"היום אני חושב שכמו כולם זה גם טוב"

המוזיקאי אלון עדר לא עוצר לרגע: לא פחות משבעה אלבומים הספיק להוציא בשנים האחרונות, בקצב של אלבום לשנה. "יש לי אובססיה מאוד גדולה לכתוב שירים טובים", הוא מודה, "כבר חצי שנה לא כתבתי כלום ורק בחודש האחרון חזרתי לכתוב. אחרי שהבנתי שהכתיבה באה בגלים, קצת נרגעתי. מצד שני, בשנה האחרונה נוצר קשר ביני לבין כמה אנשים שאני מעריץ: יצא לי להלחין כמה שירים לחוה אלברשטיין, ואני עובד עם דני בסן, ערן צור, רונה קינן, פיטר רוט וחמי רודנר. הפידבק הזה ממש מרגש אותי. קורים הרבה שיתופי פעולה ששנים חלמתי עליהם, וזה נהדר".

ביוטיוב ניתן למצוא אוצר של עשרות שירים בביצועו, מהם לא מעט שכתב והלחין בעצמו, אבל רק בשנתיים־שלוש האחרונות אנשים מתחילים לזהות את עדר ברחוב. אנו נפגשים ביום שיוצא האלבום השביעי של עדר ו"להקה", ההרכב שאיתו הוא מופיע כבר שמונה שנים. המלצר בקפה היפואי שאנו יושבים בו, בחור בעל זקן תיש, מיד קופץ על עדר עם גילויי אהבה גדולים כלפיו וכלפי המוזיקה שלו. עדר מגיב בצניעות ובהכרת תודה.

לאלבום החדש שלך קוראים "משתלבים בנוף". האם גם אתה מתחיל להשתלב בנוף המוזיקלי המיינסטרימי הישראלי?
"שם האלבום לקוח משורה בשיר 'לא לוותר' שכתב גיטריסט הלהקה, רן דרום. ספי ציזלינג, החצוצרן, הציע את השם הזה ויש בו משהו מדויק, כי אני מרגיש שאנחנו באמת יותר משתלבים בנוף מבעבר. אולי התבגרנו וגם משהו במוזיקה שלנו התבגר. אולי אנחנו נהיים יותר מסחריים ביחס לעצמנו. כשמתמסחרים, גם מרוויחים מזה, אבל בטוח גם מאבדים משהו. פעם היה לי חשוב מאוד להיות ייחודי, לא לעשות דברים כמו כולם, והיום אני חושב שכמו כולם זה גם טוב, כי זה לבוא ביותר פתיחות לדברים. חשוב לי שהמנעד המוזיקלי יהיה כמה שיותר רחב. אולי זה מהמקום הזה שאני מוכּר, אבל לא כמו עומר אדם".

עדר מרים פה להנחתה, גם אם לא התכוון. אמו היא השחקנית והבדרנית מיקי קם, שפרה מגבעת חלפון, אם תרצו, אבל גם מי שדיבבה בסדרה "בארץ הקטקטים" בשנות השמונים את דמותו של טיפטיפון ושרה את שיר הנושא. לאחרונה צילמה קם סרטון ויראלי, בקולו של טיפטיפון, שבו הוא נוזף בעומר אדם על הגרסה שלו – בפרסומת של "בזק" – לשיר הפתיחה של סדרת הלהיט. "אתה שר את זה כאילו אתה יושב באיזה מרצדס, ואתה צריך לשבת בכרכרה, הבנת?" אומרת קם־טיפטיפון לאדם.

"אמא שלי מיד הגיבה לפרסומת", צוחק עדר (35), "גם אני גדלתי על השידורים החוזרים של ה'קטקטים'. אני זוכר שהייתי גאה בכך שהיא אמא שלי. בתור לברזייה אמרתי: 'תנו לי לעקוף, אמא שלי זאת מיקי קם'. היו גם הרבה שנים שהפריע לי שההורים שלי מפורסמים, אבל היום אני חי עם זה בשלום".

האב המפורסם הוא יהודה עדר, גיטריסט ומוזיקאי, יוצא הלהקות "תמוז" ו"דודה", מייסד בית הספר למוזיקה "רימון" ומי שהיה מנהל המחלקה הישראלית של חברת התקליטים "הד ארצי".

