מבוא קריא ובהיר עבור המתעניינים במבנה החברתי

במדינת ישראל קיימת קבוצה חברתית מובחנת, שמורכבת משלוש תתי־אליטות – פוליטית, צבאית וכלכלית – אשר ביחד קובעות את האופן שבו מתנהלים חיינו. כך קובעים מחברי הספר, ולמעשה מאשרים את הידוע לכול.

המחברים מגדירים אליטה כ"קבוצה מצומצמת של אנשים בעלי עוצמה, אשר שולטת על הרוב המכריע בחברה, בהסכמה או בכפייה…" ומשפיעה ומעצבת את הסדר הקיים. ייחודן של שלוש הקבוצות המרכיבות את האליטה האסטרטגית, ומה שמאפשר להן לעצב את הסדר הקיים, הוא בכך שהן "מחזיקות בעוצמה, בהשפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ובמשאבים רבים יותר מקבוצות־כוח אחרות…" . כך הן קובעות האם והיכן נחיה – באמצעות החלטות על מלחמה, שלום וגבולות, כולל בהיבטים של ביטחון אישי, סדר ציבורי ומניעת פשיעה; וכיצד נחיה – הן בהיבט החומרי: ביטחון סוציאלי, קורת גג, הכנסה ורמת חיים, בריאות וכדומה, והן בהיבט המופשט־הרעיוני: בסוגיות של דת ומדינה, יהדות וישראליות, חינוך ותרבות וכיוצא בהן.

בדרג נמוך יותר משלוש האליטות האסטרטגיות קיימות אליטות מרכזיות נוספות, שההתייחסות שלהן מכוונת אל כלל החברה הישראלית: האליטה הדתית־אורתודוקסית, האליטה של אנשי הרוח, התרבות והאקדמיה, והאליטה המשפטית. אולם מאחר שאין בידיהן אותן עוצמות שיש בידי האליטות האסטרטגיות – השפעתן אינה חודרת או קריטית כשלהן.

ספרם של אלבז וגולן־נדיר הוא ספר פופולרי־למחצה, שלמרות יומרותיו האקדמיות והמקום הרב שמוקצה בו לתיאוריות פונה לקהל קוראים רחב, לאו דווקא אקדמי. הוא מתאר את האליטות הישראליות על רקע החברה בכללותה מאז הקמת המדינה ועד היום. למרבה ההפתעה, גישתו הכללית קונצנזואלית ושמרנית, והוא מאשר, מסביר ומסדר עובדות מוכרות אך אינו מחדש הרבה ואינו מערער על המובן מאליו.

ליבה ערכית

לאורך הספר מנסים המחברים לבחון באיזו מידה השמרנות והקיבעון המאפיינים את הדפוסים המדיניים הישראליים ואת התנהלות האליטה האסטרטגית שלה הולמים את אופייה הדמוקרטי של המדינה ואת השינויים והתמורות שחלו בה לאורך השנים. הם מציגים רצף תיאורטי מדורג של שינויים אפשריים שכולל "שינוי פרסונלי" – תחלופה של אליטות כתוצאה ממהפכים פוליטיים; "שינוי אידיאולוגי משמר מציאות" – תיקון עיוותים של הסדרים חברתיים שונים תוך שימור המסגרת הבסיסית שחוללה אותם; ו"שינוי אידיאולוגי מתקן מציאות" – שינוי מבני של המסגרת עצמה וכך גם תיקון ההסדרים החברתיים שנוצרו מתוכה.

מתברר שלאורך כל שנות המדינה, אפילו הצמתים ההיסטוריים המרכזיים שהביאו לתמורות משמעותיות בחייה של ישראל לא גרמו לחשיבה מחדש או לקעקוע המבנה הרעיוני והאליטיסטי הבסיסי של החברה והמדינה. המחברים מתארים ארבעה צמתים כאלה: הקמת המדינה – המעבר מ"יישוב יהודי" אוטונומי־למחצה למדינה עצמאית; מלחמת ששת הימים – שגרמה לשינוי הטריטוריאלי הגדול ובעקבותיו למשבר תפיסתי בנוגע לגבולות, טריטוריה ולאומיות; מלחמת יום כיפור ב־1973 – שגרמה למשבר ניהולי ולמשבר אמון פוליטי והביאה למהפך של 1977. לאירועים היסטוריים אלה הם מוסיפים משבר "סימבולי" – שהביא, לדעת המחברים, לכך ש"המדינה כבר אינה מושא להזדהות מוחלטת (אלא) נתפסת ככלי לשירות האזרח ולא כביטוי ללכידות החברה…".

