אפשר לקרוא את ספרו החדש של רון בן ישי כפי שאני עשיתי – בנשימה עצורה, במשך שלושה ימים רצופים (בכל זאת, 460 עמודים). אפשר לקרוא אותו לסירוגין, במשך זמן, פרק פרק. זה היתרון הגדול של הספר, שהוא קצבי ומלהיב כמו ספרי ההרפתקאות של פעם, אבל כל פרק עומד שם ברשות עצמו ומכיל סיפור עשוי היטב, עם חוויות מרתקות שמיוחדות למקום ולזמן. ורון בן ישי הרי לא החמיץ שום אזור אקזוטי מפחיד, שנכרכו בו סכנות חיים מעלפות.
בן ישי מסכם בספרו חמישים שנות עבודת שטח של עיתונאי, שכל המהות המקצועית שלו היא להיות שם כשזה קורה. "להיות שם ולספר את הסיפור. זה מה שמעניק משמעות לחיי", כפי שהוא מתוודה בעמוד 434. בן ישי היה במלחמת האזרחים בקפריסין, בעיראק כמה פעמים, בלבנון, בקוסובו, בצ'צ'ניה ובלוב בימי האביב הערבי. אני אהבתי במיוחד את הימים והשבועות שבילה באפגניסטן ב־1979, ליווה את לוחמי המוג'הידין וחי איתם בדרכים ובמערות כאחד הלוחמים, והכול כמובן בזהות בדויה. החוויה המיוחדת הזו והתיאור האנושי שנלווה לה הם בעיניי אחד משיאי הספר.
"סיקור מלחמות וסכסוכים אלימים זה מקצוע", כותב בן ישי, ואכן, מי שקורא את הספר נוכח לדעת כמה קשיים, אלתור ותושייה המקצוע המדהים הזה מחייב. אנחנו נתקלים בסיפורי שוחד בלתי נמנעים לפקידי ממשל וקציני צבא, זיופים, סיפורי כיסוי שלא ייאמנו, מרגלים אמיתיים ומדומים על כל שעל, התלבטויות ברגעי אמת של סכנת חיים, שיתופי פעולה ואחווה בין עיתונאים, שרבים מהם משלמים לעיתים מחירים אישיים כבדים על הרצון שלהם לדווח דווקא ממוקדי האש.
בן ישי מעניק תמונה מדויקת של החוויות ושידורי השטח. יש לו גם תובנות שבהן הוא משתף את הקורא, וכולן נוגעות לסכסוך הישראלי־פלשתיני. אם יש החמצה בספר היא נוגעת לדעתי ברקע הכללי. בן ישי יכול היה לשלב בפרקים השונים באופן נרחב יותר את הסיפור ההיסטורי של כל אזור, מה שהיה מעניק פרספקטיבה טובה, ועוטף באופן כמעט מושלם את הכלל עם הפרט שנודד ממקום למקום ומדווח את הרגע האקטואלי.
רון בן ישי לא יצא יותר למסעות באזורי לחימה, בוודאי לא בשטחי אויב. בספר הוא מבכה את מותו המקצועי של העיתונאי הרומנטי, מי שחודר למדינות ערביות ומוסלמיות בדרכון מפוקפק ובזהות של עיתונאי מאקוודור, למשל, ומדווח בעברית מעל גגות בתים בבגדד. האינטרנט הרס את הכול, ולחיצה על מקש חושפת את הפנים האמיתיות של המתחזה. בן ישי, חתן פרס ישראל לתקשורת והיום הפרשן הביטחוני של YNET, יכול בהחלט לנוח על זרי הדפנה. את שלו הוא עשה, ועוד איך.
כתב חזית, רון בן ישי, ידיעות ספרים, 2018, 460 עמ'