"גם אני גדלתי על השידורים החוזרים של ה'קטקטים'. אני זוכר שהייתי גאה בכך שהיא אמא שלי. בתור לברזייה אמרתי: 'תנו לי לעקוף, אמא שלי זאת מיקי קם'. היו גם הרבה שנים שהפריע לי שההורים שלי מפורסמים, אבל היום אני חי עם זה בשלום"

בפינה הכי חשוכה

עדר הבן, היום כבר מפורסם בזכות עצמו, חתום על כמה שירים ידועים ואהובים, שהמוכר בהם הוא "קצת אהבה לא תזיק". בנוסף הוציא את "שיר לאמא" עם קליפ בהשתתפות אמו המפורסמת, והצטרף לדורון טלמון, סולנית להקת "ג'יין בורדו" לביצוע יפה ועדין של שירם "איך אפשר שלא".

לרבים משיריו של עדר מתלווה תחושת רטרו, כאילו נפלט מקפסולת זמן: הסגנון המוזיקלי שלו מושפע משירי הרוק המתקדם הישראלי של שנות השבעים, והמוזיקה שלו מוסרת דרישת שלום מהרכבים איכותיים כמו "קצת אחרת", שבה היו חברים שלמה גרוניך, שלמה יידוב ושם־טוב לוי, וגם מזכירה לעיתים את דני סנדרסון, מתי כספי ויוני רכטר.

האלבום החדש כבר ניפק לרדיו, וגם לפלייליסט של גלגלצ, את השירים: "אישה שלי" ואת השיר החדש "חוזר ועולה שם". האישה מהשיר היא זוגתו שני, אם שני ילדיו – דוד בן השש ורפאל בן השלוש – אשת קולנוע ויוצרת קליפים. שני היא גם הדמות הנשית שמופיעה לצדו בתקריב פנים אינטימי בקליפ הידוע לשיר "קצת אהבה לא תזיק" שגם אותו, כמו את הקליפ של "שיר לאמא", ביימה בעצמה.

משהו באווירה של "אישה שלי" מזכיר את "וומן" של ג'ון לנון.
"אני פשוט מאוהב בג'ון לנון. אני לא יודע אם חשבתי על 'וומן' כשכתבתי את השיר, אבל ברור שיש חיבור. אני לא יודע אם זו גניבה מוגזמת או פשוט מחווה יפה. אני מת על הביטלס, למדתי מהם הכול. מהם וגם מאריק איינשטיין שמביא דברים אחרים".

באלבום החדש, יותר מתמיד, יחסי גבר־אישה נמצאים על הפרק. את השירים כתבו עדר וחברי "להקה" – ספי ציזלינג, אבנר קלמר, רן דרום, נדב הולנדר ויונתן רוזן. השיר "חוזר ועולה שם", שאותו כתב והלחין עדר, הוא מין שיח חירשים שמתנהל בין גבר לבין אישה שהוא לא מצליח להבין. עדר: "השיר מדבר על הפינות של הזוגיות שבהן אתה מרגיש שאתה כבר לא יכול לשרוד ורק רוצה להיפרד, ואז אתה תמיד מגלה שיש לך עוד כוח, גם בפינה הכי חשוכה, להילחם ולשרוד את הקשר".

זה בעצם הזוג מ"קצת אהבה לא תזיק" שחזר, ועכשיו נמצא שלב אחד קדימה ביחסים?
"אני לא יודע אם זה שלב מתקדם יותר, אבל זו עוד זווית על הזוג הזה. היו כמה פרידות של חבר'ה מהלהקה מהנשים שלהם, ובאלבום יש הרבה שירים שהמכנה המשותף שלהם זה הקושי בזוגיות בגיל שלושים־ארבעים פלוס בימינו".