המחברים, כנראה למורת רוחם, מודים שהנאמנות ל"ליבה הערכית", שנהנית לא רק מנאמנותן של האליטות אלא גם מקונצנזוס רחב בציבור הישראלי, הביאה לכך שכל המשברים והתמורות המשמעותיים הללו לא גרמו ל"שינוי אידיאולוגי מתקן מציאות" ומרחיק לכת, אלא רק לשינויים פרסונליים ול"שינוי אידיאולוגי" מוגבל, מתקן ואפילו "משמר מציאות". בהתבוננות מדויקת יותר על תוכנה של "הליבה הערכית", מתברר שהדבקות בשני המרכיבים החשובים מתוכה – המרכיב הלאומי־יהודי והמרכיב הצבאי־ביטחוני – גרמה לכך שהמרכיב השלישי, התפיסה הכלכלית־ליברלית (שתפסה את מקום הסוציאליזם־הריכוזי ו"כור ההיתוך" שאפיינו את ראשית המדינה), התאים ומתאים את עצמו להשלכות הכלכליות שמקורן בשני המרכיבים האחרים.

ובאשר לסוגיית השמירה על אופייה הדמוקרטי של המדינה, העובדה שקיימת הסכמה בין האליטות והציבור על העקרונות הבסיסיים – "הליבה הערכית" – של ישראל מבטיחה הלימה בין התנהלות האליטה האסטרטגית לציפיות הציבור. כך נשמטת הקרקע מתחת לטיעונים על האופי הדמוקרטי הרופף והלא־מספק של התנהלות המדינה, ונמנעת התפתחות של אופוזיציה שתובעת "שינוי אידיאולוגי ומשנה מציאות". בדומה לכך, גם מאמציהם של המחברים למצוא עילות כדי לערער על מידת הדמוקרטיות של המדינה נקטעים עד מהרה.

התקשורת משמרת

בנקודה זו יש להזכיר גורם נוסף של כוח והשפעה שלא צוין עד כה: התקשורת. לכל אורך הספר מדגישים המחברים את תפקיד התקשורת כגורם מתווך בין האליטות האסטרטגיות לבין הציבור הרחב. לממסד יש כמובן אינטרס לשמר את המצב הקיים, והוא מנצל לשם כך את כלי התקשורת, המשמשים בידיו כ"כלי לשימור מערכת שלמה של נורמות, ערכים, מנהגים ומוסדות עבור האליטה הפוליטית". מנגד, אומרים הכותבים, "לציבור הרחב יש עניין בשינוי הסדר הקיים כדי להיטיב את מצבו הכלכלי־חברתי… אמצעי התקשורת המצויים בתווך מנסים לתמרן בין הדרישות הסותרות… פעמים רבות ללא הצלחה יתרה…".

למעשה, המעורבות הביקורתית של התקשורת מצטמצמת לעניינים קונקרטיים וספציפיים "תוך קבלת ההסדרים הפוליטיים" המחוללים אותם והעדר ערעור על המסגרת הכללית של התנהלות המדינה. התקשורת אינה "מאתגרת ומערערת על הסדר הקיים, שממנו נגזרות רבות מן הפעולות הקונקרטיות…", ואינה מהווה מנוף לשינוי אידיאולוגי יסודי.

אפשר כמובן למנות סיבות אחדות לביקורתיות־החסר של התקשורת. ראשית, ניתן לתהות האמנם לציבור יש עניין בשינוי הסדר הקיים כדי להיטיב את מצבו, כטענת הכותבים. אם הדבר אינו כך – אין לתקשורת שום סיבה או מניע לדרוש שינוי כזה. ומאחר שכבר ראינו שגם לדעת הכותבים הציבור שותף עם האליטות בנאמנות ל"ליבה הערכית" המשותפת, אין בסיס לעיתונות לדרוש "שינוי אידיאולוגי ותיקון המציאות".

ביקורת נוספת כנגד התקשורת, מבוססת יותר, מדברת על "יחסי הכוח (החד־צדדיים) הקיימים בין העיתונאים לבין האוצר… שטיפת מוח קבועה מאנשי האוצר… השפעה של לחצים פוליטיים או כלכליים על אנשי התקשורת…". טענות אלו מצוטטות על ידי הכותבים מדברי עיתונאים שרואיינו על ידם. כמו כן, התקשורת מושפעת ללא ספק מן הקשרים האישיים והמבניים בין האליטה הפוליטית והאליטה הכלכלית שעליה נמנים בעלי העיתונים, והשפעה כזו בוודאי אינה תמיד ראויה או מועילה לאינטרס הציבורי.

