"בערבה, לנוכח הים" הוא שמו של קובץ התרגומים החדשים לסיפוריו של הסופר הרוסי מקסים גורקי; שם, בערבה, לנוכח הים, מתרחשים גם רוב הסיפורים. אך לא מדובר בים הישראלי התכול שלנו, ואף לא בערבה שלנו. קנה המידה בספר הזה רחב הרבה יותר: הוא מספר על ים רוסי ועל ערבה רוסית, על ים פחות כחול ויותר אפור, ועל ערבה אינסופית שלא נגמרת לעולם. הנוף הזה מייצר אנשים שונים מאלו המוכרים לנו, והם אלו שעומדים במרכז הסיפורים בקובץ. רובם סובבים סביב סיטואציה דומה, שבה עומד אדם צעיר, בן־דמותו של המחבר, משתאה אל מול הנפשות הגדולות שהערבה הקימה לה. את סיפוריהם, ששמע או שהיה עד להתרחשותם, מעביר המספר לקוראים.
לטבע יש נוכחות חזקה מאוד בסיפורים של גורקי, והמייצגים של הטבע האחר והפראי הם האנשים החיים בו – אותם בודדים יוצאי דופן: צוענים, נוודים, קשישים, שהיו בכל מקום ושרדו כדי לספר. התחושה המתקבלת בקריאה היא של חוכמה עתיקה ופשוטה שבדרך נס מצאה את דרכה אלינו, בני העולם המתועש והמסובך. הפשטות היא שעומדת ביסוד הכוח של הסיפורים הללו. השפה לפעמים פיוטית, ואולי פיוטית מדי, אבל רק מפני שהיא מנסה לגעת עמוק ככל שניתן ביופי הפשוט של הדברים, של האנשים, של המראות השונים וגם של הרגעים הקשים של החיים, שאותם חווה כל אדם. במובן הזה, אין תחכום בסיפורים של גורקי, והיעדר התחכום הזה הוא שהופך אותם ליפים ומרגשים.
יש בסיפורים הללו גם קינה מסוימת על העבר, על מה שפעם היה והיום איננו עוד. לעיתים מתקבלת התחושה שהאנשים המרשימים הללו מזדקנים והולכים, ובמקומם באים אחרים שאינם יכולים למלא את מקומם, ולכן כל מה שנותר להם הוא רק לספר את סיפורם. כך, העולם הולך ומצטמצם, ולנו הקוראים נותר רק לקרוא את הרגעים היפים הללו, להתבשם מהם ולהבין איך אפשר לקיים משהו מהתחושה הזו בחיינו.
מצד שני, אפשר גם לא להסכים, ולזכור שכל דור מתרשם מהדור שקדם לו, ושגם היום מתהלכים בינינו אנשי שם; כך הופך העבר למקור להשראה, במקום מקור לקינה.
לצד היופי הפנימי של הספר, "בערבה, לנוכח הים" הוא גם יפהפה מבחינה חיצונית. סגנונו היפה, לצד האסתטיקה החיצונית והפנימית שלו, שובים לב ומעוררים את הרצון לקנות אותו, ולו רק כדי להציג בסלון פריט יפה. וכמובן עדיף גם לקרוא.
בערבה, לנוכח הים, מקסים גורקי, תרגום: דינה מרקון, הוצאת קדימה, 117 עמ'