ומה הילדים שלך חושבים על המוזיקה שלך?
"אתמול דוד אמר לי שהאלבום החדש לא מספיק טוב בעיניו. הוא מבחינתו מעדיף את האלבום שלי 'קסיו זעם' שבו יש קללות, כי הוא בעד מה שאסור. הוא התחיל להקשיב ל'איפה הילד' וכמובן הלך על האלבום 'זמן סוכר', אבל גם על השירים שם הוא התלונן. אז הוא כבר ברוקנרול וגם את סבא שלו הוא מעריץ, שומע 'תמוז' ואת אלבום הסולו של אבא שלי. ללא ספק, יש פה עוד מוזיקאי בדרך".

עדר מנהל יחסים מורכבים עם תל־אביב, העיר שבה נולד וגדל. בשנים האחרונות עבר עם שני לגור בקיבוץ כפר־הנשיא, שבו גדל אביו. אחר כך הם חזרו לתל־אביב כי הבינו שקצת עזרה מההורים עם בנם הבכור לא תזיק, וכעת הם שוב בצפון, הפעם בקיבוץ עמיר שבאצבע הגליל.

"בשבועות האחרונים התגעגעתי מאוד לתל־אביב אבל יש שבועות שאני לא מגיע אליה בכלל. אני צריך את מבט העל הזה של לא לגור בתל־אביב, ואני מאוד אוהב לנסוע, ובגלל זה אני שורד את המגורים בקיבוץ. אולי המגורים שם שומרים על איזון טוב, כי כשאני נוסע המשפחה שלי נשארת בקיבוץ ומרוצה מאוד. מה שכן, ההורים רחוקים מכדי לעזור לנו, ואנחנו מתחלקים בינינו. יש כאוס תמידי בבית".

אתה מרגיש שאתה מתפרנס כיום ממוזיקה?
"אני מרגיש שאני מתפרנס ממוזיקה וחלק מהמעבר לצפון היה כדי לתת לכסף פחות משקל בחיים. אנחנו חיים בצניעות ואני חושב שבסך הכול זה מצליח. עלתה השאלה האם צריך לגור במרכז כדי להצליח, ודווקא הדברים הגדולים, כמו הצלחת השיר 'קצת אהבה לא תזיק' קרו כשלא היינו בתל־אביב".

לעדר אח צעיר בשם נדב, שגם הוא שחקן ומוזיקאי שמשתייך כיום ללהקת ה"ווקה פיפל". "גדלנו עם הרבה שעות בייביסיטר", הוא נזכר, "אם נודה על האמת, שני ההורים שלי הם וורקוהולים ברמות־על, ועם זאת, היו תקופות שהם היו מאוד עסוקים וכאלה שפחות. אני לא חושב שהרגשתי חסך באהבה או בתשומת לב, ולא היה בי איזה כעס על ההורים שלי. קיבלתי את זה".

הכישרון שלו ניכר בו כבר מגיל צעיר. "בגיל עשר כבר כתבתי שירים, אבל רק כשהייתי בן עשרים ומשהו הרגשתי שאני מצליח להגיע למקום טוב, הייתה לי כנראה ביקורת עצמית מפותחת". הוריו הכירו כששניהם שירתו בלהקת הנח"ל, וגם הוא שירת בלהקת חיל חינוך.

בגיל 22 חלה בסרטן. "כאב לי, אבל דחיתי את הבדיקות והבירורים עד שהיה לי ממש קשה לזוז. הלכתי להיבדק ודי מהר התברר שזה סרטן. במשך תקופה הייתי צריך לעשות הרבה בדיקות סי־טי וביקורות בכל חודש והגיע איזה פחד מוות וחוסר יכולת להירדם בלילה, שגם היום אני חווה אותו. אבל בזמן אמת זה הביא דווקא פרופורציות ועזר לי להתחיל לקדם את המוזיקה שלי, כי עד המחלה הרגשתי שהיא טובה, אבל שאני לא בשל להוציא אותה".

הסרטן תפס את עדר כשהחל ללמוד אצל אביו בבית הספר רימון. "למדתי שם תקופה קצרה, ועצרתי בגלל המחלה. אבל גם כשהייתי שם לא הצלחתי באמת להיות עד הסוף. הפריע לי שאבא שלי הוא המקום עצמו. הלכתי רק למסלול עיוני וזה היה פשוט כישלון, אבל למרות הכול אני חושב שזה מקום מדהים שיכול לתת המון".

