כשהפנו את תשומת לבי לספר, חשבתי: מה יכולה נבחרת חתירה של סטודנטים חובבים מאמריקה לעניין אותי, גם אם היא עלתה לגמר באולימפיאדת מינכן 1936 בגרמניה הנאצית. אבל אז התחלתי לקרוא. וכמו שמכת המשוט במים יוצרת אדווה שהולכת ומתרחבת, כך הסיפור הפשוט לכאורה של קבוצת החותרים שעשתה היסטוריה מתרחב למעגלים שנוגעים לחיים של כולנו.
המעגל הראשון מתייחס לגיבור הספר שהתייתם בגיל צעיר, ואחרי שאביו נישא בשנית הוא נוטש אותו לבקשת אשתו החדשה. והוא, כנער, במקום לשקוע במרה שחורה, פועל כדי לשרוד וכדי לקיים את עצמו. כשהוא ממש עצוב הוא מנגן. כאשר הוא מבין שאביו ואמו החורגת מפקירים לעיתים את האחים שלו בביתם המשותף, הוא מגיע אליהם ומטפל בהם כאח גדול ודואג למחסורם.
המעגל השני הוא הסירה. מקצוע החתירה הוא אחד הבודדים שדורש הפעלת כוח בתיאום מושלם של כל החותרים. לכל חותר קצב משלו, וההגאי הוא היחיד שיושב עם הפנים לכיוון ההתקדמות. מכיוון שהכול בחיינו קשור לקצב: הליכה, דיבור, אכילה, שחייה, הלבשה; ולכל אחד יש הקצב המיוחד שלו – בצוות כולם צריכים להתפשר קצת על הקצב שלהם כדי שיקרה הנס שקוראים לו הרמוניה. סירה שכל משוטיה נכנסים למים ויוצאים באותה תנועה, בבת אחת, ואז נוצר הקסם, כאילו הם איש אחד המרחף על פני המים.
מכיוון שמדובר בתנועה המצריכה הפעלת כוח רב וכושר סיבולת, נטו נבחרות אחרות להתמקד בהפעלת כוח רב ככל שניתן. והנה, הסירה של וושינגטון נחשבה לטובה בגלל ההרמוניה שלה, כלומר היה לה קצב משותף ומיוחד לה, שגם נראה נהדר. באחד הקטעים המאלפים של הספר, בתחרות שבה הסירות האחרות הובילו והם היו קרובים להפסיד, עשה ההגאי של וושינגטון מעשה מטורף: הוא ביקש מהם להאט את הקצב. בעיניו הייתה חשובה קודם כול ההרמוניה. וכאשר הם האטו וההרמוניה הושגה הוא הגביר מעט את הקצב תוך שמירה על אותה הרמוניה והם אמנם ניצחו. לקח לחיים: אולי דווקא אם נאט מעט את קצב המרוץ ונשתלב נגיע מהר יותר לאן שרצינו.
המעגל השלישי נוגע לתקופת ההתרחשות: השפל הכלכלי הגדול בגרמניה היה בין הסיבות להגברת האנטישמיות ולעליית היטלר לשלטון. ואילו בארצות הברית, כמו בין החברים בנבחרת החתירה, איש לא חיפש את מי להאשים. איש לא נתקף ברצון להילחם. להפך. בעבודה קשה ויצירתית הם ניסו להתגבר על המצב הכלכלי הקשה ובסוף לא רק שיכלו לו, אלא הקימו את המדינה החזקה בעולם. בדרך, במינכן, הם ניצחו את נבחרת גרמניה בגמר וזכו בזהב אל מול עיניו הזועמות של היטלר.
כשסיימתי לקרוא את הספר הנהדר הזה נזכרתי באמירה: "הרוח צריכה לרצות לדעת יותר מכל לרקוד", וחשבתי: לרקוד? לחתור.
הבחורים בסירה, דניאל ג'יימס בראון, מאנגלית: עפרה אביגד, ידיעות ספרים, 2016, 464 עמ'
