אם ביקרתם במקסיקו, אתם בטח מכירים את הדוכנים הקטנים שפזורים בכל פינה ומציעים טאקוס למכירה. אלה ביתנים קטנים ומשפחתיים, ובתוכם מכונה שמרדדת בצק תירס וקורצת אותו לעיגולים, שהם בעצם הבסיס לכול. מהעיגולים הללו – שצולים על הפלנצ'ה כמה שניות מכל צד – מתחילים כל ארוחה. המקום נפתח בבוקר מוקדם כדי לספק את הסחורה לארוחת הבוקר, ולאחר מכן נפתח שוב לקראת הצהריים, כי גם בצהריים אוכלים טאקוס. אנשים מגיעים, קונים ערימה של טאקוס עטופים בנייר עיתון בהתאם למספר הנפשות בבית. מאוחר יותר יניחו עליהם בשר עסיסי, עוף מתובל או ירקות פריכים.
אם לא יצא לכם לבקר במקסיקו, אני ממליצה לכם לפחות לקנות כרטיס לירושלים, כי במזללת הטאקוס הקטנה והמשפחתית שברחוב שלומציון מציעים לכם חוויה די דומה למקור. בפתחו של המקום חצר גדולה בנויה עם ספסלים של יערות קק"ל צבועים באדום, מה שנותן תחושה של פיקניק. אני מגיעה, ואלון מקבל את פניי עם מיץ מלפפון ומלון, ולמרות שזה נשמע מוזר זה טעים להפליא.
הטאקו קטן. עיגול בקוטר עשרה ס"מ ועליו מונחת "המנה". הבצק עשוי מתירס בלבד: גרגירי תירס יבשים שבושלו במים במשך לילה שלם, ובבוקר סוננו ונטחנו. זה כל הסיפור. בצק שעשוי 100 אחוז תירס יבש מרודד דק־דק.
לאור כל הנאמר לעיל (מנות קטנות, בצק דק) החלטנו להזמין את כל התפריט, מה כבר יכול לקרות? שני אנשים רעבים על שבעה טאקוס נשמע לי בול.
טאקוס הדג היה הפייבוריט שלי. רצועות של דג קוד מטוגנות בטמפורה של בירה עם ירקות טריים – כרוב ירוק וסגול, פטרוזיליה, בצל לבן קצוץ, גוואקמולי קרמי ואיולי. הוא הוגש עם פלח לימון, שכמה טיפות ממנו הפכו את המנה למושלמת. הפריכות של הטמפורה, הרכות של הדג, הטעמים הרעננים של הירקות – השילוב של כל אלו היה נהדר.
אחריו הגיע טאקו שווארמה הודו במרינדת תבלינים ואננס. רצועות ארוכות של שווארמה עסיסית עם ירק ופלחי אננס טרי. זה היה חלום. החמיצות־מתיקות של האננס עם הבשר החם והחרפרף מעניקה למנה הזו את המקום השני בדירוג, מיד אחרי הדג.
יש שני דברים כיפיים במיוחד בארוחת טאקוס: הראשון הוא שאין ברירה, אם רוצים לאכול את המנה כמו שצריך חייבים לאכול עם הידיים – מקפלים את השוליים של הטאקו לשניים תוך שמירה על המילוי בפנים והופ – מכניסים לפה בזהירות לא ללכלך את הבגדים. לאכול עם הידיים זה כיף, וכמעט אי אפשר לעשות את זה במסעדות, אלא אם מדובר בפיתה.
היתרון השני טמון בעובדה שהטאקו הוא באמת מצע, ממש כיס. כל כך דק, שהתרומה שלו למנה היא בעיקר לצורכי עטיפה. כמובן ישנם גם טעמי התירס העדינים והריחניים, אבל עיקר המנה הוא המילוי, והמילוי בטאקוס לואיס עשיר ומפנק.
בהמשך היו גם טאקו צלעות בקר מפורקות שהיה מעולה עם האיולי שלידו, וגם טאקו חזה עוף, ואפילו טאקו טבעוני של רצועות בטטה מוקפצות בשום, שאם הייתי טבעונית הייתי זוללת בהנאה.
אם לוקחים את בצק הטאקו וחותכים אותו למשולשים ומטגנים, מקבלים נאצ'וס כיפיים בטעם של אמיגוס – החטיף מפעם שנשכח מהלב וחוזר אליו רק אחרי נגיסה בנאצ'וס המושלמים של לואיס.
לקינוח הזמנו צ'ורוס (איך לא?) וקיבלנו צ'ורוס ארוכים ומושלמים, מצופים סוכר וקינמון ומוגשים עם מטבל שוקולד מתובל ואלכוהולי. באותו בוקר עשו במקום ניסיונות לקינוחי חנוכה, אז קיבלנו לטעום גם צ'ורוס עם גלייז של היביסקוס, שהיה אפילו מושלם יותר מהראשון.
המקום הזה נבנה באהבה על ידי ייטי ולאה, שתי אחיות שנסעו ללמוד קולינריה בניו־יורק. לאה המשיכה משם למקסיקו ופגשה את לואיס, שהתאהב בה וחזר איתה לישראל לפתוח איתה ועם אחותה את המקום המופלא הזה, שהוא הגשמת חלום עבור שלושתם. את לואיס תמיד תראו מאחורי הבר, מתקין לכם בעצמו את המנות עם חיוך גדול.