הייתה טענה על רימון שהוא מייצר מוזיקאים משטאנץ קצת אחיד.
"אני חושב שזה נאמר ספציפית על מוזיקאים מסוימים, שגם הם מאוד מוכשרים. אמנים רבים ומגוונים למדו שם. לדעתי רימון זו פלטפורמה טובה להעצים את מה שיש לך. זה גם מקום להכיר בו עוד אנשים שעושים מוזיקה".

אצל מאיר בחצר

את אלבומו הראשון, "אלון עדר", הוציא בגיל 27. זה היה אלבום בוגר ורציני, שהכיל לא מעט שירי משוררים, בהם יהודה עמיחי ואברהם חלפי. אפילו עיבוד מוזיקלי לשורות מספר של יורם קניוק היו שם. האלבום זכה לשבחי המבקרים אבל לא להצלחה מסחרית. "על האלבום הראשון עבדתי חמש שנים, והוא עלה הרבה כסף. מאותו רגע ואילך הגישה הייתה שאני עושה אמנות בצורה טובה ולא צריך להוציא על זה כסף, כי ההשקעה לא מחזירה את עצמה. יש אלבומים שעשיתי ממש בלי כסף. אני יותר מאמין ביצירה מאשר בסאונד ואני סומך על עצמי".

כמנהל המחלקה הישראלית ב"הד ארצי", אחראי אביו להפקת אלבומי מופת כמו "…וגלוי עיניים", של מאיר אריאל ו"ירח" של שלמה ארצי. אבל עדר הבן מודה שעברו שנים עד שהתוודע להשפעה האמיתית של אביו. "כילד לא הקשבתי למוזיקה של אבא שלי. כש'ירח' יצא הייתי בן שמונה ואני זוכר את הדיסק הזה, אבל הצלחתי להבין עד הסוף מה עוד אבא שלי עשה רק אחרי שהאזנתי ל'כוורת', אריק איינשטיין ושלום חנוך. ואז הגעתי ל'תמוז' מבחינת הגילוי שלי את המוזיקה הישראלית. אני זוכר ש'תמוז' הופיעו במסגרת אחת מהופעות האיחוד שלהם וכל הדרך למופע ובחזרה ממנו תחקרתי את אבא שלי, ומאז ועד היום אני רק מתחקר אותו".

עדר האב היה גם חבר בהרכב "קאריזמא" עם מאיר אריאל, מיקי שביב, רע מוכיח ויואב קוטנר.

הם היו באים אליכם הביתה?
"אני מתאר לעצמי שכן. בעיקר יש לי זיכרון מהחצר של מאיר אריאל. נשמע טוב, אה? היו שם מפגשים. דווקא אותו, כמו את בוב דילן, לקח לי הרבה זמן להבין. גם אם כילד לא ידעתי להגיד בדיוק מה הולך שם, אני זוכר שהתחושה הייתה שזו סביבה של אנשים מאוד יצירתיים, אנשים שחיים אחרת בעולם הזה, ושזה מקום שמעניין להיות בו".

אבל עולם המוזיקה השתנה מאוד מאז ימיו של אביו ב"הד ארצי". "אבא שלי אמר להרבה אנשים 'לא'. גם אני הספקתי ללכת לכל חברות התקליטים לפני האלבום הראשון וכולן אמרו לי לא. ובסוף זה יצא בהפצה של 'היי פידליטי'. היום אי אפשר להגיד לא. אפשר להוציא שירים בכל מקרה, אבל הסירוב להוציא לי את האלבום מצד חברות התקליטים היה מעליב. בדיעבד אני יכול להבין שהאלבום הראשון שלי באמת נשמע מיושן, למרות שגם האלבום שהוצאנו עכשיו כנראה נשמע מיושן באותה מידה, אבל המוח שלי לא מיושן, ויש איזון כלשהו בין המוזיקה לבין הנוכחות שלנו כאנשים".

השם עדר לא פתח לך דלתות?
"היה לי חשוב במיוחד לא להיעזר בהורים, ואפילו לברוח מהם, זה הקשה עליי יותר משזה הקל עליי. למרות שאני מאוד אוהב אותם וחי איתם בשלום, לקח לי זמן להרגיש נוח".

