים, אשר חוברו בהשפעת תקופת האשפוז מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים, מרמזים על אישים, כגון: יונתן, קסיוס, תרזה, הבתולה הקדושה, כריסטינה, ציפורה, אבשלום, דן שומרון, גודאר ועוד – אך הקשר בין הדמויות האלו ובין תוכן השיר נדמה כרופף למדיי. ברזל מפרש את השירים הסתומים האלה כמשיקים לכותרותיהם ולא כמעוגנים בהן, כמו למשל "רחל", "מיכל" ו"יונתן" בשיריה של המשוררת רחל.
הכתיבה של יונה וולך מאופיינת בסוריאליזם שלה, ואף בגיחות של אבסורד. בשיר "אבי ואימי יצאו לציד" (עמ' 454) מתוארת מציאות הזויה. במציאות, אביה של וולך נהרג במלחמת השחרור, כשיונה הייתה פעוטה, והיתמות המתוארת בשיר שייכת כביכול לילד ממין זכר. ב"הבובה של גוגול" (עמ' 456) אין "אדרת" ואין "חוטם", "רוויזור" או "נפשות מתות" – יש בובת דובי. וב"אדם צובר זיכרונות" (עמ' 487) יש דואט בין אדם לחגב. שירים רבים אחרים מחברים את התמימות הילדית והארוס עם אלימות ואפילו סדיזם. בחלקם התעללות וסצנות מזעזעות.
התחושה הכללית היא שהמשוררת הייתה רדופת פחדים מעולם הנסתר. בשיר "פחדים" (עמ' 553) מוזכרים שדים, רוחות רפאים ורוחות של מתים המגיחים בחשכה. ב"שיר בלהות" מתואר מין גיהינום שבו הכלוא רואה רק את עצמו בחדר מלא מראות. ברזל משווה סצנה זאת למחזהו של סארטר, "בדלתיים סגורות". שם הגיהינום בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהעיניים פקוחות לרווחה לנצח.
חלק ממפעל אדיר
דרכו של הלל ברזל לניתוח שירים ייחודית. וגם דרכו בכתיבת ספרו שונה מהרגיל. בניגוד למקובל במילייה של חוקרי הספרות, לא תמצאו בספר זה, וגם בספרים הרבים שקדמו לו, הערות שוליים. כל מה שיש לו לומר מצוי בטקסט העיקרי. והרי ידוע לכל מי שיצק מים על ידי הפרופסורים, כי הערות השוליים לא נועדו כדי להחכים את הקורא, אלא כדי להוכיח לו עד כמה הכותב מלומד.
ברזל בודק כל שיר מכל בחינה אפשרית – פרוזודיה, תכנים, הקבלות וארמזים לאינספור מקורות. הבקיאות שלו בתחומים כל כך רבים מעוררת התפעלות. הוא איננו מפנה את הקורא למקורות שעליהם הוא משתית את הנחותיו, הוא פשוט מצטט ומתמצת מקורות אלו, כפי שהוא נוהג להביא מידע על כללי ספרות ואינספור ערכי תרבות. זהו הכרך האחד עשר של ברזל בנושא שירת ישראל, כשכל המפעל האדיר הזה הוא רק חלק, ולא הגדול ביותר, מכתביו.
שירת ישראל
מהפכים פואטיים:
דוד אבידן, יונה וולך
הלל ברזל
ספרית פועלים, 2018, 763 עמ'