הטיה ברורה

ספרם של אלבז וגולן־נדיר יכול לשמש מבוא קריא ובהיר בעבור המתעניינים בשאלות המבנה החברתי, מערכת הערכים ומבנה הכוח והאליטות בישראל. למרבה הצער, שיטת המחקר והרכב המרואיינים מצביעים על הטיה פוליטית ברורה, מה שמעלה שאלות לגבי מהימנות הממצאים. מבין שלושים וחמישה נציגי אליטות שרואיינו, למעט יולי אדלשטיין, אין, למיטב הכרתי, שום ייצוג לדתיים־לאומיים או לחרדים. שבעה עשר מהמרואיינים משתייכים לצד השמאלי והמרכז־שמאלי של המפה הפוליטית, כולל ערבי אחד, לעומת שמונה נציגי ימין ומרכז־ימין בלבד. מרואייני המגזר הכלכלי כולם ללא יוצא מהכלל אנשי שמאל, ואין אף עיתונאי דתי בין נציגי התקשורת. למרות שהניסוחים בספר כלליים ואפילו ניטרליים, ואינם משקפים העדפה פוליטית גלויה של הכותבים, ההטיה הזאת מעוררת אי־נוחות.

ישנה גם בעיה באשר לרלוונטיות של הספר. הספר יצא לאור ב־2018, אבל החומר שמשמש אותו (ראיונות וספרות מחקר) רובו מיושן: רק פחות מ־17% מהמקורות המחקריים הישראליים התפרסמו בעשור האחרון, והראיונות נערכו בשנת 2012 לכל המאוחר. נציין שבעשור האחרון התקיימו שלוש מערכות בחירות וחלו שינויים משמעותיים במערך המפלגתי והפרסונלי, וכמו כן היינו עדים לרעידות אדמה כלכליות־משפטיות שבמוקדיהן אילי הון וראשי כלכלה בולטים. לשינויים הפרסונליים בכלכלה, ולא רק בזירה הפוליטית, עשויות להיות השלכות על מבנה האליטות וההשפעות ביניהן, וכך גם על הממצאים.

גם לגבי האליטה הצבאית, הרלוונטיות של מחקר שדה מלפני שש שנים מוטלת בספק: מאז 2012, זמן סגירת הראיונות, התחלפו שני רמטכ"לים ושלושה שרי ביטחון, הרכב המטכ"ל השתנה פעמיים, לפחות חלקית, והמדיניות והיחסים ההדדיים בין האליטה הצבאית לאליטות האחרות בוודאי השתנו. כמו כן חלו שינויים מרחיקי לכת בערכי יסוד פנים־צבאיים.

לדוגמה, המחברים מצטטים כמעט בדרך אגב מחקר (בן־אליעזר, 2000) שקובע כי "חדרו לאליטה הצבאית קבוצות שנמנו בעבר על הפריפריה. בעיקר… המחנה הדתי־לאומי. הקצונה הדתית הגיעה לצבא אחרי שעברה תהליך מסוים של אינדוקטרינציה דתית־לאומית… תופעה זו הכשירה את מה שהמחקר מכנה 'קצונה אידיאולוגית'". מה ש"בן־אליעזר 2000" אינו יודע הוא שמאז הואץ גיוס החרדים, המכינות הקדם־צבאיות הדתיות זכו לנראות רבה יותר בצה"ל, וגיוס הבנות הדתיות ופקודת "השירות המשותף" הפכו לסלעי מחלוקת חוצי־קהלים וחשפו את הרלוונטיות הגוברת של נורמות דתיות ורבנים דתיים־לאומיים בצבא, ואת היחסים והאיזונים המשתנים בין "אליטה צבאית" ל"אליטה דתית־אורתודוקסית". בדומה לכך, אך מסיבות אחרות, השתנו האיזונים בין האליטה הפוליטית והמשפטית.

כדי להישאר רלוונטיים המחברים רודפים אחרי האירועים והדינמיקות המשתנות, והספר הופך מפרסום בעל יומרות מדעיות לעיתונות. דבר זה בולט במיוחד בפרק הסיכום, בסעיף "חלוקת הכוח… תמורות, הערכות ומבט לעתיד" (עמ' 149 ואילך).

עם זאת, ולמרות ההערות שלעיל – כולל העובדה שהספר סובל מחזרתיות יתרה – יש בספרם של אלבז וגולן־נדיר ניתוחים מעניינים ותובנות רבות, שגם קורא מן השורה שמתעניין בנעשה במדינה יכול להפיק מהם עניין וידע.

 

אליטות אסטרטגיות בישראל
חלוקת הכוח בחברה הישראלית
שגיא אלבז וניוה גולן־נדיר
כרמל, 2018, 194 עמ'