קצת אהבה

שני, זוגתו של עדר, היא זו שחשפה אותו למוזיקה קלילה ועכשווית יותר כמו היפ־הופ, שהשפיעה עליו והעניקה לשיריו נופך קל לעיכול. אך גם הזוגיות שלהם ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, והם אף נפרדו בשנת 2011. עדר נכנס אז למרתון כתיבת שירי אהבה ופרידה שבהם התאבל על הקשר, ובמקביל ניסה להחזיר אותה אליו.

בפודקאסט משותף שהוקלט במסגרת שידורי הרדיו של "כאן" בתאגיד בשנה שעברה, סיפרה שני איך עדר היה יוצר איתה קשר בעת הפרידה, מזמין אותה לחוף הים, מנגן לה שיר חדש בגיטרה, והולך. אחד השירים שכתב באותם ימים הוא "קצת אהבה לא תזיק". לבסוף שני התרצתה וחזרה אליו, והשניים צילמו יחד בשנת 2014 את הקליפ הידוע, זה לצד זו.

לעדר שני אלבומים בלי "להקה" – "קסיו מטונף" (2012) ו"קסיו זעם" (2015), אלבומי מחאה שמנגינות השירים שלהם מבוססות רק על אורגן "קסיו" וגיטרת "קסיו". באלבומים אלה שירי מחאה בלתי מצונזרים של עדר שבהם הוא שופך בלי חשבון כל מה שהוא מרגיש. בשיר "ג'סיקה רביט" הוא מקונן על רמת השירים שנכתבים כיום: "… אבל זה מרגיש לי שקר, כשאני כותב שירים/ שאף אחד לא ישמע בתחנות של המקובלים", וגם: "אנשים שיושבים בפיצה פצץ כותבים יותר טוב מהזבל שיש שם".

עדר: "האלבום 'קסיו זעם' הוקלט בתור יומן אישי שאף אחד לא האזין לו במשך כשמונה חודשים, זה היה פשוט אני והמחשבות שלי. זה היה לפני ש'קצת אהבה לא תזיק' הצליח והיה לי המון תסכול. הרגשתי שיש פידבקים טובים מאוד אבל מבחינה מסחרית זה לא קרה. הרגשתי שגלגלצ לא מקבלים אותי ושאני צריך לשנות יותר מדי כדי שהטעם שלי ימצא חן בעיניהם. כיום יש לי כבר כמה שירים בגלגלצ והכוח של הרדיו הוא מדהים. לאחרונה הייתי בגלי צה"ל אצל יואב גינאי, ואז תפסו אותי לגלגלצ וצילמתי שם איזשהו קטע על אריק איינשטיין. הרגשתי שהם אוהבים אותי. שהילדים שנמצאים בתחנה, אלה שרציתי שיאהבו אותי, סוף־סוף אוהבים".

"כאב לי, אבל דחיתי את הבדיקות עד שהיה לי ממש קשה לזוז. הלכתי להיבדק ודי מהר התברר שזה סרטן. במשך תקופה הייתי צריך לעשות הרבה בדיקות וביקורות והגיע איזה פחד מוות וחוסר יכולת להירדם בלילה, שגם היום אני חווה. אבל בזמן אמת זה הביא דווקא פרופורציות ועזר לי להתחיל לקדם את המוזיקה שלי, כי עד המחלה הרגשתי שהיא טובה, אבל שאני לא בשל להוציא אותה".

אבא שלך היה מנהל אמנותי ב"דה וויס", היית מסכים להשתתף בריאליטי כשופט?
"אם זה חלק מהמשחק אני מוכן לשחק אותו. אם יזמינו אותי לתוכנית כזו – אני אבוא. גם אמא שלי התמודדה בתוכנית 'רוקדים עם כוכבים' ותמכנו בה כמשפחה".

היא הייתה עושה פירואטים בסלון?
"לגמרי. הייתה אובססיה בתקופה הזו. גם אבא שלי עשה המון דברים מהמון סוגים בקריירה שלו. אני חושב שהוא שיחק אותה".

מה דעתך על שירים ישראליים שזוכים לצפיות רבות ביוטיוב, כמו אלה של סטטיק ובן־אל?
"קשה להיכנס לתחרות ולשמור על אותנטיות. נראה לי שברגע שמאבדים אותנטיות זו מכה. אני אוהב את חלק ממה שסטטיק ובן־אל עושים. הקונספט שלהם מעולה, ברור שהייתי מזמין אותם לדואט. אנחנו מקשיבים להם בבית ונהנים".

הם מוציאים בכל פעם שיר אחד, בעוד אתה מוציא אלבומים שלמים – מה דעתך על שיטת שחרור הלהיטים שלהם?
"הכוח של אלבום כמו פעם הוא שיש מקום גם לשירים קטנים יותר וזה דבר שכבר לא קיים. הם לא יוציאו שיר שהוא לא 'זהב', לא יוציאו שיר שהוא רק ארד. בעיני השירים הקטנים הם הכי יפים. השיר 'I Me Mine' של הביטלס שהוא השיר שליד 'Let It Be', הוא השיר שאני הכי אוהב. השירים הקטנים מתו, ודווקא אותם אני הכי אוהב".

לא מזמן עשה עדר את טבילת האש שלו במשחק בתפקיד אורח בעונה הראשונה של הסדרה "איש חשוב מאוד" ובסדרה "האחיות המוצלחות שלי" ביס. "נבחנתי גם לסרט האחרון של אבי נשר וזה כמעט קרה", הוא חושף, "לפני האודישן הייתה בינינו שיחה טובה והוא אמר שאם אהיה פחות מזוועה באודישן אקבל את התפקיד, אבל בסוף לא קיבלתי אותו, לצערי. היו עוד כמה סרטים שבהם זה היה כמעט. אני לא חושב שאני שחקן השנה, אבל קחו אותי, מי ששומע, אני בהחלט בעניין".

גם על הבמה הוא הספיק לשחק השנה. הוא וזוגתו כתבו יחד אופרת רוק ששמה "רובי גע בעולם", שעלתה בביומו של ג'ייסון דנינו הולט. אופרת הרוק הזו, שבה 22 שירים, מביאה את סיפורם של רובי (עדר) שמתאהב בלוסי (יעל אייזנברג), אבל נבהל מהקרבה ומחליט לברוח. אבל אז מתחילים לשגע אותו הקולות שבראשו, שכל אחד מהם מבוצע על ידי זמר אחר: גרידי ( חמי רודנר), רות התמכרות (אפרת גוש) ונויה פרנויה (דורון טלמון).

"האישה שלי ואני השתמשנו בסיפור היחסים שלנו כדי לכתוב סיפור אחר", מתאר עדר, "בתקופה ההיא היינו בטיפול זוגי וברגע שהצעתי לשני להצטרף לכתיבה של אופרת הרוק זה החליף את הטיפול הזוגי. זה היה ריפוי מצוין כי זה עזר לנו לחזור למקומות הקשים שלנו".

עדר עובד גם כמורה למוזיקה. הוא לימד בבית הספר הדמוקרטי הפתוח ביפו ילדים שנפלטו ממערכת החינוך וגם ילדים עם אוטיזם בתפקוד בינוני. כיום, בצפון, הוא עובד כבר שלוש שנים ב"חירם" – מרכז שיקומי לאנשים במשבר נפשי, בקיבוץ הרדוף בגליל התחתון. "כתלמיד כושל בעברי, אני חושב אני מורה לא רע בכלל וממש אוהב את זה. אני מגיע לשם פעם בשבוע ויש שם חבורת אנשים כישרונית מאוד".

ב־12 בדצמבר ישיקו עדר ו"להקה" את אלבומם החדש בהופעה מיוחדת במועדון הבארבי.

ומה הלאה?
"תלוי מתי את שואלת אותי. יש ימים שאני ממש רוצה להצליח בצורה חסרת תקדים, שנהיה ענקיים. מצד שני אני בן 35, ויש ימים שאני חושב שהיקום הוא בעייתי ושהדברים החשובים הם שונים, ואני לא יודע מָהם אפילו. אני נע בין זה לבין זה".